מהפכת התרבות: סטודנטים ערבים נוהרים ללימודי אמנות

לא פחות מ-46 מתוך 52 הבוגרים של החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה הם סטודנטים ערבים, 45 מתוכם סטודנטיות. במוסדות אקדמיים אחרים לאמנות שיעור הסטודנטים הערבים עדיין נמוך, אבל עלה במאות אחוזים. "האמנים הפלסטינים עולים על המפה", אומר האמן מיכאל חלאק, המלמד בחיפה

מאת:

ליארה שעבאן, בוגרת תואר ראשון טרייה של החוג לאומנות באוניברסיטת חיפה, יש את כל הסיבות לשמוח. לא רק שהיא סיימה את לימודי תואר ראשון באומנות בשילוב תרפיה באוניברסיטה, היא גם אחת מלא פחות מ-45 סטודנטיות פלסטיניות שסיימו השנה את הלימודים בחוג לאומנות ויזואלית. יחד גם גבר פלסטיני נוסף, הסטודנטים הפלסטינים מהווים רוב עצום מקרב בוגרי החוג – 52 בוגרים בסך הכל. שיעור מדהים לכל הדעות. לא כל יום אנו עדים לרוב פלסטיני מוחץ כל כך במוסד אקדמי ישראלי.

״אמנות תמיד ריגשה אותי, למרות שבאמנות קצת קשה לעשות כסף כדי לחיות בצורה אידיאלית״, אומרת שעבאן. ״בהתחלה, רציתי בכלל ללמוד ארכיטקטורה. אבל אז הבנתי שהעבודה לאחר הלימודים היא מול אנשים בעלי אמצעים, אז שיניתי את דעתי והחלטתי ללמוד אומנות ביחד עם תרפיה. רציתי משהו מתחום האמנות, וכאן יש לי הזדמנות גם להשתמש באמנות כדי לעזור לאנשים, לאו דווקא לעשירים״.

donate

״זה לא קרה במקרה״, אומרת הציירת, פרופסור שרון פוליאקין, לשעבר ראש בית הספר לאמנות באוניברסיטה, שגם לימדה את הסטודנטיות. ״יש שינוי מאוד גדול בשנים האחרונות, מהפכה של ממש. גם בשנה שעברה היה לנו מספר גבוה של פלסטיניות".

פוליאקין מבקשת להצביע על איכות הסטודנטיות, העולה עם השנים. ״זה לא רק עניין של כמות. יש להן קול חכם, צלול ואינטליגנטי״, אומרת פוליאקין. ״יש אצלנו דתיות, חילוניות, מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות. בעבודות שלהן יש עיסוק מאוד מעניין בשאלות של זהות. הרבה עבודות גם קשורות לאדמה. לא רק שהסטודנטיות טובות, אלא שכבר במסגרת לימודי התואר הן יוצרות אמנות ממש טובה״.

אלבטוף. עבודה של הסטודנטית יארה שעבאן. מספרת על האדמות של העמק ליד הכפר שלה

אלבטוף. עבודה של הסטודנטית יארה שעבאן. מספרת על האדמות של העמק ליד הכפר שלה

עבודת הגמר של שעבאן, לדוגמה, נוגעת ישירות בשאלת האדמות. היא עוסקת באדמות של עמק אלבטוף (בקעת בית נטופה), הסמוך לכפר הולדתה, טורעאן. בדברי ההסבר לעבודה היא כותבת שעד 1948, האיכרים הערבים עיבדו את אדמות העמק, וגם היום הם ממשיכים לעשות זאת, למרות הניסיונות של השלטונות הישראלים להקשות עליהם ואף להפוך את העמק כולו לשמורת טבע, ככה שהם לא יוכלו להמשיך לעבוד בו.

בשנים האחרונות, המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) מקצה תקציב כדי להנגיש את האקדמיה לסטודנטים פלסטינים. אוניברסיטת חיפה, שתמיד נהנתה משיעור גבוה של סטודנטים פלסטינים, ידעה להשתמש כנראה בכספים האלה באופן נכון. ״יש תמיכה של המל״ג, ואצלנו יודעים לנצל זאת", מספרת פוליאקין. "מגיעים אלינו מורים לאמנות ממוסדות אחרים כדי ללמוד למה סטודנטים פלסטינים משתלבים ומצליחים אצלנו. אני מאמינה שאם נספק מקום מוגן לסטודנטים והסטודנטיות האלה, אז גם היצירה שלהם תהיה משוחררת וטובה. ועדיין, אנחנו עובדים במגבלות תקציביות״.

לסטודנטיות הפלסטיניות אין אשליה שלימודי האמנות יבטיחו להן פרנסה טובה. ״הלכתי ללמוד אמנות כי רציתי ליצור בלי צנזורה, ללא גבולות״, אומרת ג׳והיינה סעאדה, בוגרת טרייה נוספת של החוג. ״אבל אני יודעת שכפלסטינית אזרחית ישראל, זה לא פשוט. האם אני יכולה בכלל להציג בתערוכות ישראליות? ומה עם רמאללה, האם אוכל להציג עם תעודת הזהות הכחולה שלי? בנוסף לזה, לא ממש קיבלתי תמיכה מהמשפחה. אבא שלי עד היום מפציר בי ללכת ללמוד משפטים״.

סטודנטיות ערביות באוניברסיטה העברית. שיעור הסטודנטים לאמנות מחוץ לחיפה עדיין נמוך, אבל עלה במאות אחוזים (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

סטודנטיות ערביות באוניברסיטה העברית. שיעור הסטודנטים לאמנות מחוץ לחיפה עדיין נמוך, אבל עלה במאות אחוזים (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

האם השיעור העצום של הסטודנטיות מקרב הסטודנטים בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה  מצביע על תופעה רחבה יותר? האם יש מגמה פלסטינית של פנייה ללימודי אומנות? כחברה תחת כיבוש, ההעדפות של האמא הפלסטינית תמיד היו לכך שילדיה ילמדו ״מקצוע״ – משפטים, רפואה או רוקחות. האם משהו השתנה בגישה הזו?

מבדיקה שערכנו בשני מוסדות נוספים, נראה שאכן יש תחילתו של שינוי, אם כי עדיין מוקדם מדי להצביע על מגמה גורפת.

ב"בצלאל", האקדמיה המובילה בישראל לאומנות ועיצוב, מספר הסטודנטים הערבים עמד עד לפני כעשור על כחמישה עשר. בארבע השנים האחרונות, המוסד כבר סופר 150 סטודנטים פלסטינים ובשנה הבאה יצטרפו אליו עוד כארבעים סטודנטים ערבים. במספרים מוחלטים, זו עלייה מרשימה מאוד, אך אם מביאים בחשבון שהמוסד קולט לשורותיו כאלפיים סטודנטים כל שנה, השיעור שלהם בקרב כלל הסטודנטים הוא עדיין נמוך מאוד.

ת׳נא ג׳וואברה, רכזת היחידה לקידום הסטודנט הערבי בשנקר, עדיין לא חושבת שמדובר במהפכה. ״אם יש טרנד, אנחנו ממש בחיתוליו. אני חושבת שאנחנו כמוסד, שמתגאה בתוכניות שלו לשילוב הסטודנט הערבי, יכולים לעשות יותר כדי להביא אותם ולהקל עליהם״.

בשנקר, מתוך 2,835 סטודנטים, רק 107 מתוכם הם פלסטינים. שיעור נמוך מאוד. מצד שני, לפי הנתונים של ג'וואברה, עד לפני עשר שנים לא היה אף סטודנט ערבי בשנקר. היא עוד לא ממהרת לחגוג את העלייה. ״אל תשכח שיש אצלנו גם לימודי הנדסה", אומרת ג'וואברה. "רק 47 תלמידים לומדים אצלנו עיצוב ואמנות. אנחנו משקיעים הרבה בתוכניות שיווק בערבית כדי למשוך את הסטודנטים הפלסטינים באמצעות מכינות ותוכניות תמיכה במהלך הלימודים. ועדיין, אני רואה כמה קשה לסטודנט היהודי אצלנו, אז תחשוב מה עובר על הערבי. אל תשכח שחיפה קרובה יותר לגליל, כך שלאוניברסיטה שלה קל יותר למשוך סטודנטים פלסטינים. האם מדובר בתחילת מגמה שבסוף תגיעה אלינו? הלוואי״.

מיכאל חלאק, צייר פלסטיני ידוע ואחד המרצים בחוג באוניברסיטת חיפה, מספר שבתקופת הלימודים שלו לתואר ראשון לפני עשרים שנה, גם כן בחיפה, מספר הסטודנטים הפלסטינים היה זעום. ״היינו אני ועוד שניים שלושה. כיום, מספר הפלסטינים בחוג מסב לי גאווה״.

אך עם כל הגאווה שהוא חש, חלאק גם מודע למגבלות שמונעת מהאמנות החזותית הפלסטינית לפרוץ. ״סטודנטיות משלבות עם לימודי אמנות גם לימודים אחרים כמו תרפיה או הוראה כדי שיוכלו להתפרנס, כי לא כולן באמת יוכלו לעסוק באומנות באופן מקצועי. מכל מחזור, רק אחת או שתיים הופכות לאמניות מקצועיות. לא בגלל שהן לא טובות, להפך. אנחנו רואים עלייה באיכות משנה לשנה".

הבעיה, אומר חלאק, היא בתשתיות. "יש חוסר בגלריות. לשמחתי, הנושא קצת משתנה לאחרונה. עלינו, האומנים המקצועיים, מוטלת האחריות לשנות. בחיפה נפתחת גלריה עכשיו, ובאום אל פאחם נבנה עכשיו מוזיאון לאומנות פלסטינית. לאט לאט, האמן הפלסטיני עולה על המפה״. אבל בעיניו של חלאק, גם לאותן סטודנטיות שאחרי שסיימו את התואר חוזרות ללמד אמנות בקהילה שלהן, יש תרומה לקידום האמנות בחברה הפלסטינית. "יותר תלמידים בגילאים צעירים נחשפים לתחומים שונים של אומנות, וזה מביא לשינוי גדול בחשיבות שאנחנו מייחסים לתרבות ואמנות״, מסביר חלאק.

יארה שעבאן. האמנות בחרה אותי

יארה שעבאן. האמנות בחרה בי

פרופסור פוליאקין מחזקת את דבריו של חלאק ומצביעה על החשיבות של מתן במה לאמן הפלסטיני, ובמיוחד לאומנית הפלסטינית. ״הקול הנשי הפלסטיני הוא קול צלול ורענן", אומרת פוליאקין. "בתור מי שעובדת איתן, זה פשוט תענוג. אני לומדת מהן כל כך הרבה, ואני בכלל אמורה ללמד אותן. בחינוך היהודי מלמדים אותנו להסתכל רק דרך העיניים שלנו, וזה פסול. הן ממש פותחות לנו את העיניים, ועל כך אני אסירת תודה״.

״איך המשפט המפורסם של עאדל אימאם (אמן מצרי- ר.י) אומר? האומנות בוחרת בך, לא אתה בוחר בה״, אומרת שעבאן. ״הסטודנט או הסטודנטית הפלסטינים צריכים להשקיע, לנצל את כל הידע שהם רוכשים בלימודים, ולזכור שאסור לנו להשוות את עצמנו ליוצרים אחרים. האומנות שלנו היא ייחודית ומקורית, ורק צריך לתת לה להתפתח״.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ביישובים הערביים השטח בוער, והפעם זו לא מטפורה

למרות התוכנית החדשה למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, התקציבים ומבצעי הראווה, התחושה היא שהאלימות רק מתגברת, ושההכרזות על פתרון הבעיה בתוך חצי שנה הן מופרכות. "הקמפיינים הממשלתיים הם רק משככי כאבים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf