newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ה"מאבק בהדתה" הוא למעשה מאבק להצלת זכויות יתר

כדי לשרוד, הקפיטליזם המודרני צריך לטפח "חצרות אחוריות" שאפשר לנצל בעת הצורך. החרדים הם "חצר אחורית" כזו. עכשיו, כשהמעמד הבינוני בישראל מתפורר, הוא יוצא נגד החרדים במקום לעזור לשחרר אותם ואת כולנו  

מאת:

המאבק בהדתה בישראל מתכסה אולי בכסות דמוקרטית וליברלית, אך למעשה מדובר בתוצר של ההפרטה וההסתגרות, תוך תיחום ופיצול של המגזרים הכלכליים השונים, מה שמאפיין את השיטה הכלכלית-חברתית השלטת כיום בעולם.

המאבק החילוני נגד ה"הדתה" מתעלם מההקשרים הכלכליים והחברתיים של החברה החרדית. מפגינים חילונים מול מפגינים חרדים בירושלים במאבק למען פתיחת חנויות בשבת (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

הקורבנות העיקריים של השיטה הזאת בישראל הם הפלסטינים בישראל, בעזה ובשטחים הכבושים, וגם האוכלוסייה החרדית. אך בעוד שהמאבק נגד כיבוש ונגד הפגיעה בפלסטינים נראה לאנשי שמאל כמעט מובן מאליו, אנשים רבים, ביקורתיים לכאורה, הרכיבו לעצמם משקפיים אידיאולוגיים שדרכם החרדים נראים כאדוני הארץ המתעשרים על חשבונם ויש להיאבק בהם. אנשים לא מוצאים שום סתירה בין העובדה שהם מגדירים את עצמם כאנשי שמאל לבין המאבק שלהם בחרדים, גם אם חלקם מנסים לעדן את המסרים ומדברים על "מאבק בהתחרדות" או "מאבק בהדתה".

ניתוח ותיק של האימפריאליזם המערבי טוען שהמערכת הקפיטליסטית היתה זקוקה תמיד לאתרים חיצוניים כדי לפתור את הסתירות המובנות בה. על ידי הפניית עודפים לאתרים האלה, ניצול של כוח עבודה זול ונישול היא מפצה על ירידה ברווחים. אך בעידן הגלובליזציה, אחרי שהקפיטליזם מהסוג הזה השתלט על רוב העולם, כבר לא נותרו כמעט אתרים שנמצאים מחוצה לו, והאימפריאליזם מתחיל לפנות פנימה.

לפי ניתוח זה, הגלובליזציה הכלכלית הובילה ליצירה של "חצר אחורית" בתוך מדינות הלאום עצמן, שבה חוקי הקפיטליזם שרירים פחות. קיומן של חצרות כאלה מאפשר למערכת הקפיטליסטית לפתור בעיות בדרכים לא קפיטליסטיות, ובראשן הבעיה שהפכה יותר ויותר מטרידה עבור המעמדות השליטים – עודף בבני אדם.

כשהפילוסופים ניק סרניצ'ק ואלכס וויליאמס דנו בניהול של עודף כזה בעולם שיתאפיין בפחות ופחות עבודה אנושית, הם תיארו בין השאר את פלח העבודה הלטנטי, שנשען על הסדרים פרה-קפיטליסטיים כדי לקיים את עצמו. המערכת הקפיטליסטית יכולה להכניס את הפלח הזה לכוח העבודה כשמתעורר הצורך בכך על ידי פירוק של ההסדרים הפרה-קפיטליסטיים הקיימים בו.

מאמץ מכוון לשמר את הפלסטינים והחרדים כ"חברות מסורתיות"

את הכיבוש ניתן לתפוש כמופע של אימפריאליזם מיושן שעבר זמנו. לדעתי זו תפישה שגויה. למעשה מדובר בשילוב של הכלכלה הניאו-ליברלית עם אלימות משטרית. הכיבוש הוא "חצר אחורית" שהיא חלק מהותי מהמשטר שלנו, ולא תוצר לוואי שלו, כפי שטענו אריאלה אזולאי ועדי אופיר. בתוך גבולות הקו הירוק, קשה להכחיש שהקורבנות העיקריים (אך לא היחידים, כמובן) הם הפלסטינים אזרחי ישראל והחרדים, דבר שבא לידי ביטוי, למשל, בשיח התקשורתי הבלתי פוסק על הצורך "להכניס אותם לשוק העבודה".

לא בכדי מדובר בשתי קבוצות אוכלוסייה, המתאפיינות בכך שמתייחסים אליהן כאל "חברות מסורתיות". לטענתי לא מדובר ב"חברות מסורתיות" באופן מהותי. מתקיים ניסיון – פחות או יותר מכוון, מבפנים ומבחוץ – לשמור אותן במצב מסוים ולכפות עליהן לשמר את הדפוסים המסורתיים, כמו תלות בדפוס מסוים של מוסד המשפחה. זה מתבצע על ידי פיצול של מנגנוני הרווחה והעבודה, ובעיקר על ידי הדרה והפקרה מתמשכת בתחומים כמו חינוך.

המאבק נגד החרדים יכול לייצר ריאקציה שרק תגמור להם להסתגר עוד יותר. הפגנה של חרדים בירושלים נגד חילול שבת (צילום: יונתן סינדלר / פלאש 90)

המצב הנוכחי מתואר כ"משבר ביחסי דת-מדינה". לתפישתי, מדובר במשבר שיסודו במערכת כלכלית שפשטה את הרגל. כדי לדון בו, כדאי לפרק את המיסטיפיקציה של מושג ה"חרדי" בישראל, מיסטיפיקציה המשרתת גורמים שהמשבר הזה מיטיב עמם – גם בתוך החברה החרדית וגם מחוצה לה. אחרי הכל, הצגת החרדים כשריד היסטורי משרתת היטב את הצורך להפריד בינם לבין החברה הישראלית הכללית, באופן שלא מאפשר להם להשתלב עם היסודות החברתיים האחרים בה.

הצגה כזאת מפספסת תהליכים מקבילים שקורים באוכלוסייה החרדית, הרבה בגלל התלות במנגנוני הרווחה והשינויים בשוק העבודה. מצד אחד, היפתחות כלפי החברה הקפיטליסטית, ומצד שני הסתגרות חוזרת במבנים סמי-פיאודליים, שיכולים להבטיח רווחה פרה-קפיטליסטית. יש כאן סתירה בין ההסדרים הפרה-קפיטליסטים שמקיימים את החרדים כסקציה נפרדת לקפיטליזם הישראלי, ובין המשבר של הקפיטליזם הישראלי (ובכלל), שמצריך את שימורם כסקציה כזו.

לכל אלה יש כמובן גם ביטוי דתי ותרבותי, אך אחד המאפיינים הבולטים של ה"מאבק בהדתה" הוא ההתעלמות מהבסיס הפוליטי והחברתי של המהלכים האלה. חילונים רבים פוטרים תופעות דתיות שונות כנסיגה לאי-רציונליות ומיסטיקה ולא טורחים לנסות לברר מהם התנאים החברתיים והכלכליים שבקרבם התופעות האלה מתפתחות.

הטינה לחרדים הפכה לחלק מהזהות של האחוס"לים

נושאי הדגל של ה"מאבק בהדתה" מגיעים פעמים רבות ממעמד הביניים המתפורר, וכוללים גם אחוס"לים שחווים ירידה במעמדם. אצל חלקם, הטינה הישנה כלפי החרדים הפכה לחלק מהגדרת זהותם. ככל שהניאו-ליברליזם בישראל מתקדם, אוכלוסייה זו חומקת אל הבניינים הגבוהים, אל הדלתות הכבדות ואל המתחמים הסגורים בניסיון לחפש תחושת ביטחון, שתסייע במידת מה לרכך את ההלם של הפגיעות הכלכלית המחריפה ותגן עליה מפני "האוכלוסייה העודפת", שעלולה לדרוש את חלקה, או אפילו לעבור להתגורר בסמוך.

במצב המעמדי של ימינו, אותן קבוצות שיצרו את הקפיטליזם הישראלי והתבססו באמצעותו מצאו את עצמן מאוימות על ידו. זה הוביל אותן, באופן פרדוקסלי משהו, דווקא לעודד תכונות מסוימות של הקפיטליזם, מתוך הנחה שנסיגה מרעיונות אוניברסליים חברתיים תסייע להם להתחזק כקבוצה מובחנת, שמציגה את עצמה כקול הכללי של "ישראל השפויה והליברלית" נגד הדמון של ההדתה.

מתוך ההבנה שמדינת הרווחה חייבת להיות אוניברסלית באופיה, מעמד הביניים החליט להרוס כל אפשרות לקיומה של מדינה כזאת. ההפרדה החברתית נשמרת על ידי פיצול של שירותים חברתיים והפרטתם, כמו גם הפרטת המרחב הציבורי והקרקע. מהלכים אלה מקטינים למינימום ההכרחי את ההתחככות בין האוכלוסיות השונות, ובאים לידי ביטוי בין השאר בחוקים כמו חוק הלאום וחוק ועדות הקבלה. זו כנראה הדרך היחידה כיום להמשיך לקיים את התיחום הניאו-ליברלי: גושי ההתנחלויות בתוך השטחים הכבושים, והשתלטות פיננסית על נדל"ן בערים הגדולות תוך קידום ג'נטריפיקציה והסתגרות מרחבית.

במסגרת זו, מבקש מעמד הביניים גם לבטל את הפוליטי. הרי לא יהיו מחלוקות ציבוריות אם לא יהיה  "ציבור". בהקשר הזה, ההתהדרות של מעמד הביניים בנוצות של הגנה על הדמוקרטיה, חירות וליברליזם היא מגוחכת משהו, לנוכח העובדה שיש לא מעט התאמה בין המבנים הכלכליים שהוא מקדם למבנים המשטריים והמשפטיים שמקדם הימין הקיצוני. העובדה שבמחנה אחד חוששים מהצבעה וילודה של חרדים ואילו במחנה השני חוששים מהצבעה וילודה של ערבים – משקפת היטב את הסימטריה הזאת. יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן השכיל לשלב את הרע שבשני המחנות בצורה מדהימה כל כך.

החרדים בישראל הם מטרה נוחה מאוד למהלך הזה. קל מאוד להאשים אותם בכל ולצאת פטורים. הם הפכו לתירוץ כמעט עקבי לצנע תקציבי (הנימוקים: כל הכסף הולך אליהם או שהם לא משלמים מסים), לקידום של הפרטות (כמו הניסיון "לפתוח את שוק הכשרות בישראל לתחרות"), ולחיזוק מעמד הביניים האחוס"לי באופן שמאפשר לאוכלוסיות חזקות כלכלית ליהנות משירותים באופן לא שוויוני (למשל הקריאה של הפורום החילוני לייסד זרם חינוך חילוני, כחלק ממהלך כללי לבסס "מרחב ציבורי נטול הדתה").

תחבורה ציבורית בשבת על ידי עיריות או עמותות רק תפגע בציבוריות של התחבורה הציבורית. שירות התחבורה הציבורית בחינם המופעל בתל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

תחבורה ציבורית בשבת כמכשיר להעמקת ההפרטה

המטרה הזאת זמינה בכל הרמות, ומשמשת את כולם – מפוליטיקאים פופוליסטים שמנסים למתג את עצמם מחדש ועד כל מי שיש לו גישה לפייסבוק. זכור לי למשל פוסט שנכתב באחת הקבוצות למאבק חילוני, שמצליח להאשים את משגיח הכשרות בכך שהמזגן במסעדה כלשהי לא עובד (כי בגלל המשגיח, כמובן, אין למסעדה כסף לשלם על הפעלת המזגן).

אחד הביטויים המובהקים של המאבק הזה להרס הטובין המשותפים וקידום של מחיצות חברתיות הוא הפעלת תחבורה ציבורית בשבת על ידי עיריות (ותומר פרסיקו כבר כתב על זה), או, גרוע מכך, על ידי עמותות.

מעבר לביסוס של העיריות החזקות כמוקד לאוכלוסייה חילונית חזקה כלכלית, מדובר גם בניסיון להעביר את התכנון התחבורתי מהרמה הממלכתית לרמה המוניציפלית. אם ההגיון המופרט הזה יתקבל, הוא עלול לחבל באופן חסר תקנה בציבוריותה של התחבורה הציבורית, בתנאי ההעסקה בה, ובסופו של דבר גם בניסיון לקדם תחבורה ציבורית בשבת באופן חברתי מקיף. מעל הכל, המאבק הזה הוא בעיני סמל למשטר ההפרדה המתהווה בישראל, ולכן כואב לי לראות אנשים שמגדירים את עצמם כאנשי שמאל מתנהלים כאילו שיש כאן סיבה לחגוג.

כל המהלכים האלה אינם מתקבלים באדישות בתוך החברה החרדית עצמה, וניתן לצפות שהריאקציה שם רק תחריף, ככל שאנשיה ירגישו מעורערים ומותקפים יותר. בוויכוח על האמנסיפציה של היהודים טען מארקס, כי כדי לשחרר את החברה ממה שאנטישמים מבינים כיהדות, צריך לפרק את ההסדרים שהִבְנו את היהודים ככאלה ולהתייחס ליהודים כאזרחים שווי זכויות בחיים הפוליטיים והכלכליים. למרות ההסתייגויות מהתפישה הזאת, יש בה שיעור פוליטי חשוב, שמי שרוצה "לשחרר" אותנו מההדתה לא הפנים.

אינני רוצה "להשתחרר" מהחרדים או לראות אותם נעלמים. אני רוצה לחיות בחברה שבה כולם חיים ברווחה, בלי תלות בקהילות שאליהן הם משתייכים. אני רואה בחרדים שותפים פוליטיים חשובים בחתירה לחברה כזאת, דווקא בגלל המקום שהם תופסים בחברה כיום. גם מהדת אולי לא כדאי למהר להשתחרר. במקום הקטן הזה שבו אנחנו חיים יש כל כך הרבה שנאה כיום, שרק אלוהים יכול, אולי, להציל אותנו ממנה.

אורי שוסטר הוא סטודנט להיסטוריה של עם ישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ההצלחות שלו במאבק נגד ישראל לבנון הקנו לו אוהדים רבים. פלסטינים בשכם מחזיקים בתמונות של חסן נסראללה אחרי ההתנקשות בו (צילום: נאסר שתאיה / פלאש90) .

ההצלחות שלו במאבק נגד ישראל לבנון הקנו לו אוהדים רבים. פלסטינים בשכם מחזיקים בתמונות של חסן נסראללה אחרי ההתנקשות בו (צילום: נאסר שתאיה / פלאש90)

כמו נאצר בשעתו, נסראללה השאיר רבים בעולם הערבי בתחושת יתמוּת

ג'מאל עבד אל נאצר מת ב-28 בספטמבר 1970. בדיוק 54 שנים מאוחר יותר, הודיע חזבאללה על מות מנהיגו חסן נסראללה מהתנקשות ישראלית. לשניהם היו אוהדים רבים בעולם הערבי, וגם אויבים, ומותם מותיר תחושה של תבוסה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf