newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכפר הערבי היחיד שפונה בצפון: הזניחו אותנו, נאלצנו לחזור

ערב אל-עראמשה, היושב מאות מטרים מגבול לבנון, פונה מיד אחרי 7 באוקטובר. אולם בניגוד ליישובים אחרים בגליל, 70% מתושביו כבר שבו. "לא חזרנו כי אנחנו אמיצים, אלא כי לא קיבלנו שום תמיכה", אומרים שם

מאת:
"הלחץ היה בלתי נסבל". מפונים מהכפר ערב אל-עראמשה במלון בצפון (צילום באדיבות מנהל קהילת ערב אל-עראמשה)

"הלחץ היה בלתי נסבל". מפונים מהכפר ערב אל-עראמשה במלון בצפון (צילום באדיבות מנהל קהילת ערב אל-עראמשה)

ערב אל-עראמשה הוא כפר קטן, השוכן כמה מאות מטרים מהגבול עם לבנון, ליד קיבוץ אדמית, בגזרה המערבית. בימים של שגרה, רוב הציבור בישראל לא שמע עליו, אבל אחרי 7 באוקטובר הוא יותר מוכר: שמו מופיע בהתראות פיקוד העורף בזמן תקיפות של חיזבאללה על צפון הארץ. יש לו גם ייחוד נוסף: הוא היישוב הערבי היחידי בגליל שפונה עם תחילת המלחמה.

"מאז המשטר הצבאי, הערבים בישראל לא פחדו כל כך"

אבל חמישה חודשים אחר כך, יותר מ-70 אחוז מכ-1,700 התושבים חזרו, יותר מאשר מכל ישוב אחר בצפון. סיבה אחת קשורה לכך שבאופן יחסי ליישובים אחרים לאורך הגבול עם לבנון, ערב אל-עראמשה נפגע הרבה פחות. אבל הסיבה המרכזית, אומרים התושבים, היא שהמדינה הזניחה אותם. אף שר או ח"כ מהקואליציה לא בא לבקר אותם, ושום פקיד ממשלתי לא בירר מה מצבם.

ראש הוועד המקומי, סאיל סעד, אומר שרוב האנשים החליטו לחזור למרות הסכנה והעימות הצבאי המתמשך. "הלחץ הפסיכולוגי היה בלתי נסבל", מסביר סעד. רוב התושבים עזבו את בתי המלון ששהו בהם בנצרת ובעכו. מעטים נשארו בבתי המלון, הוא מוסיף, אבל רוב אלה שלא חזרו, שכרו בתים ביישובים סמוכים לכפר.

"יש מי שאומרים שאנחנו מסכנים את עצמנו כשאנחנו חוזרים לגור בכפר למרות ההנחיות (של פיקוד העורף; ב"ז)", אומר סעד. "אבל האמת היא שאנחנו מסכנים את עצמנו יותר כשאנחנו ממשיכים להתארח בבתי המלון האלה, ללא מקורות הכנסה וללא מערכת חיים. התלמידים שלנו עוברים מבית ספר אחד לשני, ושגרת החיים בבתי מלון בלתי נסבלת".

סעד סבור שהעובדה שמשפחות רבות שוכרות בתים ביישובים סמוכים נעוצה בכך שהמדינה מממנת להם את דמי השכירות. אבל חוץ מדמי השכירות, אומר סעד, "אין לנו סיוע מיוחד. יש פיצויי חל"ת, שניתן לכל אזרח שיוצא לחופש מהעבודה, אבל הוא פחות מהשכר שאיננו".

הכפר נפגע פחות מישובים אחרים בצפון מהטילים של חיזבאללה. מבט כללי על ערב אל-עראמשה, 2015 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

הכפר נפגע פחות מישובים אחרים בצפון מהטילים של חיזבאללה. מבט כללי על ערב אל-עראמשה, 2015 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

ערב אל-עראמשה לא נפגע ישירות מטילים של חיזבאללה. בכפר מעלים אפשרות שחיזבאללה יודע שמדובר בכפר ערבי, שלתושביו קרובי משפחה בצד הלבנוני של הגבול. אולם משום שכוחות צבא שוהים באזור הכפר, אירעו עימותים עם חיזבאללה בקרבתו, ונגרם נזק לחלק מהבתים. פגז נפל ליד אחד הבתים, והזגוגיות בבתים רבים נפגעו מההדף של חילופי האש באזור.

סעד הזכיר שב-2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, אישה ושתי בנותיה נהרגו מפגיעת טיל שירה חיזבאללה ונחת בכפר. מסיבה זו, לדעתו, תושבי הכפר נענו להוראות הפינוי שפרסם פיקוד העורף מיד אחרי 7 באוקטובר.

אבל "כשהאבא מגיע למצב שהוא מתבייש לגור במלון בנצרת כי אין לו מספיק כסף לקנות לבן שלו פיצה או גלידה – החזרה לכפר היא פתרון בלתי נמנע", אומר אדיב מזעל, מנהל הקהילה בערב אל-עראמשה, שהיה בין העוזבים.

"בהתחלה, ב-17 באוקטובר, הם (הממשלה) הציעו שנעבור כולנו, כל תושבי הכפר, לבית ספר בכפר סבא. סירבנו", הוא מספר. "בבתי ספר אין פרטיות ואין תנאים למגורים. לאחר שראינו שמעבירים אזרחים יהודים לבתי מלון, לחצנו שיעבירו אותנו גם למלון, והם נאלצו לעשות זאת".

גם אחרי שהועברו למלונות, טוען סעד, אף פקיד ממשלתי לא הגיע לכפר עצמו או לאתרים שאליהם הועברו תושביו, וגם לא חבר כנסת או שר מהקואליציה. "למעט נשיא המדינה, שאינו דמות פוליטית, ומרב מיכאלי מהאופוזיציה, איש לא תמך בנו", אומר סעד.

"כל הזמן שואלים אותנו למה חזרנו", מספר מזעל. "האמת היא שחזרנו לא בגלל שאנחנו לא חוששים לעצמנו או לילדים שלנו, וגם לא בגלל שאנחנו אמיצים מאוד, אלא בגלל שלא קיבלנו שום תמיכה. ובלי תמיכה, אין לנו ברירה אלא לחזור הביתה". המצב בכפר אינו טוב. בתי הספר סגורים, וכמוהם החנויות. "חודש הרמדאן התחיל בלי תמיכה מיוחדת, בלי אווירה בכפר, בלי ערובה לביטחון שלנו, הפיזי או הכלכלי", אומר מזעל.

אי אפשר לחזור לשגרה. ירי ארטילרי ישראלי לעבר לבנון, אוקטובר 2023 (צילום: אייל מרגולין / פלאש 90)

אי אפשר לחזור לשגרה. ירי ארטילרי ישראלי לעבר לבנון, אוקטובר 2023 (צילום: אייל מרגולין / פלאש 90)

מזעל מספר שההורים לוקחים את הילדים שלהם לבתי ספר בכפרים הסמוכים, ובדרך רואים כוחות צבא רבים ושומעים קולות ירי. "המועצה האזורית עושה מה שהיא יכולה", הוא מוסיף, "אבל הנושא גדול יותר ממועצה אזורית. היא יכולה לשלוח עובדים סוציאליים, מומחים. הנושא ממלכתי וביטחוני. התמיכה שקיבלנו היתה רק מארגוני חברה אזרחית, כולל המטה המרכזי, רשת המזון אל-משהדאווי ואחרים, וגם ממפלגת רע"מ. ביקשנו מהממשלה רק ביטחון כלכלי, כי יש משפחות שעבודתן הופסקה לחלוטין. כעת, לאחר שהצו לפינוי הכפר הוארך עד יולי, לא יכולנו להישאר בחוסר ודאות, וזה אילץ אנשים לחזור לכפר למרות הסכנה".

מלבד ערב אל-עראמשה, אף כפר ערבי לא ספג נזק משמעותי במלחמה. כמה פגזים נפלו ליד גוש חלב וחורפיש, וכמה משפחות מע’ג'ר פונו זמנית. אירוע דרמטי אירע באיקרית, הכפר הפלסטיני שתושבים עקורים. עקורי איקרית עדיין קוברים את מתיהם בבית הקברות של הכפר ועורכים בו טקסים דתיים בכנסייה.

ב-23 בדצמבר השנה נפל פגז ליד הכנסייה, וחנא נאסר חנא, בן 86, יליד איקרית שחי בחיפה והגיע להתפלל בכנסייה לקראת חג המולד, נפצע. "אחי נמצא מדי שבוע באיקרית", סיפר אחיו פאוזי. "הטיל נפל בזמן שהיה ליד הכנסייה, והוא נפצע בראש, בפנים ובצוואר. הוא במצב טוב עכשיו, והצבא וחברות הביטוח יצרו איתנו קשר והם לא עזבו אותנו".

פאוזי חנא סיפר שהבעיה היא שבעקבות הירי, איקרית הוכרז אזור צבאי סגור, שאסור להיכנס אליו. "זה גורם לנו נזק נפשי גדול, שכן למרות שאנחנו גרים בחיפה וביישובים אחרים, אנחנו מאוד קשורים לאיקרית ומבקרים בה כל הזמן", הוא אומר. "סגירת הכפר גורמת לנו להרגיש שביתנו סגור בפנינו".

פאוזי חנא אומר שגם ישובים ערבים שלא נפגעו ישירות במלחמה. מרגישים אותה היטב בפקיעין, מעיליא, פסוטה ותרשיחא ובישובים אחרים בצפון. "בנוסף לחרדה שלהם מהמלחמה, קולות הפיצוצים והאזעקות מגיעים אליהם מפעם לפעם, אבל לא מתייחסים אליהם כאל תושבים באזור מלחמה. הם לא מקבלים זכאים ליותר מענקים, או לכל סיוע מיוחד".

מפיקוד העורף נמסר שהם לא היו אחראים על שיבוץ המפונים. מלשכת ראש הממשלה נמסר כי "לא ידוע" על תוכנית לשכן מפונים כלשהם בבתי ספר. "בסוף כולם בבתי מלון", נמסר מהלשכה.

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf