הכל כלול, גם האכזבה והתסכול
יותר מ-2 מיליון טורקים עובדים בתעשיית התיירות. הסרט "הכל כלול", שהוקרן בפסטיבל הסרטים באיסטנבול, חושף את המחיר שגובה מהם התעשייה הזאת, שלא נכנס לחישובי הכלכלנים
"אני רוצה לדבר על ניטשה, אבל אנשים בדרך כלל שואלים אותי על אוכל טורקי", אמר הבמאי וולקן אוסה, שנולד וגדל בבלגיה להורים טורקים. וולקן, גבר מזוקן שמרכיב משקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה, ביים סרט על שני טורקים צעירים – האקאן (25) ואיסמעיל (18) – שהגיעו מכפרים שונים כדי לעבוד בבית מלון בסגנון "הכל כלול".
אוסה מסביר את בחירתו בעובדי מלון לדמויות ראשיות בסרט התיעודי: "כשביקרתי בטורקיה , האחיין שלי היה נוהג לשאול אותי שאלות על אירופה… אבל אחרי שהתחיל לעבוד במלון הכל כלול, הוא הפסיק להתעניין באירופה… רציתי להבין למה".
ב-2019, לפני התפרצות מגיפת הקורונה, טורקיה היתה היעד התיירותי השישי הכי פופולרי בעולם: כ-51 מיליון תיירים פקדו אותה, כחצי מיליון מהם פלסטינים וישראלים.
עובדי התיירות הטורקים רואים את תיירי העולם, ובפרט את הישראלים והפלסטינים, במצבים ייחודיים לחופשה. בסרט, שנקרא בעולם IN-ALL המצבים האלה נבחנים מהפרספקטיבה של העובדים. "לפעמים תיירים צועקים עליך", מנהל כבן 50 במלון של איסמעיל והאקאן מסביר לשורה של מתלמדים צעירים ועייפים, "(במקרה כזה) אתה מתנצל ועוזב מבלי להתווכח".
אחת השאלות המרכזיות של הסרט היא, כמה אפשר? מהי ההשפעה של עבודה בשירות כשאתה גר בסביבת העבודה שלך, לא מדבר את שפתם של רוב הלקוחות שלך וחייב תמיד להיות אדיב?
הסרט גרם לי לחשוב על הסרטים של איסמעיל מרצ'נט וג'יימס אייבורי, מפיק הודי, ובן זוגו, במאי אמריקאי, שיצרו סרטים על מעמדות באנגליה שהתרחשו בין החללים של העובדים (למטה) והחללים של מקבלי השירות (למעלה). בניגוד לסרטים של מרצ'נט-אייבורי, בסרט הטורקי, גם הלמעלה וגם הלמטה הם חללים מסויטים, שבהם אנשים מרגישים מבודדים ומנוכרים.
אנחנו פוגשים את איסמעיל והאקאן בראיון קבלה עם מנהל כוח האדם של המלון, גבר בן 28 הנראה בן 40, שנדמה שקרא את כל ספרי העזרה העצמית למנהלים שיש. "שים תמונה שלך על המראה, ובסוף העונה תסתכל על עצמך ותראה כמה השתנית", הוא מעודד את איסמעיל הצעיר. נזכרתי במנהל שהיה לי בזהבי סנדוויץ' בר באשדוד, שאמר לי שאלמד מאחורי הדלפק מיומנויות לחיים.
לעומת איסמעיל בן ה-18, האקאן בן ה-25 מגיע למלון לאחר כמה שנים שבהן ישב בבית הוריו, שם גדל עם 11 אחים ואחיות. הוא התקבל לאוניברסיטה, אבל יש בגלל חרדה חברתית העדיף להימנע מחברת אנשים. העבודה במלון, מבטיח לו מנהל כוח האדם, תרפא את החרדה החברתית שלו. הוא נשלח לעבוד במגלשות המים, שם עליו לאכוף הוראות בטיחות.
איסמעיל נשלח לחדר האוכל, שם הוא מגיש אוכל בכמויות תעשייתיות. בחדר האוכל לאורחים אין פנים. הם כהמון רעב הצובא על העובדים המסכנים, שצריכים לשרת אותם. המצלמה נשארת תמיד קרובה לגיבורי הסרט – במטבח, אל איסמעיל והעובדים האחרים בסביבתו.
באזור הבריכה ומגלשות המים, האקאן מנסה לקרוא ספרים, ללמוד אנגלית ולדבר על ניטשה ושופנהאואר, שאותם הוא מעריץ. אבל שיחותיו נקטעות כשעליו לשרת את הלקוחות. "החוליגנים באים", אומר לו קולגה, כשמתחילה המשמרת של השעה שתיים. האקאן מניח את ספרו ועולה אל המגלשה, כדי לדחוס אב ובן לתוך אבוב.
מפגשים שמייצרים משבר זהות
פסטיבל הקולנוע של איסטנבול קיים מאז 1982, ותחרות הסרטים התיעודיים היא אחד מארבעה מסלולים המעניקים פרסים. סרטו של אוסה, שעבד עם חברת הפקות בלגית ותוקצב על ידי קרנות קולנוע בלגיות, התקבל לתחרות הטורקית.
על אף ההשתייכות הבלגית המובהקת של היוצרים, האוצרים האמינו שמדובר בסיפור חשוב על התרבות הטורקית שמסופר על ידי אחד מבניה. זאת, בזמן שהממשלה מתעסקת המון במיתוג של טורקיה בעולם.
בינואר, הממשלה הטורקית שינתה את השם של טורקיה באנגלית מTurkey- ל- Türkiye, כפי שהוא נכתב ונהגה בטורקית. הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן אף הוציא מכתב רשמי, שבו ביקש מהעם הטורקי להשתמש בשם זה, מכיוון שהוא מהווה את "מותג המטרייה של המדינה שלנו… ומייצג את התרבות, הציבילזציה והערכים שלנו".
אפשר לנחש שהסרט "הכל כלול" מציג תמונה מורכבת יותר לגבי טורקיה ממה שארדואן ייחל לה – מדינה שבה גברים צריכים לנדוד מכפריהם כדי למצוא תעסוקה בבית מלון, שמפגיש אותם עם אנשים ממדינות אחרות, במפגשים שמייצרים עבורם משברי זהות.
איסמעיל חולם לרכוש מקצוע, טבח, שיפרנס אותו. הוא היה ספר בכפר שלו, אך שכשהפליטים הסורים הגיעו, הוא אומר, נעשה קשה להתפרנס. האקאן רוצה לביים סרט בארה"ב. הוא מקווה לחסוך מספיק כסף כדי להגיע לשם בקרוב.
אך הכסף הטורקי שפועלים כמו האקאן ואיסמעיל חוסכים רק מאבד מערכו מאז תחילת הצילומים, ב-2018. החלום שלשמו האקאן עבד הלך והתרחק ממנו, מכיוון שחסך במטבע שרק נחלש עם השנים. בתחילת עבודתו של האקאן במלון, השער היה 4.5 לירה לדולר, ולקראת סוף עונת התיירות, השער כבר עמד על 7 לירה לדולר. בזמן שאני צפיתי בסרט, שלוש שנים לאחר מכן, השער כבר 14 לירה לדולר.
מחוץ לסינמטק, מסעדות באיסטנבול הוסיפו מדבקות לבנות במקומות בהם היו רשומים המחירים ; שער הלירה הטורקית משתולל כל כך, שאי אפשר לציין מראש מחירים. במילים אחרות, מי שמרוויח בלירה טורקית לא יודע כמה שעות יצטרך לעבוד בשביל לאכול מחר.
החברה הטורקית, שבה מתרחש הסרט, סובלת ממצוקה כלכלית חריפה, שלא מסתכמת רק בירידת ערך הלירה. ב-2018 וב-2019 התרחשו כמה התאבדויות לנוכח מצוקה כלכלית, לפחות שתיים מהן היו של משפחות שבהן ההורים סבלו ממצוקה כלכלית ונפשית.
אולם בטורקיה, כמו במדינות אחרות במזרח התיכון, יש אנשי תקשורת שיגידו כל דבר כדי להגן על עמדות הכוח של הפוליטיקאים האהובים עליהם. במקרה ההתאבדות של שתי אחיות ושני אחים בגילאי 48-60 ב-2019, סגן הנשיא פואט אוקטאי הכחיש כי המצוקה נבעה מעוני, ועיתון פרו-ממשלתי טפל את האשמה על ספר אתאיסטי שנמצא בבית המשפחה באיסטנבול.
שיר לתמימות
ספק אם המצב הכלכלי השתפר באיסטנבול מאז 2019, אך נוסף לו עוד משבר. עקב המלחמה שרוסיה הכריזה על אוקראינה בחורף 2022, אלפי אנשים נמלטו מהדיקטטורה של הנשיא, ולדימיר פוטין. טורקיה היתה אחת המדינות הבודדות שלא הטילה סגר על טיסות מרוסיה, והתירה לאזרחים רוסים להיכנס לשטחה ללא ויזה.
לאיסטנבול יש קשר מיוחד לרוסיה. מאה שנה לפני כן, כ-200 אלף איש שברחו מהבולשביקים הגיעו לחופי איסטנבול. רבים מהם בני מעמדות גבוהים, שהפכו לאויבי המהפכה.
מלחמת המעמדות של אותה מהפכה מקבלת מסגור קל יותר לעיכול בסביבת בית המלון שבסרט. התיירים הרוסים, ושאר התיירים – ערבים, אנגלים ואירופאים אחרים – מתנהגים כמי שיש להם זכויות יתר במדינה שבה הם אורחים. עובדי המלון נמצאים שם כדי לשרת, והאורחים באו אך ורק כדי ליהנות.
האקאן מגלה עד כמה האינטראקציות בינו לבין התיירים נידונו להיות מוגבלות. בסצינה מרירה-מתוקה, הוא מנסה לדבר עם תיירים רגע לפני שהוא משחרר את האבוב שלהם לתוך מגלשה ענקית. את אלו מביניהם שמזדהים כרוסים, הוא שואל אם הם מכירים את דוסטוייבסקי. כולם עונים שלא. זה לא המקום, כמובן, לנהל שיחות על ספְרים. אבל אלה נציגי התרבות הרוסית שזמינים לו. הוא מתאכזב, ומשחרר אותם, שיגלשו עם הילדים שלהם אל תוך הבריכה.
האקאן לא מתאכזב רק מהתיירים; הוא הולך ונעשה מריר ומתוסכל. הוא מפתח יריבות עם מוסא, איש אבטחה טורקי, שאינו די אינטליגנטי עבורו. לאט לאט, השם "הכל כלול" הופך להצהרה אירונית – אכן הכל כלול. גם האכזבה, גם התסכול.
מי שלא מתאכזב מסביבת העבודה הוא דווקא איסמעיל. הוא נראה כמי שיש לו יותר כושר עמידה במצבים קשים. המנהלים שלו והקולגות שלו נראים מרוצים ממנו. הוא לומד להכין מרק ואיך להכין דונר, כישורים שככל הנראה ישרתו אותו אם יבחר להתפתח במטבח. הוא ממשיך להעניק תספורות, כפי שעשה בכפר הולדתו. הוא חרוץ, ולא נותן לעצמו ליפול מנטלית, לפחות לא באופן משמעותי.
איך שני אנשים יכולים לעבוד באותו מקום עבודה ולחוות חוויות כל כך שונות? האקאן, חובב הפילוסופיה, אומר שבמהלך הקיץ התחיל לראות את עצמו דרך העיניים של התיירים, וזה הגביל אותו, כי התיירים רואים אותו רק בתפקיד המסוים שהוא ממלא עבורם.
הוא כל כך הרבה דברים, אבל במקום העבודה הזה הוא משחק תפקיד מסוים, מאוד מוגבל, והוא שוכח מי הוא. הוא מרגיש שאיבד שליטה על מי שהוא, לא רק בעיני אחרים, אלא בעיני עצמו. העבודה עשתה לו את זה, ועכשיו הוא חסר אונים.
יותר מ-2 מיליון נשים וגברים טורקים עובדים בתעשיית התיירות. המבט אל חייהם של האקאן ואיסמעיל חושף את המחירים של התעשייה הזו, שלא נכנסים לחישוביהם של כלכלנים.
הבמאי אוסה לא פיספס את ההקרנה בפסטיבל איסטנבול, גם לאחר שטייל עם הסרט בכמה מפסטיבלי הקולנוע התיעודי הגדולים בעולם. הקרנת הסרט מתרחשת בסינמטק אווי, בצד האסייתי של העיר. מדרגות לולייניות, מהסוג שיש כמעט בכל מקום באיסטנבול, יורדות מהכניסה שבקומת הקרקע אל האולם התת-קרקעי.
הבמאי מגיע בליווי שני הגיבורים, איסמעיל והאקאן, שמתקבלים בחמימות על ידי הקהל, כארבעים איש, רובן נשים בגילאי 40-60. איסמעיל והאקאן נראים יותר מלאי ביטחון מכפי שנראו על המסך הגדול. הם כוכבים בסרט שנעשה עליהם, חוויה שרובנו לא מכירים. צופות בקהל שואלות שאלות, והם עונים באדיבות.
בזמן שהאקאן דיבר, חשבתי על הסיבה שלשמה הוא התחיל לעבוד בבית המלון, הסרט שהוא רצה לביים בארה"ב – פרויקט שכנראה לא יגיע אליו בקרוב, שכן הלירה הטורקית צנחה בשליש מאז שנכנס לשוק העבודה. כנראה גם מסיבות אחרות; רוב הבמאים, בסופו של דבר, לא מגייסים כספים, מצלמים, עורכים או מוצאים הפצה עבור הסרט שלהם.
האקאן אמר שהסרט שהוא חלם לביים מתרחש בבית בן חמש קומות. הקומה הראשונה מסמלת תקווה, שמרגיש אדם צעיר שמתחיל את חייו כמבוגר. הקומה השנייה מייצגת ספק, שמקנן באדם הצעיר שיצא לדרכו ופגש במציאות. הקומה השלישית מייצגת ניהיליזם של אדם שהתייאש. את הקומה הרביעית והחמישית הוא עדיין לא ידע במה לאכלס, כי עוד לא הגיע לשם. הוא עדיין לא עבר את שלב אובדן החלומות ואובדן המשמעות.
הבמאי אוסה אומר שהוא חושב על הסרט שלו כעל שיר לתמימות. "איך מישהו מאבד את התמימות? האם אפשרי לא לאבד אותה? מה קורה כשהחברה מנסה לכוון אותך בכיוון מסוים, מה קורה לזהות שלך, לתשוקות ולציפיות שלך?"
הסרט מעניק מבט ישיר על שני עובדים כפריים שהגיעו לבית מלון, ועברו כברת דרך לפני סוף עונת התיירות, ואז התפטרו מ"סיבות אישיות" – קרוב לוודאי כדי שהמלון לא יצטרך להעניק להם פיצויי פיטורים. אבל הם לא לבד, לדעתו של אוסה. הוא שואל את צופיו ואת כולנו, "באיזה אופן כבר קיבלנו על עצמנו את החוקים של 'המלון'? באילו מובנים כבר איבדנו מהתמימות שלנו?".
רועי כהן הוא כותב ובמאי קולנוע
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן