newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קשר השתיקה של המזרחים שנשלחו לדימונה לעבוד בכור הגרעיני

הסרט הדוקומנטרי "שם.אב" עוקב אחרי חזרתה של הבמאית מיטל אבוקסיס לעיר הולדתה כדי לתעד חולי סרטן שתובעים את הכור הגרעיני. בין תושבי דימונה, שרק רוצים להיות ישראלים כמו כולם, לבין הכור קיים קשר של שתיקה והשתקה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ביום ראשון הקרוב (7 ביוני) יפתח פסטיבל קולנוע דרום של מכללת ספיר. במסגרת הפסטיבל יוקרנו סרטים רבים מהארץ ומחו"ל מתוך דגש על "תפישת עולם קולנועית הדוגלת בקולנוע עני באמצעים, אך עשיר באנושיות, מטאפורה ליצירה שנעשית בפריפריה ללא רגשי נחיתות מתוך שאיפה לעורר דיאלוג ביקורתי". הסרטים יוקרנו בחינם לכל אדם, ולצידם ישולבו בפסטיבל מופעי מוזיקה, סדנאות ואירועים לילדים.

מתוך המגוון הרחב שמציע הפסטיבל, בולטת תכנית "אוצרות דרום" שמתמקדת בסרטים תיעודיים ומוקדשת לג'וליאנו מר חמיס, שנרצח ב-2011 ב"תאטרון החופש" בג'נין. אחד מהסרטים שיוצגו במסגרת התכנית הוא סרטה השני של הבימאית מיטל אבוקסיס, "שם.אב", שחוזרת לעיר הולדתה דימונה, במטרה לתעד את התביעה המאורגנת שמגישים חולי סרטן מהעיר נגד הכור הגרעיני.

> ספיד סיסטרס: נהגות המרוצים הפלסטיניות דוהרות קדימה נגד כל המחסומים

מיטל אבוקסיס על רקע הכור הגרעיני בדימונה (צילום באדיבות מיטל אבוקסיס)

מיטל אבוקסיס על רקע הכור הגרעיני בדימונה (צילום באדיבות מיטל אבוקסיס)

הסרט פועל בשני רבדים. האחד, מתאר את חזרתה של אבוקסיס לעיר בניסיון לחקור את הפחד וההשתקה שסובבת סביב הכור שרבים מבני דימונה עובדים בו. ברובד אחר ועמוק יותר, הסרט מתאר את יחסיה של אבוקסיס עם אביה, שעבד בעברו בכור, עם משפחתה ועם דימונה, עיר שבה אינה גרה יותר.

מונולוג הפתיחה של הסרט, שבו אביה מספר על העלייה ארצה שלו ובני משפחתו, מהפנט, שכן הוא מתאר איך אולצו המשפחות להגיע לאזור מרוחק, וכיצד בסופו של אותו תהליך קשה הוא ויתר על שמו הערבי בלחץ אחד המורים בבית הספר, והפך ממסעוד לאשר. לאורך הסרט אבוקסיס אינה מצליחה לדבר עם אף אחד מאלה שתובעים את הכור וגרים בדימונה, לאחר שאלה (כולל אביה) מקבלים מכתבים וביקורים של קב"ט הכור, שמבקש בשפה מאיימת לא להתראיין.

הסרט שאבוקסיס מבקשת לעשות יוצר מתחים בין בני משפחתה, ובמיוחד מול אביה, שלאורך כל הסרט מגונן על מקום עבודתו הקודם בו עבד יותר מ-40 שנה, ומבקש ש"תפסיק לחפור" לטובתה שלה. "שם.אב", שבנוי בעיקר מדיאלוגים בין אבוקסיס לאביה, מטלטל וחזק עד כדי שבחלקים שלו בכיתי. אז החלטתי לשוחח איתה לקראת ההקרנה.

איך קיבלת את הרעיון לסרט?

"השאלות שעולות אצלי בסרט מלוות אותי כל החיים. זה התחיל בכך שבגיל 12 בשולחן שבת ההורים שלי התבדחו על כך ששמו המקורי של אבי הוא מסעוד. וניסיתי לחזור לשאלה הזו בהרבה הזדמנויות ולהרהר למה שינו לו את השם. למה הוא היה מוכן ליישר קו עם ההחלטה לשנות לו את השם, רציתי לדבר על כל מה שהוא עבר בידי המדינה מאז שהם עלו לארץ. העלו אותם, זרקו אותם בקצה הארץ, והכל כדי שיהיה מי שיקים את הכור. ומשינוי השם ועד להתנהלות של מקום העבודה של אבי כלפיו וכלפי העובדים אחרים אבא שלי נמתח קו ישר וברור. ועל הקו הזה מבוסס הסרט.

"המקרה של חלק מהתושבים שהגיעו לדימונה וירוחם מאוד קיצוני. את חלקם שלחו לשם עם תפקיד מאוד ספציפי: לבנות את הכור ולהיות שפני ניסיון. זהו הסיפר של חלק מהעולים בשנות ה-60 שהגיעו זה עתה מהודו או מרוקו, לא ידעו מילה בעברית ומיד הושמו על אוטובס לכור – להתחיל לעבוד בניקוי חומרים רדיואקטיביים כשהמדינה ידעה שזה מאוד מסוכן ושזה יוביל למחלות.

"לא רציתי לעשות סרט דוקומנטרי. התחלתי לכתוב סרט עלילתי לפני שנה על כל הנושא הזה, והסרט הדוקומנטרי הנוכחי היה בעצם התחקיר לאותו סרט וגם פרויקט סיום לתואר שני שעשיתי בברלין. מה שקרה בסופו של דבר זה שמה שהיה תחקיר קיבל כוח מאוד חזק כי הוא מדבר על ההשתקה של תושבי המקום ושלי על הנושא של הסרטן והכור. במהלך הסרט הבנתי שאני מסכנת את אבא שלי".

> המנצח בבחירות בערד למצביעים: "חסידי גור נוהרים לקלפיות"

אביה של מיטל אבוקסיס. מתאר איך אולצו המשפחות להגיע לאזור מרוחק, וכיצד בסופו של אותו תהליך קשה הוא וויתר על שמו הערבי בלחץ אחד המורים בבית הספר, והפך ממסעוד לאשר (צילום באדיבות היוצרת מיטל אבוקסיס)

אביה של מיטל אבוקסיס. מתאר איך אולצו המשפחות להגיע לאזור מרוחק, וכיצד בסופו של אותו תהליך קשה הוא וויתר על שמו הערבי בלחץ אחד המורים בבית הספר, והפך ממסעוד לאשר (צילום באדיבות מיטל אבוקסיס)

איך את מסבירה את הסירוב של אביך ואפילו של אנשים שתובעים את מפעלי קמ"ג (הכור הגרעיני) להתראיין לסרט?

"כל העובדים של קמ"ג, גם אלה שקיבלו קרינה כמהגרים, עדיין מחזיקים מבפנים את הרצון להיות חלק מהחברה הישראלית. בשבילם, כמו האקט שבו אבא שלי עבר מלהיות מסעוד לאשר בלי לחשוב פעמיים, אין דבר יותר חשוב מאשר להיות חלק מהחברה הישראלית, ובשבילם אישור זה מגיע מזה שהם עבדו 40 שנה במפעל חשוב. זה משהו מאוד בסיסי שאני לא יכולה להאשים את אבא שלי ואחרים בדימונה שכמהגרים הם רוצים לשמור עליו.

"יש גם פחד מאוד עמוק. את הצפלין, שרואים לאורך כל הסרט, הדימונאים לא ממש רואים. אני שכבר לא גרה שם, הרגשתי לאורך כל הסרט שהוא רודף אחרי. יש את "האח הלבן הגדול" שצופה עליך כל הזמן, וכאילו אומר "תשב בבית ותהיה בסדר, תיישר קו". הסרט הוא במידה רבה על הפחד הזה, איך אף אחד לא מוכן לחצות את הגבולות למרות שיודעים שמשהו מאוד מסריח".

בסרט אבא שלך מזכיר את וענונו ואומר "שהוא השאיר כתם", את יכולה להסביר את זה?

"אני לא יכולה לענות בשם אבי, אבל כפי שאני מפרשת את דבריו אני חושבת שהסבטקסט הוא שוענונו השאיר כתם עלינו המזרחים. אנחנו צריכים להוכיח את עצמנו יתר על המידה בשביל שנהיה חלק מהישראליות. לא מספיק שנצבור קרינה ונשלח את הילדים שלנו לצבא, אנחנו גם צריכים להיות הכי פטריוטים".

לאורך הסרט אבא שלך מתנגד לראיונות ולתחקיר שאת עושה. איך את חושבת שההורים שלך יושפעו מהפצה של הסרט?

"לפני כחודש התפרסם סרט דוקומנטרי של אורנה בן דור על הנושא הזה, על מאות האנשים שעבדו בכור ונפטרו מסרטן. ככה שזה כבר בחוץ ואבא שלי הבין שכולם כבר מדברים על זה. אני יכולה לדמיין שאבא שלי לא מרגיש לבד. אבא שלי גם ראה את הסרט והרבה קטעים שהוא ביקש ממני להוריד כי הוא לא הרגיש נח איתם חתכתי בעריכה".

את חושבת שיש סיכוי שיתחילו לחקור את הנושא ולפצות את העובדים?

"אני בספק. מבחינתי הבעיה היותר עמוקה היא קשר השתיקה של המזרחים. הייתי רוצה רוצה שיפסיקו לאכול את הלוקש הענק הזה שמוכרים להם בשם הציונות והלאומנות. שיפסיקו להקריב את עצמם בשביל לקבל איזשהו אישור שהם חלק מהחברה, למרות שבסופו של דבר זורקים אותם לכלבים כשהם זקוקים לעזרה וטיפול. הם כל כך מפחדים מהזיהוי כ'בכיינים' שהם לא מוכנים להתלונן ולמחות, 'העיקר שאנחנו בריאים' כביכול".

הסרט "שם.אב" יוקרן במסגרת פסטיבל קולנוע דרום ביום רביעי ה-10 ליוני בשעה שמונה בסינמטק שדרות. הסרט יוקרן גם בפסטיבל "ליבי במזרח" ב-23 ליוני בסינמטק תל אביב

> מה לאתיופים ולפרשה 512: כך הסיתה המשטרה נגד הפגנת יוצאי אתיופיה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנשיא ראובן ריבלין ויו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ, במושב הפתיחה של הכנסת ה-20, ב-31 במרץ 2015 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנשיא ראובן ריבלין ויו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ, במושב הפתיחה של הכנסת ה-20, ב-31 במרץ 2015 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

תסמונת עדר במקום חיסון העדר: גנץ ופרץ בדרך לממשלת הסיפוח

לראשי כחול לבן והעבודה לא היתה כל מניעה לשתף פעולה בענייני ההתמודדות עם הקורונה גם מספסלי האופוזיציה. במקום זה, הם בחרו להיות אסקופה נדרסת בממשלת ימין קיצונית. ובינתיים, חברי המשותפת מלמדים את כולנו שיעור במהותה של אופוזיציה ובסולידריות ומחויבות ציבורית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf