הילדים שומעים את הצבא מתקרב. איך אפשר להרגיע אותם?

אני עדיין נמצא בעיר עזה עם משפחתי. לא ברחנו לדרום, למרות הוראות הצבא הישראלי, שכוחותיו מקיפים אותנו כעת מכל כיוון. קיבלנו את ההחלטה הכואבת שעדיף להישאר פה, עם קרובי המשפחה שלנו, בעיר הנצורה, מאשר שיפציצו אותנו בזמן שאנחנו בורחים. אנחנו שומעים את החדשות על הפצצות ישראליות בחלקים הדרומיים של רצועת עזה, ומרגישים בקרביים שלנו שאין שום מקום בטוח בעזה.

>> להישאר או לעזוב? תושבי עזה לא יודעים מה יותר בטוח

החרדה והפחד המשתקים שגורמת לנו הפלישה הקרקעית הישראלית בשבוע האחרון – בנוסף לחודש של הפצצות חסרות תקדים מהאוויר – הותירו אותנו על סף ייאוש. הילדים בוכים ללא הפסקה. כשהתחילו ההתקפות, ניסינו להרגיע אותם: "זה רק קול רחוק", או "זה רק בלון מתפוצץ". אבל עכשיו כבר אין לנו מילים.

אתמול בלילה לא יכולתי לישון כלל. ליבי הלם מפחד לנוכח הלחימה העזה וההפגזות. איך אנחנו יכולים לנחם את אהובינו, במיוחד את הילדים, כשהם שומעים את הכוחות הישראליים מתקרבים יותר ויותר בכל רגע? אני מייחל למישהו שינחם אותנו, אפילו אם רק בשקר מרגיע. אבל אין אף אחד.

אנחנו חיים בסיוט שלא נגמר, ללא מוצא באופק. המשאלה היחידה שלנו היא הפסקת אש הומניטרית, שהמתקפה המזעזעת הזאת תיפסק. זו תחינתם של כל הילדים, הנשים והגברים החפים מפשע, כמו גם של צעירי עזה, שבמקום להגשים את חלומותיהם נאלצים לשאת את עול המלחמה כל חייהם.

מנותקים מהעולם

הכרזת המלחמה של ישראל, בעקבות מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר, היתה עבורינו התחלה של שבועות ארוכים ומייסרים של הפצצות בלתי פוסקות ברחבי רצועת עזה הנצורה. כל יום הביא עמו עוד חורבן ועוד ייאוש, והותיר אותנו עם ההבנה הבלתי נסבלת שאין איפה להסתתר.

כל לילה, במשך יותר מחודש, מצאתי את עצמי יושב בחדר צפוף, מוקף בקרובי משפחה, ודן בגורלנו הלא ברור. השאלות שרודפות אותי לא נותנות מנוחה. האם אשרוד את המתקפה? ואם אשרוד, איך אצליח לשאת את הכאב והטראומה האיומים שהמתקפה הישראלית הביאה לחיי? ואם אחייה בסוף המלחמה, האם אשאר בעזה? לא, אני חייב לעזוב. אם בכלל אוכל.

>> ואם נשרוד את המלחמה, איך נאחה את שברי חיינו?

בערב שישי, 27 באוקטובר, היינו בביתה של דודתי. אחרי שנאלצנו לפנות את ביתנו בגלל אזהרות כוחות הכיבוש הישראלי, התאספנו בחדר שנחשב לבטוח, ביחד עם כ-18 בני משפחה.

עשינו כמיטב יכולתנו להתנחם זה מנוכחותו של זה, ואז, פתאום, הקרקע רעדה מתחת לרגלינו ופיצוץ גדול זעזע את הבית כולו. רצנו לחלונות וראינו את הנזק שנגרם לבתים הסמוכים. לחרדתנו, ראינו שההפצצה היתה קרובה מאוד לבית של קרובי משפחה שבו הסתתר אחי, אסלאם, עם אישתו ושלושת ילדיו.

ברגע המצמית הזה, נתקפנו בפחד איום. ניסינו נואשות ליצור קשר עם אחי, חייגנו את המספר שלו שוב ושוב – אבל לא היה שירות סלולרי זמין כדי לבצע את השיחה. אחרי כמה דקות מייסרות, גילינו, למרבה המזל, שהם בריאים ושלמים.

אך הזעזוע האמיתי לא היה עוצמתה של התקיפה או החרדות שלנו לגורל משפחתו של אחי; למרבה הצער, התרגלנו כבר לאירועים כאלה. הזעזוע הגיע עם ההבנה שהכיבוש הישראלי ניתק לגמרי את היכולת שלנו לתקשר עם מישהו מחוץ לרצועה, ולמעשה ניתק את רצועת עזה משאר העולם.

החלטתה של ישראל להשבית מדי פעם את האינטרנט בעזה, לצד הפסקת אספקת החשמל לרצועה מאז 7 באוקטובר, היא מעשה אכזריות מכוון. זה ניסיון מחושב להשתיק אותנו בזמן שאנחנו עוברים סבל בל ישוער, ותזכורת לכך שבעיני העולם, החיים שלנו והסיפורים שלנו הם חסרי ערך.

השבתת האינטרנט מחריפה את סבלנו, ומותירה אותנו בלי יכולת להתעדכן בחדשות ובהתפתחויות. בכל פעם שחוזר קצת האינטרנט, ליבנו הולם בפחד וציפייה. אנחנו חוששים לקבל חדשות רעות. אבל גם לנוכח הדממה האכזרית, הגלים הבלתי פוסקים של חרדה וייאוש, אנשי עזה ממשיכים להתנגד, לשרוד, ולקוות לעתיד טוב יותר.

ניצולים, חולמים ולוחמים

החלומות שלי, כמו של רוב האנשים בעולם, פשוטים. אני משתוקק לממש את תשוקותיי, להשלים את לימודיי, ולטייל מחוץ לחומות רצועת עזה הנצורה. אני חולם על חיים חופשיים מהאיום המתמיד בהפצצות ישראליות והמצור, שחונק אותנו כבר 17 שנה. אני רוצה להתחתן עם האישה שאני אוהב ולהקים בית שקט ורגוע  – בית שלא ייגעו בו זוועות הסכסוך. הרצון העמוק ביותר שלי הוא לגדל ילדים שלא ייחשפו לטראומה שהפכה לחוויה המשותפת של כל הפלסטינים.

החלומות האלה אינם מסובכים. הם הזכות הבסיסית של כל אדם באשר הוא אדם.

אנחנו, הפלסטינים, יותר מאשר סטטיסטיקות בדיווח חדשותי. אנחנו בני אדם, עם חלומות, עם שאיפות, ועם אותן זכויות אדם. החוסן שלנו הוא עדות לכוחה של הרוח האנושית, ואנחנו עומדים בקשיים ובטראומה בנחישות. ההתקפות הישראליות מביאות עימן כאב והרס, אבל הן גם חושפות את הרוח הבלתי שבירה שלנו, את הסירוב שלנו שישתיקו אותנו, ואת המחויבות הבלתי מעורערת שלנו לחיות ולשגשג יום אחד ללא פחד.

בזמן כתיבת מילים אלה נמשכת המתקפה הקרקעית הישראלית על העיר עזה, אבל עימה גם נמשכת הנחישות שלנו לספר את סיפורנו ולהעיד על המחיר האנושי של התוקפנות הזאת. אנחנו יותר מכותרות, יותר מנפגעים, יותר ממחלוקות פוליטיות. אנחנו קהילה של שורדים, חולמים ולוחמים, ומגיע לנו שישמעו אותנו.

מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם תושב עזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס