newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החשמל והאוכל שאנו מספקים לעזה הם בדיוק ההוכחה למצור

הפלסטינים היו מתים שניתן להם להפיק את החשמל שלהם ולקנות את האוכל ממקומות אחרים. זו ישראל שלא מסכימה, ועוד מרגישה מוסרית בגלל זה

מאת:

אין דבר שמרגיז אותי בזמן האחרון כמו הטיעון הפופולרי בתקשורת הישראלית לפיו עזה אינה תחת מצור כי הנה אנחנו נותנים להם חשמל ואוכל, וגם מאפשרים מדי פעם לאיזה חולה סרטן או ילד נכה לצאת לבית חולים ישראלי או אירופאי.

נעזוב לרגע את הצדקנות המוסרית של מי שאומרים את זה (תראו אותנו, נותנים לאויבים שלנו אוכל!), ונתעסק בטיעון עצמו, שמושמע כל בוקר וערב ברדיו ובטלוויזיה בלי שאף אחד מהדוברים יעומת עם העובדות הפשוטות.

נתחיל בזה שאנחנו לא נותנים שום דבר לאף אחד. אנחנו מוכרים את כל זה. המזון שנכנס לעזה נמכר לפלסטינים. זה שני מיליון צרכנים כמעט, ולמרות שהם עניים מאוד, מדובר ברווח לא קטן למשק הישראלי. לא רק שאין פה נדבה, יש פה שוק שבוי (כי ישראל אוסרת על הפלסטינים בעזה לייבא מזון אחר, שכמו שכולנו יודעים, יכול להיות הרבה יותר זול מהתוצרת הישראלית). וכבר פורסמו תחקירים מצוינים על האופן שבו רשימת הסחורות שנכנסו לרצועה הושפעה מלובי חקלאי ותעשייתי. כולם רוצים ליהנות מהשלל.

כנ"ל כמובן לגבי החשמל. נכון, הפלסטינים ברצועה צברו חוב של 200 מיליון שקל לחברת החשמל, אבל זה לא משנה את העובדה שהחשמל אינו מוענק בחינם לפלסטינים, וסביר להניח שבסוף החוב הזה יכוסה, מן הסתם על ידי אחת המדינות התורמות לפלסטינים. חוב אינו זהה למענק; גם משרד הביטחון היה חייב ארנונה לרשויות מקומיות, וזה לא אומר שהוא שוכן בחינם.

(אפילו האשפוז בבתי החולים הישראליים אינו ניתן בחינם, אבל שם יש פחות קטנוניות ויותר אנושיות כלפי פצועים וחולים פלסטינים).

אבל הנקודה החשובה ביותר היא שאנחנו יצרנו את הסיטואציה שבגללה אנחנו חייבים למכור את כל הסחורות האלו לפלסטינים. ישראל היא שאוסרת על יבוא החומרים והעבודות הדרושות לצורך הקמת תחנת כח פלסטינית (ואגב, יש לעזה עתודות גז טבעי לא רעות בכלל – בהנחה שניתן לפלסטינים להשתמש בהן). ישראל היא שמונעת יבוא ויצוא חופשי מהרצועה. הפלסטינים היו מתים לא לקנות מאיתנו אוכל ולא חשמל. זה אנחנו שלא מרשים.

זו לא בעיה משפטית, כמו שביבי אמר. זוהי בדיוק מדיניות המצור שלנו. אנשים שומעים מצור והם חושבים על סטלינגרד. אבל כמו שכתבתי במקום אחר, עזה והשטחים הם פשוט בתי כלא באוויר הפתוח, וכמו בכל כלא, אתה לא מרעיב את האסירים למוות – ואם להרעיב אותם זה מה שכל הדני דנונים רוצים, לפחות שיגידו את זה בקול רם. החידוש הישראלי הוא שבמרבית בתי הכלא ההנהלה לא גובה כסף על האוכל והתאורה בתאים, ואילו בעזה – כן.

זו גם הסיבה שהטיעון לפיו עזבנו את הרצועה הוא שטויות גמורות. לא עזבנו, אנחנו עדיין שולטים להם בחיים. מבחוץ (בעזרת המצרים, שגם להם חלק במצור).

כל אותם פוליטיקאים ועיתונאים שאומרים עכשיו שאנחנו חייבים להפסיק לתת לשונאי ישראל אוכל וחשמל, יכולי להשיג את מבוקשם בן לילה אם ישראל תסיר את הכתר שלה מעל הרצועה, ותאפשר לפלסטינים להקים תחנת כח, לייבא את הפסטה והממתקים שלהם ממצרים ומירדן, לדוג בעומק המים הטריטוריאליים, לנצל את הגז הטבעי בים וליצא את הפרחים והתפוזים שהם מגדלים לאירופה ולמפרץ.

אלא שבמקרה כזה, ההפסד הישראלי יהיה כפול: הן הרווח שאנו מפיקים ממיליוני הלקוחות שלנו שאנחנו מחזיקים בגרון, והן הזכות להרגיש מוסריים בזמן שאנחנו צורחים שחייבים לנתק להם את החשמל ולהרעיב אותם למוות.

*

כלכליסט גם ניסו להסביר הבוקר את העניין הזה, למרות הכותרת המוטעית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אורנה לנדאו (מימין) ומירי רוזובסקי, העורכות והבעלים של הוצאת "שתיים" (צילום: אורית פניני)

אורנה לנדאו (מימין) ומירי רוזובסקי, העורכות והבעלים של הוצאת "שתיים" (צילום: אורית פניני)

פמיניזם, קהילה ובית: הוצאת שתיים מציעה מודל חדש בשוק המו"לות

העורכות הוותיקות מירי רוזובסקי ואורנה לנדאו הקימו הוצאת ספרים שמנסה להתמודד עם הכשלים בשוק הישראלי. המודל שפיתחו מבוסס על איכות, כשהסופרים (בעיקר סופרות) נשארים בעלים מלאים של הזכויות על ספרם ושותפים בתהליך ההוצאה לאור

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf