newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החלום הילדותי של הימין: למה עזה לא יכולה פשוט להיעלם?

יועז הנדל, אדם עם שאיפות פוליטיות, פרסם השבוע בפייסבוק את דעתו על המצב בעזה, שתמציתה: "צריך להתנתק". אבל לישראל אין באמת אינטרס להתנתק מהרצועה, ובעיקר - עזה לא הולכת לשום מקום

מאת:

כותב אורח: איתמר שאלתיאל

יועז הנדל ממצב את עצמו בשנים האחרונות כמועמד הטבעי לראשות ממשלה בישראל. הוא בכל מקום, בעל טור בידיעות ותכנית רדיו, ויש לו דעה על הכל. בין היתר, יש לו גם דעה על עזה. כדאי להציץ בה רגע. היא חושפת הרבה.

בפני ישראל עומדות רק שתי אפשרויות, טוען הנדל: להחליף את חמאס או להפוך את עזה "מישות בלתי מוגדרת – למדינת אויב סדורה". האפשרות הראשונה זניחה. אם נחליף את חמאס, הוא אומר, נקבל שלטון אחר שיפעל נגד ישראל. האפשרות השניה, אם כן, היא האפשרות הרלוונטית היחידה, מבחינתו – להתנתק באמת מעזה:

ישראל למרבה האבסורד מספקת עד היום לעזה חשמל, מים ותשתיות. התנתקנו מהרצועה אבל לא עד הסוף. כדי להוריד את השאלטר צריך ליצר חלופות. אפשרות ליצוא ויבוא ממדינות אחרות (בפיקוח ישראלי) – מוטיבציה כלכלית. הפירוז לא יקרה (לאלה שלא שמו לב הוא גם לא מתרחש עכשיו) אבל שיתוף פעולה מלא עם מצרים יכול לצמצם את הברחות הנשק.

הפסקה הזו מכילה את כל האסטרטגיה המדינית שיש להנדל להציע ביחס לעזה. בחיי. קראו במקור. אלו, אם כן, עיקריה:

  • לנתק את התשתיות שישראל מספקת לעזה, תוך ייצור חלופות.
  • לאפשר יצוא וייבוא לעזה וממנה, בפיקוח ישראלי.
  • שיתוף פעולה עם מצרים לצמצום הברחות הנשק לרצועה.

> כפלסטיני אני יודע: אין נחמה בנקמה

עשן מיתמר מעל תחנת הכוח בעזה לאחר פגיעת טילים ישראלים. 29 יולי 2014. (תמונה: UN)

עשן מיתמר מעל תחנת הכוח בעזה לאחר פגיעת טילים ישראלים. 29 יולי 2014. (תמונה: UN)

בין דמיון למציאות

לא הוגן לבקש מהנדל לספק תוכנית מפורטת בטקסט קצר שנכתב לעמוד פייסבוק, אבל קשה להתעלם מסימני השאלה. הנדל כותב שצריך ליצור "חלופות" לחשמל, המים והתשתיות שישראל מספקת לעזה (ישראל מוכרת אותם, אבל אלו דקויות). הוא לא מתאר את החלופות הללו. תחנת הכוח ברצועה פועלת בתפוקה חלקית כבר שנים, וגם אם כל הטורבינות בה יתוקנו היא לא תוכל לספק את כל צרכי החשמל של תושבי הרצועה. האם הנדל חושב על הקמת תחנת כוח חדשה? מאיפה יגיע הדלק? מי יספק את חומרי הבניין? ומה לגבי המים? והאינטרנט? והטלפון? הנדל לא מפרט.

הסעיף השני מבלבל יותר. הנדל טוען שהייבוא והייצוא צריכים להיעשות בפיקוח ישראלי,כך שהוא כנראה בונה על תנועת סחורות דרך מעבר ישראלי. ובכן, זה המצב כיום. במה שונה התוכנית של הנדל? לא ברור. האם ישראלים יוכלו למכור לעזה? האם סוחרים מעזה יוכלו למכור סחורה בגדה? בישראל? והסחורה שתצא לחו"ל, היא הרי צריכה לעבור דרך שטחי ישראל עד לנתב"ג, נמל אשדוד או גשר אלנבי. זה יתאפשר? אולי הנדל חושב על נמל? אי? ואיך ישראל תפקח על זה? ומהי אותה "מוטיבציה כלכלית" שהוא מדבר עליה?

גם אם מתעלמים מהסעיף השלישי, ברור שהנדל לא באמת מציג תכנית. זה אפילו לא טקסט. אלו רק מלים. אין פה כלום, מלבד משחק על חלומו הישן של הימין: "להתנתק באמת מעזה". אמנם מדובר בשיפור ביחס לאנשים כמו ח"כ משה פייגלין, שחושבים שישראל צריכה לכבוש את הרצועה ולגרש את רוב תושביה, אבל זה באמת ניצחון בנקודות.

> משוגעים, רדו מהגג: התנחלות זעירה כמשל לישראל כולה

ירקות בשוק בעזה, פברואר 2012 (אן פאק/אקטיבסטילס)

ירקות בשוק בעזה, פברואר 2012 (אן פאק/אקטיבסטילס)

כבר היה לי סיבוב אחד מול הנדל, וכבר למדתי שלא מדובר באדם הגון או במאור גדול. אבל הנדל עצמו פחות מעניין כרגע מהתכנית שהוא מציג. התנתקות מעזה היא באמת חלום ישן של הימין, שמתודלק בתחושת חוסר ההוגנות של החיים בישראל. איך הם יורים עלינו ואנחנו מוכרים להם חשמל. אכן, לא הוגן, אבל אי אפשר להזות מדיניות חוץ על בסיס כמה הוגן העולם. ניסינו. זה לא עבד.

לישראל יש אינטרס בעזה

עזה כאן. יש בה יותר מ-1.7 מיליון איש, רבים מהם צעירים, רבים מהם תלויים בסיוע הומניטרי. הם לא אי. יש להם קשרי משפחה עם פלסטינים בגדה ובמזרח ירושלים. גרוע מכך, יש להם קשרי משפחה עם פלסטינים בישראל. ככה זה. לא הוגן, אבל הם לא הולכים להיעלם לשום מקום. הזיהום בחופי עזה יגיע לחופים בישראל. ככה זה. כאשר הפרות בעזה יחלו, יישובי הדרום יחסנו את הפרות שלהם. ככה זה. הכלכלה ברצועה לא תשתקם בלי שיווק סחורות לישראל ולגדה. ככה זה. עזה לא הולכת לשום מקום. מצרים לא "תיקח עליהם אחריות", וגם אם היתה לוקחת, פלסטיני בעזה ימשיך לרצות לפגוש את אביו בגדה, וירק מעזה ימכר יותר בקלות בישראל מאשר באירופה. ככה זה.

למען האמת אין גם שום סיבה שישראל תרצה להתנתק מעזה. להיפך. יש לישראל אינטרסים כלכליים ברצועה. בימין אוהבים לזלזל באינטרסים הללו, אבל כל מי שיצא לו לדבר עם האנשים בשטח מבין עד כמה האינטרסים הללו חזקים. עד כמה יש לישראלים להפסיד. המצב ההפוך נכון גם הוא. ישראל היתה בעבר שוק אדיר של עזה, ועדיין יכולה להיות. אין סיבה טובה לעבוד דווקא עם מתפרות בירדן, כפי שאין סיבה טובה שישראלים לא יקנו ירקות מהרצועה או יעסיקו, בכפוך לבדיקות בטחוניות, גם פועלים מהרצועה. אם מקשיבים להוגים הקולניים בימין כרגע, ארגז הכלים שעומד בפני ישראל ביחס לעזה מוגבל מאוד: סגר, מבצעים צבאיים וחלומות בהקיץ על התנתקות-אמיתית-באמת-לגמרי-הפעם. גם במונחים של ניהול הסכסוך, מדובר בתפיסה קצת מוגבלת.

נראה שבממשלה הבינו את זה, לפחות ביחס לעזה. השיקום של הרצועה זז לאט מדי ועשוי להסתיים בפיצוץ, אבל בשקט, בערוצי הכלכלה, מדברים על יציאת עובדים מעזה לישראל. זה שינוי אדיר. אין סימן שמישהו בממשלה ויתר על תפיסת ניהול הסכסוך, אבל לפחות הבינו שם שגם סכסוכים אפשר לנהל טוב יותר.

בין השמאל לימין בישראל מתנהל ויכוח מעייף בנוגע לאם יש או אין פרטנר פלסטיני. הוויכוח הזה צריך להתנהל, וברור על מה מבוססת ספקנות הימין. בימין הציעו עסקה פשוטה לציבור הישראלי: כל עוד הוויכוח מתנהל, ננהל עבורך את הסכסוך. זמן מה היה נראה שהעסק עובד, לפחות עבור רוב הישראלים. אלא שעכשיו, כשהכל מתפוצץ לנו בידיים, עוד ועוד חלקים בימין מאבדים את הסבלנות. לניהול סכסוכים יש מחיר, שבימין לא מוכנים לשלם. לכן מדברים שם עכשיו על חוקי טרור ועל נכבה שניה, לכן מדברים על מבצע צבאי במזרח ירושלים. אין הבדל ממשי בין התכניות האלה לתוכניות "להתנתק מעזה" או להשמיד אותה עד היסוד. הפנטזיות הללו מסוכנות, אבל הן גם ילדותיות מאוד, כמו פנטזיות של נער מתבגר. וזה מה שהכי מפחיד כרגע לגבי חלקים גדולים בימין: נראה שהסכסוך הזה פשוט גדול עליהם.

איתמר שאלתיאל הוא רכז מדיה חדשה בארגון "גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע". מאמר זה מייצג את דעתו של הכותב בלבד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf