החיבור בין לוי-אבקסיס ופרץ הוא הזדמנות הפז של מרצ
אחרי שעמיר פרץ בחר בפנייה חסרת תועלת למרכז, השמאל הישראלי זקוק לקול חד ואמיץ. למרצ יש את כל הנתונים להיות הקול הזה. השאלה אם הפעם תשכיל לממש את הפוטנציאל
מפלגת מרצ קיבלה הזדמנות פז, בפעם השנייה בשנת 2019. השאלה אם תדע המפלגה ויידע יושב הראש הטרי לנצל את ההזדמנות.
בבחירות האחרונות בחרה תמר זנדברג למרכז את מסריה של מרצ, להימנע כמעט לגמרי מאזכור הכיבוש, וככלל לטשטש את היותה של מרצ מפלגה פורצת דרך ומעניינת. למעט האמירה החוזרת (והמעייפת) כי זו מפלגת שמאל – מרצ השתדלה בכוח לא לאתגר או להוביל את השיח הציבורי. בתוך המציאות המתמרכזת והמתקרנפת של השמאל העסקני הישראלי, מרצ הפכה לחלק מהעדר המשמים וכמעט נעלמה.
זנדברג הבינה את הטעות, הבינה כי שותפות יהודית-ערבית היא עתיד השמאל, הבינה כי מסרים ברורים וחדים הם מה שנדרש – ערכית ופוליטית, ויש להניח כי לו הייתה נבחרת שנית לראשות המפלגה, זו הדרך בה הייתה מובילה.
ניצן הורביץ חולק את אותן עמדות כמו זנדברג (וכמו כלל מועמדי מרצ), וההבדלים ביניהם הם לכל היותר בסגנון ובאישיות. אך כמו רבים בשמאל, גם הורוביץ חשש מקמפיין מעניין, ובעיקר מהתמודדות של מרצ לבד, ולכן מרגע שנבחר לעמוד בראש המפלגה, וביתר שאת מאז נבחר עמיר פרץ לראשות העבודה, נחשפנו אל המאמצים המיוזעים לאחד בין שתי המפלגות.
רשימה משובחת מחכה לקמפיין אמיץ
לא ברור מה הייתה התוצאה האלקטורלית של איחוד כזה, אם היה מתרחש, אבל ברור כי מפלגת העבודה המבולבלת לא הייתה מאפשרת את קיומו של קמפיין חד וברור – כזה שמציף את עוולות הכיבוש, סכנותיו, את האיום המתמיד על החופש האזרחי, את הכפייה הדתית האגרסיבית והפער ההולך וגדל עם יהדות התפוצות.
לפיכך, לעומת תומכי העבודה שאמורים למרוט את שערות ראשיהם לאור האיחוד האווילי עם מפלגתה הבלתי קיימת של אורלי לוי-אבקסיס, תומכי מרצ צריכים לברך על ההזדמנות החיובית שיש למפלגה.
להבהיר, אורלי לוי אבקסיס היא פרלמנטרית מוכשרת ופוליטיקאית מרשימה, ולו הייתה מוקמת רשימה כגון "ישראל אחת" של ברק בשנת 1999 היה אפשר לברך על הצטרפותה, ככוח נוסף, אל רשימה כזו. אך מצבה של העבודה היום רחוק מזה של העבודה לפני עשרים שנים. לכן מטרידה העובדה כי לוי-אבקסיס היא לא אשת שמאל, ישבה בשלל ממשלות נתניהו, הצביעה בעד עונש מוות למחבלים, נכנסה לכנסת בזכות חברותה במפלגתו של אביגדור ליברמן, ואפילו עכשיו היא מצהירה רק כי לא תשב בממשלתו של נתניהו אם יוגש נגדו כתב אישום. אך מצביעי השמאל מצפים ליותר, אפילו יותר מהאמירה הברורה כי פשוט לא תשב בממשלת נתניהו, ובממשלת ימין באופן כללי.
במצב זה, בו עמיר פרץ, למרות היותו פוליטיקאי מנוסה בוחר לפנות (שוב) אל "קהלים חדשים" שברור כי לא יגיעו – ואם יגיעו ירחיקו את המצביעים הוותיקים; במצב בו כחול-לבן הולכת ימינה – במצב זה השמאל הישראלי זקוק לקול ברור, חד, אמיץ.
הרשימה שנבחרה לאחרונה במרצ היא מצוינת. תומכי המאבק בכיבוש, בראשם מוסי רז, התקדמו אל מקומות ריאליים ברשימה, כלל המחנות במפלגה קיבלו ייצוג הולם, ואפילו במקומות הפחות ריאליים נעשה צדק. בעוד גבי לסקי, שהפכה בשנים האחרונות ללוחמת זכויות האדם המובהקת של החברה האזרחית עם מאבקיה עבור עהד תמימי ודארין טאטור התברגה אל המקום השביעי – ישר אחרי חברי הכנסת המכהנים וחברי הכנסת לשעבר הבולטים; באותו הזמן לורה ורטון, חברת מועצת עיריית ירושלים שבחרה לשבת באותה קואליציה עם אריה קינג והבית היהודי, אותה קואליציה שהצהירה על אחדות ירושלים כולה – הידרדרה אל מקום לא ריאלי בעשירייה השנייה.
הרשימה מוצלחת, יושב הראש גם הוא. הורוביץ הוא אדם ערכי, עם יכולת הופעה ציבורית מוכחת ועם עמדות ברורות, וגם מעניינות. יש לו כל הנתונים כדי לעמוד בראש קמפיין שיהיה מעניין, אפקטיבי וגם חשוב מבחינת האמירה הציבורית – בדיוק מה שמרצ יכולה להציע.
אמנם בשלל הזדמנויות שקיבל בזמן האחרון הוא גמגם; כך למשל, לעומת תגובתו החדה של הורוביץ לאמירה ההזויה של רפי פרץ על טיפולי המרה, אחרי האמירה הזויה לא פחות של פרץ על סיפוח הגדה ללא זכויות לפלסטינים, הביקורת שהשמיע רון חולדאי היתה חדה יותר מזו של הורוביץ.
כן לשותפות, אבל לא בכל מחיר
יש לקוות כי אחרי שעמיר פרץ בחר להמשיך את הידרדרותה של העבודה בשבירה חסרת תועלת למרכז, הורוביץ יתעורר, יקום ויוביל את מרצ אל המאבק שהיא יכולה וצריכה להוביל. יש לו כל הנתונים לעשות זאת, יש לו רשימה מוצלחת שתסייע לקדם זאת, ויש קהל רב שמצפה בדיוק לכך.
אותו הקהל מצפה, במקביל, כי מרצ תימנע מאיחוד בעייתי עם מפלגתו של ברק. המחיר של איחוד כזה בין מפלגות שמאל-מרכז הוא אבדן האפשרות להצגת עמדות ברורות, וכמובן – יצירת ניכור כלפי הציבור הערבי. חשוב להבהיר – ברק איננו פסול מהתמודדות לכנסת, גם לא משיתופי פעולה אתו, גם לא לאור הפרסומים האחרונים לגביו. אך יש חשיבות אמיתית ליצירת אלטרנטיבה.
עם זאת, איחוד כוחות פוליטי לא צריך להיות פסול א-פריורי ואיחוד שיאפשר הבעת עמדות מחודדות יהיה מבורך. כך למשל, אם סתיו שפיר תממש את איומיה ותפרוש מהעבודה, אולי יחד עם עוד חברי מפלגה ומועמדים לכנסת, אין סיבה שלא לקבלם בזרועות פתוחות. כך גם לגבי איחוד אפשרי עם חד"ש – אמנם לא ברור מה התרומה האלקטורלית של איחוד כזה, ועדיף היה שמפלגה יהודית-ערבית תקום בצורה אורגנית ולא כאיחוד חפוז, אך כל צעד שיקדם שיתוף יהודי-ערבי, כל צעד שיקדם חברה משותפת בישראל הוא מבורך. גם ובעיקר כי ישבור את הטאבו הנהוג בנושא – בציבור היהודי ובציבור הערבי.
כבר עכשיו אפשר לראות כמה טעה פרץ כשבחר להתאחד קודם כל, ובאופן שבחר, עם אורלי לוי-אבקסיס. שלל מאמרי דעה מהימים האחרונים מעבירים בקורות חריפה על איחוד זה, ושלל תומכי המפלגה בעבר – הקרוב והרחוק, טוענים כי אין להם עניין להצביע לעבודה ויעברו להצביע למרצ במקום. לפיכך, ההזדמנות כאן היא להגביר את כוחה של מרצ – והדבר אפשרי תוך הצבת אלטרנטיבה לסדר היום המשמים והעכור של ישראל תחת ממשלת נתניהו.
זו ההזדמנות של מרצ, יהיה חבל מאד לפספס אותה.
עמיר סגל, פעיל מרצ.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן