החוק הפולני אנטישמי? אז מה נגיד על חוק נכסי נפקדים?

החוק שעליו חתם השבוע נשיא פולין אנדז'יי דודה, ואשר אושר קודם לכן על ידי הבית התחתון בפרלמנט הפולני, זכה לסיקור נרחב בתקשורת הישראלית  וגרר צעדים תקיפים מצד גורמים רשמיים במשרד החוץ והכנסת, שפעלו עוד קודם לכן לבלימת תהליך החקיקה.

משרד החוץ זימן את הממונה על השגרירות בוורשה להתייעצויות ללא הגבלת זמן; הקפיא את יציאתו לפולין של השגריר המיועד; והמליץ לשגריר פולין בישראל "להמשיך את חופשתו בארצו" ולא לחזור – צעדים שהם על סף ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. גם נשק יום הדין הישראלי נשלף: האשמת הממשל הפולני באנטישמיות.

סערה זו עוררה לא מעט הדים בפולין, שראתה בביקורת של ישראל כהתערבות של מדינה זרה בענייניה הפנימיים. שר החוץ שלהם הגדיל ואמר כי השימוש של ישראל בשואה במקרה זה הוא למטרות תעמולתיות בלבד, והוא אף מזיק לזכר נספי השואה.

על פי החוק החדש, תביעות בעלות על נכסים שננטשו על ידי בעליהם בתקופת מלחמת העולם השנייה והתקבלה לגביהם הכרעה ב-30 השנים האחרונות לא יוכלו להתדיין בבית משפט שוב. אחת ההשלכות הישירות של החוק היא שחלק מצאצאי ניצולי השואה הפולנים, שברחו מאימת השואה, לא יוכלו להמשיך לנהל את התביעות להחזרת הנכסים, אם התקבלה לגביהן החלטה בתקופת השלטון הקומוניסטי.

החוק, שלפי דברי ההסבר שלו נועד ליישם את עקרון סופיות הדין ולהוריד את העומס מבתי המשפט המקומיים, חל גם על לא מעט גרמנים שעזבו אחרי המלחמה והשאירו אחריהם רכוש רב.

אני מאמין שזכות הקניין היא זכות עמידה ורציפה. שורשיה נטועים עמוק בזכות האדם לחירות, כך שהקשר של האדם לביתו לא מתנתק גם לאחר יותר מ-70 שנה. גם אז, עדיין נשמר חוט דק ובלתי נראה, חזק לאין שיעור, המקשר בין האדם לבין ביתו ואדמתו, חוט המקיף גם את כל צאצאיו של האדם ומחבר אותם לנכס. לפיכך, לא יכולתי שלא לראות ב"חוק הפולני" ניסיון של פגיעה ועקירה. ואת התחושות האלה אני מכיר היטב.

חוק ותיק בספר החוקים הישראלי פועל עד היום כדי לחתוך בלהב גיליוטינה את הקשר בין הפלסטיני לבין ביתו ומולדתו: חוק נכסי נפקדים משנת 1950, הקובע כי כל פלסטיני שהחל מיום 29 בנובמבר 1947 עד לסיום מצב החירום שהוכרז ב-1948 – דבר שטרם אירע – שהה באחת ממדינות ערב, או "בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לשטח ישראל", ייחשב לנפקד.

גם אם חזר לביתו או ברח ליישוב סמוך אחרי סיום המלחמה; גם אם בכלל לא זז ממקומו והמדינה סיפחה אותו אליה, כפי שקרה לתושבי המשולש וחלק מיישובי הגליל – גם אז ייחשב "נוכח נפקד".

באמצעות חוק זה נאלץ הפלסטיני להיפרד מאדמתו, שהמדינה ניכסה אותה אליה. היום הוא זוכה לעבור כל יום ליד חלקת האדמה שלו, להצביע עליה מרחוק ולהגיד "ראה בני, העצים האלה הם שלנו. היו שלנו". כך עשה סבא שלי לפחות.

החוק הנוכחי אינו הניסיון הראשון של ממשלת פולין להסיר מעליה את האחריות לחלקה בשואה. לרוב זה נעשה באמצעות כלים משפטיים שמגבילים את מרחב הזכויות המוגנות, כמו חופש הביטוי למשל, דבר שמתכתב היטב עם תפיסות הממשל הימני בפולין.

כך למשל הדבר נעשה בחוק קודם, שגם הוא זכה בישראל לשם "החוק הפולני", המבקש לאסור על פרסום כל תוכן המטיל אחריות ישירה על מממשלת פולין בגין רציחתם של יהודים בשואה. מעניין שגם לחוק זה יש מקבילה בספר החוקים הישראלי, האוסר על ציון יום הקמת מדינת ישראל כיום אסון למיליוני פלסטינים – חוק הנכבה.

על אף היחסים המתוחים בין ישראל לפולין, נראה כי מתקיים ביניהן תהליך למידה הדדי, שמטרתו הנחת היסודות למשטר לאומני, המבוסס על הדחקת עוולות העבר. תהליך זה אינו מקרי בעיני, כי בכל הקשור למדיניות התוקפנית של ישראל כלפי הפלסטינים, פולין תומכת  תמיכה בלתי מסויגת בישראל, ואף התקיימו יחסי ידידות טובים בין נשיא פולין לבין ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו.

שימוש באמצעים דומים להגבלת זכויות הפרט הוא מאפיין בולט בפוליטיקה של הימין הפופוליסטי בעולם. הוא נועד להדק את השליטה של המדינה על המרחב הפיזי והמרחב התודעתי, כך שאי אפשר להחזיק ברכוש או במחשבה אלא בהיתר מהריבון. במקרה של ישראל ופולין, תהליך זה משתלב עם הניסיון של שתי המדינות להיפטר מנטל ההיסטוריה בדרכן לביסוס מדיניות לאומנית.

כך, בעוד ראש הממשלה החלופי יאיר לפיד מתרוצץ במלחמתו המדומיינת נגד הגויים האנטישמים, ראש הממשלה בפועל נפתלי בנט מאשר בנייה בעוד מאחזים. ביד אחת תובעים הכרה בהיסטוריה של העם היהודי ובהשבת רכושם הנגזל, ביד שנייה פועלים במרץ כדי למחוק את ההיסטוריה של הפלסטינים על האדמה הזו וכדי להמשיך ולגזול את אדמתם.

לפיד ובנט יכולים להתהדר עד מחר בתואר "ממשלת השינוי", אבל בכל הקשור לנישול הפלסטינים ורמיסת זכויותיהם, לא רק שאינם מציעים כל שינוי אלא הם ממשיכים במדיניות הקוזק הנגזל והמנשל. לכן מול הזעם הישראלי על החוקים הפולניים צריך להזכיר: לכל חוק פולני מעוול ביחס ליהודים יש מקבילה ישראלית ביחס לפלסטינים, רק הרבה יותר דרקונית.

אמל עוראבי הוא עורך דין ומתכנן ערים, עובד בעמותת סיכוי, פעיל חברתי ופוליטי