newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הזעזוע מ"אלימות" המחאה בארה"ב נותן רוח גבית לדיכויה האלים

הגינוי בתקשורת ובשמאל לכך שמפגינים הציתו ובזזו חנויות נובע מהאמונה שרק מאבק לא אלים, נוסח מרטין לותר קינג, משיג תוצאות. האמת יותר מורכבת. במשטר שבו פגיעה ברכוש חשובה מפגיעה בחיי אדם, אלימות יכולה להיחשב כהגנה עצמית

מאת:

כבר ימים ארוכים שאמריקה בוערת. הרצח המתועד של ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן הוביל להתקוממות הגדולה ביותר מזה כמה עשורים בארצות הברית. מאות אלפים יוצאים לרחובות מדי יום להפגין נגד האפליה והגזענות הממוסדת כלפי שחורים בארצות הברית ולדרוש צדק לקורבנות של המשטרה ושל המדיניות הגזענית של הממשל הפדרלי.

תשומת הלב הופנתה למקרי ההצתות והביזה. מכונית שהוצתה במהלך ההפגנות בבירה וושינגטון (צילום: ברט ויינסטיין CC BY SA 2.0)

תשומת הלב הופנתה למקרי ההצתות והביזה. מכונית שהוצתה במהלך ההפגנות בבירה וושינגטון (צילום: ברט ויינסטיין CC BY SA 2.0)

הפגנות ענק התקיימו בערים מרכזיות ברחבי ארצות הברית דוגמת וושינגטון, מיניאפוליס, ניו יורק, אוקלנד, אטלנטה, לואיוויל ועוד. שוטרים התקיפו שוב ושוב את ההפגנות באמצעות מכות, מעצרים נרחבים ואמצעים לפיזור הפגנות. עוצר הוכרז בכמה מן הערים, והמשמר הלאומי אף נשלח לדכא את המחאה. למרות זאת, מספר רב של מפגינות אמיצות ממשיכות להפר את העוצר ונשארות ברחובות.

מעצם גודלה, ההתקוממות הנוכחית מאופיינת בשלל התארגנויות מבוזרות עם מגוון רחב של אופני התנגדות. חלק מדרכי ההתנגדות הן במוצהר לא אלימות, דוגמת sit-ins וצעדות ענק, וחלק אינן בוחלות באמצעים כמו  מהומות, הצתות רכבי משטרה, פגיעה ברכוש וביזה.

מסיתים לבנים שבאו מבחוץ

למרות שמדובר בעיקר בפגיעה ברכוש כמחאה על הרג של אדם ולמרות שהמשטרה מפעילה אלימות אדירה כלפי גופם של המפגינות והמפגינים, נראה שתשומת לב רבה מופנית דווקא לאלימות המגיעה מתוך המחאה. במרבית כלי התקשורת, גם זו הליברלית בעולם ובישראל, הביעו זעזוע מפעולות הביזה וההצתות. עמדה רווחת נוספת היא שאת האלימות הזו מבצעים פרובוקטורים מסיתים המגיעים מחוץ לערים על מנת לעורר כאוס. בעמדה  הזו החזיקו כמה כלי תקשורת, מבלי לגבות אותה בעובדות.

הנשיא דונלד טראמפ חזר על טענה זו וצייץ כי יותר משמונים אחוז מהמפגינים הגיעו מחוץ למינסוטה להפגנה שהתקיימה בעיר. אף שלטענה הזו לא היה כל גיבוי, היא הובילה לטיעון הנפוץ כי מי שעומדים מאחורי המהומות, הביזה והשחתת הרכוש הם חברי השמאל הרדיקלי בארצות הברית או ה"אנטיפה". טראמפ אף צייץ כי יפעל להכריז על אנטיפה כארגון טרור.

בניגוד לאמונה הרווחת, נשק מילא תפקיד משמעותי בהישרדותם ובשחרורם של קהילות שחורות לאורך ההיסטוריה, וקינג עצמו הסתמך על נשק שהחזיק בביתו לצורך הגנה עצמית

הכרזה זו מגוחכת במיוחד שכן המושג "אנטיפה", קיצור לפעולה אנטי-פשיסטית, מלכתחילה איננו מתייחס לארגון או לקבוצה אחידה, בעלת הנהגה או רעיון מאחד. מדובר בתאוריה ובפרקטיקה פוליטית ששורשיהן נטועות בארגון בשם "פעולה אנטי-פשיסטית", שהוקם על ידי המפלגה הקומוניסטית בגרמניה בשנת 1932. אך כיום מושג זה מתייחס לתנועה בינלאומית בעלת אידיאולוגיה עם מכנה משותף רופף. השם הזה מתייחס למספר גדול של קבוצות ופרטים, הנמצאים בקשת הפוליטית של השמאל הרדיקלי. בגרמניה למשל, מקור תנועת "אנטיפה" גם בגלגולה המודרני, ישנם פערים אידיאולוגים רחבים בין קבוצות אנטיפה שונות. כך ישנן קבוצות ציוניות לצד קבוצות אנטי ציוניות שכולן מגדירות את עצמן כ"אנטיפה".

מאחר ולא מדובר בארגון אחיד בעל משנה פוליטית סדורה ותנאי קבלה, הדבר שקול להגדרת טבעונות כארגון ולא כתנועה תנועה. אולם הסכנה הגלומה בדבריו של טראמפ, מעבר לקוריוז הכרוך בהגדרה המופרכת, היא קרימינליזציה של קוד לבוש מסוים בהפגנות ושל טקטיקות של מפגינים שהפכו מזוהים עם פעילות אנטי פשיסטית. בהעדר ארגון או קבוצה רשמית הקרויה "אנטיפה", רשויות החוק בארה"ב יכולות להעניק את התווית לכל מפגינה הלובשת שחורים ועוטה מסכה או יתרה מזאת לכל פעילה הפועלת נגד פשיזם.

דומה שהשימוש התכוף במונח הטעון הזה על ידי כלי התקשורת או הפוליטיקאים, נעשה בעיקר כדי למתג את המפגינים הלבנים הלוקחים חלק בהתקוממות כ"אנטיפה". המפגינים האלה נתפשים כגורמים זרים, המייבאים אידיאולוגיות מבחוץ ומשפיעים על  אופי המחאה לרעה. למרבית כלי התקשורת והפוליטיקאים בארה"ב נראה דמיוני שאנשים לבנים מפסיקים לעמוד מצד ומצטרפים להתקוממות.

לרצון של גורמים שמרניים וליברלים כאחד למסגר מחאה מהפכנית כתופעה שהשמאל הרדיקלי הלבן מייבא אותה – יש מסורת ארוכה. פעילים לבנים, שהצטרפו לתנועה לזכויות האזרח, נחשדו כקומוניסטים או פעילי שמאל רדיקלי היוצקים את עמדותיהם אל תוך המחאה השחורה ומשלהבים נוער שחור להתקומם.

התקשורת מתקשה לעכל שמפגינים לבנים פשוט יצטרפו למחאה השחורה. מחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד (צילום: אנתוני קריידר CC BY 2.0)

התקשורת מתקשה לעכל שמפגינים לבנים פשוט יצטרפו למחאה השחורה. מחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד (צילום: אנתוני קריידר CC BY 2.0)

בבסיס ההנחות הללו נמצאות עמדות גזעניות ופטרנליסטיות המטילות ספק ביכולת של מפגינים שאינם לבנים להתקומם בזכות עצמם ולהחליט כיצד תיראה המחאה והפוליטיקה שלהם. אבל למרות ההנחה הגזענית הזו, אנשים לא לבנים מעולם לא נזקקו ללבנים שיראו להם כיצד להתקומם.

הדבר דומה לאופן שבו ארגונים שמרניים בישראל מציגים לעיתים קרובות את השתתפותם של ישראלים יהודים בהפגנות בגדה ככזו שמסיתה את המפגינים הפלסטינים לפעול באלימות, משל פלסטינים זקוקים לידם המכוונת של קומץ מפגינים יהודים כדי להיאבק בדרכם שלהם. ליברלים ושמרנים בארצות הברית ובישראל מקדמים את ההנחות הללו משום שהם אינם מסוגלים לקבל כי לאנשים שאינם לבנים יש יכולת להתארגן, להילחם, ובסופו של דבר לנהל את חייהם ואת מאבקם.

ציר מרטין לותר קינג – מלקולם איקס

גינוי פעולות אלימות במאבק אינו נחלתם של השמרנים בלבד. דומה כי השיח הרווח בשמאל האמריקני מגנה אף הוא את האלימות על שלל גווניה, והיא נתפשת כפעולה העומדת בניגוד גמור למטרות המחאה. השאלה שהם שואלים היא עד כמה האלימות היא כלי מחאה לגיטימי ויעיל. דיון זה שב ועולה כל אימת שמתקיימת מחאה רחבת היקף, המבקשת לקרוא תיגר על הסדר הקיים.

תנועת אוקיופיי, למשל, קיימה דיונים רבים במסגרות שונות בנושא זה. מצד אחד עמדו מי שצידדו באי אלימות כטקטיקה בלעדית ומצד שני עמדו מי שצידדו במושג הקרויDiversity of Tactics  (מגוון של טקטיקות). גישה זו קוראת תיגר על ה"בלעדיות" הניתנת לאי אלימות במסגרת המאבק וגורסת כי מאבק אסטרטגי יעיל לשינוי הסדר הקיים מכיל בהכרח מגוון רחב של פעילויות, הכוללות גם מהומות ופגיעה ברכוש.

לדיון הזה לגבי צורות המאבק יש היסטוריה ארוכה בארצות הברית. בהקשר של התנועה לזכויות האזרח, ממוקם דיון זה על הציר שבין מלקולם אקס וד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, בין "כל האמצעים הדרושים" מבית מדרשו של מלקולם איקס בבין "התנגדות לא אלימה היא הנשק החזק ביותר" של לותר קינג. הגינוי הן מצד הממסד והן מצד התקשורת והשמאל להתנגדות אלימה, אף כשהיא מכוונות כלפי רכוש בלבד, נובע במידה רבה מההנחה הרווחת כי דרכו של קינג היא היעילה ביותר, שכן היא זו שסללה באופן בלעדי את הדרך למה שנתפש כהצלחת התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח.

גם מרטין לותר קינג לא גינה אלימות באופן מוחלט. כתובת הקוראת להרג שוטרים בעיר אוקלנד בקליפורניה (צילום: תומאס הווק CC BY NC 2.0)

גם מרטין לותר קינג לא גינה אלימות באופן מוחלט. כתובת הקוראת להרג שוטרים בעיר אוקלנד בקליפורניה (צילום: תומאס הווק CC BY NC 2.0)

ההנחה הזו קשורה לאופנים שבהם עוצב הזיכרון הקולקטיבי של המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית ובעולם כולו והיא משפיעה רבות על הצורה שבה נתפס המאבק היום בארצות הברית. הנצחת דרכו ודמותו של ד"ר קינג זוכה לבכורה בהיסטוריה הפופולרית של המאבק, לעתים קרובות על חשבון זיכרון של דמויות וקבוצות נוספות דוגמת מפלגת הפנתרים השחורים, שנותרו משניים בהיסטוריית המאבק לשחרור אפרו-אמריקני. אופני ההנצחה הרשמיים של קינג – דוגמת פסלים, שמות רחובות וימי הנצחה – תרמו לעיצוב הזיכרון והתפישה ועל פיה מאבק לא אלים הוא הצורה היעילה ביותר להשיג דרישות פוליטיות.

אולם בחינה מעמיקה יותר של חייו ומשנתו של קינג מגלה מורכבות גדולה יותר אצלו ביחס למאבק. משנתו הרדיקלית ביחס לאלימות, להגנה עצמית ולפוליטיקה אנטי-קפיטליסטית נעדרת לחלוטין מההנצחה שלו. השמטת החלקים האלה במשנה שלו גוררת בעקבותיה "שטיפה לבנה" (white wash) של מאבק שהיה למעשה מורכב והטרוגני יותר. "השטיפה הלבנה" מאפשרת זיכרון קל יותר לעיכול ולהכרה עבור המיינסטרים האמריקני הלבן.

כך, בניגוד לאמונה הרווחת, נשק מילא תפקיד משמעותי בהישרדותם ובשחרורם של קהילות שחורות לאורך ההיסטוריה. למעשה, ההצלחות של מה שמכונה היום המאבק הלא אלים של התנועה לזכויות האזרח היו תלויות במסורת של הגנה עצמית חמושה, וקינג עצמו הסתמך על נשק שהחזיק בביתו לצורך הגנה עצמית.

מורכבות זו ביחס למאבק, כמו גם הימנעותו של קינג מגינוי קטגורי של אלימות לצד הביקורת הרדיקלית שלו כלפי האימפריאליזם האמריקאי' נעדרים לחלוטין כמעט ממורשתו. פוליטיקאים וגופים פוליטיים דכאניים דוגמת דונלד טראמפ, צבא ארצות הברית ואפילו משרד הביטחון הישראלי מציינים מדי שנה את יום מרטין לותר קינג. במלים אחרות, הזיכרון ההיסטורי הסלקטיבי של פועלו של קינג משמש כלי המעצב מחאה ובפועל תורם לנטרל צורות שונות של התנגדות עד היום.

תפיסה היסטורית הוליסטית יותר תבקש להתרחק מהבינאריות הפופולרית של ציר קינג-איקס, המתוחזקת על ידי אותם גורמים שנוח להם להיאחז דווקא במסורת המדומיינת של קינג, ותבקש לבחון את הגישות השונות של התנגדות ככאלו המסמלות פנים שונות של אותו המאבק ואינן בהכרח מתנגשות זו בזו.

זעם הוא פעולה פוליטית

הסדר הפוליטי הקיים, זה המאפשר לשוטר במיניאפוליס לחנוק אדם במשך דקות ארוכות בעת שזה מתחנן על חייו, ומאפשר לשוטרים ישראלים במזרח ירושלים להוציא להורג אדם בעל צרכים מיוחדים, תלוי במידה רבה בתרבות פוליטית של צייתנות וכבוד כלפי אותו סדר אלים.

סדר זה דורש מהמחאה להיות מנומסת, רציונלית וכמובן להתקיים במסגרת החוק. באופן זה, המדינה קובעת מראש את גבולות המחאה. הזעזוע התקשורתי מפעולות החורגות מגבולות המחאה שנקבעו מראש שווה ערך לשיתוף פעולה עם דיכוי המחאה, שכן בסופו של דבר הזעזוע מעניק רוח גבית לדיכוי אלים של המחאה.

העובדה כי לסובייקטים שונים מתאפשרים גבולות שונים של מחאה מוכיחה את הגזענות האינהרנטית ביחס אליה. כך, למשל, רק לפני שבועות אחדים הפגינו ללא הפרעה מיליציות חמושות של הימין הקיצוני במישיגן ובמינוסוטה נגד צעדי הסגר בעקבות משבר הקורונה. כמו בישראל גם בארצות הברית, לימין הקיצוני הלבן ניתנת רוח גבית מהמדינה לפעול ולהפעיל אמצעים אלימים כפרקטיקה פוליטית.

בתרבות הנוכחית, זעם בצבע מסוים הופך לדבר שנתפס כלא רציונלי, אפילו היסטרי. אולם הזעם המתפרץ כעת ברחובות ארצות הברית, זעם הכולל גם אלימות וביזה, איננו חסר הגיון כלל, בייחוד כאשר הזעם הזה נובע מהאלימות האינהרנטית של הסדר הקיים.

הזעזוע מאלימות המפגינים נובע ממגוון סיבות, ובראשה קדושת הקניין. אולם דווקא במסגרת פוליטית בה רכוש שווה יותר מחיי אדם ושבה כל פעולה אנושית הופכת לסחורה, ביזה הופכת לפעולה פוליטית מתבקשת, לגיטימית וחתרנית, הקוראת תיגר על סדר העדיפויות הקיים. יתרה מכך, ניתן לטעון כי ההשפעה הכלכלית של ההצתה והביזה הופכת לאיום של ממש, שיכול למנוע את ההרג הבא. על ידי הצתה וביזת חנויות המפגינים כאילו אומרים:, נפעל כך, אם תמשיכו להרוג אותנו. במובן זה, האלימות הזו משמשת כפעולת הגנה עצמית.

בנאום שהפך ויראלי, מתארת בצורה מדויקת האקטיביסטית טאמיקה מאלורי את התנאים שבהם המחאה הופכת לאלימה. מקור האלימות, לפי מאלורי, הוא המדיניות הגזענית של המדינה. "על תדברו איתנו על ביזה", היא פונה לדעת הקהל האמריקני, "אתם הבוזזים! אמריקה בזזה אנשים שחורים ועמים ילידים, מכם למדנו ביזה, מכם למדנו אלימות".

למרות "יחסי הציבור" שקיבלו המהומות, הן נוטות להוביל להישגים פוליטיים מרחיקי לכת גם במסגרת החוק. כך, למשל, חוק זכויות האזרח 1968 נחקק בעקבות המהומות שפרצו לאחר שד"ר קינג נרצח. אילולא פרצו המהומות בלוס אנג'לס ב-1992, השוטרים שהיכו את רודני קינג ככל הנראה לא היו עומדים למשפט. וכך גם המהומות שפרצו בעקבות ההרג של אמאדו דיאלו ב-1999 הובילו להעמדתם לדין של השוטרים שהרגו אותו. זהו ההיגיון הפנימי של מחאה שאיננה בוחלת באמצעים, וזו הסתירה המהותית של אלו המצקצקים ומגנים את האלימות של המפגינים.

הימים האחרונים מעידים על כך שהמאבק לשחרור אפרו-אמריקני רחוק מלהסתיים. זו בדיוק הסיבה שקשה מאוד לסמן דרך בלעדית אחת שבאמצעותה המאבק יכול להצליח. דבר אחד בטוח: אלה המצפים שהמחאה או ההתקוממות יפעלו כעת בצורה מאופקת ומנומסת מתעלמים מהיסטוריה שלמה של מאבקים פחות מנומסים שהשיגו תוצאות. את הזעזוע כדאי לשמור למדיניות הגזענית והאלימה של המדינה.

דן אואן הוא פעיל פוליטי, שחקר את נושא אי האלימות בשמאל הישראלי במסגרת תואר שני במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf