"ההפגנה הזו נראית קטנה, אתם בישראל יודעים להרים הפגנות"
כסטודנט טרי באמריקה, הופתעתי שהניצחון של טראמפ לא הוציא מאות אלפים לרחובות. במפלגה הדמוקרטית מעדיפים לבנות את ההתנגדות לאט ולחכות לשגיאות של טראמפ. הלקח מישראל הוא שזה לא ממש עובד
הכעס והפחד מטראמפ לא מתרגמים את עצמם להפגנות גדולות. הפגנה נגד טרמאפ ומאסק, 14 במרץ 2025 (צילום: פליקר CC BY-SA 2.0)
בתחילת מרץ 2025, בזמן חופשת הסמסטר מהאוניברסיטה האמריקאית שאני לומד בה, נתקלתי בהפגנה אקראית נגד ממשל טראמפ. המפגינים והמפגינות, כ-200 במספר, צעדו לאורך השדרה הראשית בעיר לקול תופים וחמת חלילים, התכנסו בפארק מקומי, השמיעו כמה נאומים במגפון שלא עבד כמו שצריך, והתפזרו.
בזמן הנאומים התפתחה שיחה ביני לבין אחת המפגינות, שעמדה בצד ונראתה די משועממת. היא שאלה מאיפה אני, ואחרי כמה גישושים מהירים שנועדו לוודא שאיני תומך של הממשלה הנוכחית בישראל, היא אמרה לי: "ההפגנה הזו בטח נראית לך מגוחכת. בישראל אתם יודעים להרים הפגנות הרבה יותר המוניות. פה אין לאנשים מושג מה לעשות עם עצמם". חייכתי והשתדלתי לענות בנימוס, אבל למעשה רציתי להגיד לה שהיא קראה את מחשבותיי.
>> למה טראמפ תומך בפוטין ונתניהו, ואיך זה יכול להשתנות
הגעתי לארצות הברית כשלושה חודשים לפני הבחירות, צפיתי מהצד בהפסד של הדמוקרטים, ותהיתי לעצמי כיצד הם מתכוונים להתמודד עם המפלה. בהתחשב במקום שממנו אני מגיע, אני רגיל לחשוב על התנגדות לממשלה בתור משהו שכבר הפך לכמעט מובן מאליו. הפגנות, אלפי אנשים ברחובות, מאהלים, תודעת התנגדות נמצאת ברחובות ישראל ביתר שאת מאז המחאה החברתית של 2011.
בתור ישראלי שאינו תומך בטראמפ ולא מתמצא מאוד בפוליטיקה אמריקאית, חשבתי לעצמי: זה רק נדמה לי, או ששקט כאן? איפה ההפגנות ההמוניות? למה אין שביתות ענק, מחאות מחוץ לבית הלבן, צעדות של מאות אלפים? ומה לגבי הקמפוסים, שהתארגנו בצורה יעילה כל כך להפגין נגד המלחמה שהכריזה ישראל על רצועת עזה? איפה כולם?
חודש אחרי הכניסה של טראמפ לבית הלבן ניגשה אלי חברה לספסל הלימודים ושאלה אותי: "אני יכולה להתייעץ איתך? יש לך ניסיון בהתנגדות נרחבת לממשלה, ואני עד כה עסקתי בעיקר בזכויות מהגרים. מה נראה לך שאנחנו צריכים לעשות? איך עושים מחאה רחבה ומושכים אליה אנשים מכל הארץ? אשמח לעצות, כי צריך כרגע כל עזרה אפשרית". חייכתי בעצב קל. זה המחיש לי את הבלבול ואת תחושת חוסר האונים של חלק מהסובבים אותי.
בפעם הראשונה שטראמפ נבחר, מאות אלפים ירדו לרחובות. הפגנה בסן פרנסיסקו בזמן ההשבעה של טראמפ, ינואר 2017 (צילום: ויקימדיה)
הניצחון השני של טראמפ מתאפיין במחאה ציבורית קטנה בהרבה מזו שהיתה ב-2017 עם תחילת כהונתו הראשונה. התגובה הראשונית של רבים מהאמריקאים לבחירתו של טראמפ ולפעולותיו הראשונות של הממשל תחתיו היתה קרובה לשיתוק. מאז שטראמפ נבחר, התקיימו לא מעט שיחות פנימיות באוניברסיטה שאני לומד בה. פרופסורים בכירים, כאלה שעבדו בוושינגטון לאורך שנים ועומדים בראש מכונים לזכויות אדם וארגוני סיוע, ניסו להסביר מדוע תחושת השיתוק כה קשה הפעם. אנשים רבים – סטודנטים, פרופסורים, משפחות ליברליות ופעילים רדיקליים כאחד – פשוט התקשו להאמין שזה קורה להם שוב.
הניצחון של טראמפ היה מוחץ, חד ומהיר. רבים קיוו שהתוצאות לא יוכרזו מהר כל כך, קיוו לכמה ימים של חסד, התנדנדות, מקור כלשהו לתקווה; ואולם תוך זמן קצר היה ברור שהדמוקרטים נחלו מפלה היסטורית. אם זה לא מספיק, טראמפ הפעם ניצח גם ב־Popular Vote, כלומר ברוב הכולל של הקולות בכל ארה"ב, נוסף לניצחונו במניין האלקטורים במדינות השונות. ב-2017, לכל הפחות, טראמפ הפסיד בקרב כלל הבוחרים. ההלם מהעובדה שרבים כל כך הצביעו הפעם לטראמפ הכה חזק את מתנגדיו.
בעודו רוכב על ההצלחה חסרת התקדים הזו, החל טראמפ בגל טיהורים מקיף ואגרסיבי באופן חסר תקדים. המונח הזה, "חסר תקדים", חוזר שוב ושוב באופן שבו מתייחסים לכניסת טראמפ לבית הלבן. אחד ממוריי, פרופסור שעבד למעלה מ-30 שנים בחיבור בין הממשלה לארגוני זכויות אדם, העיד כי יש מערכת קבועה של תיאום ציפיות בין הסוכנויות השונות שעובדות עם הממשלה לבין כל נשיא נכנס, שנועדה לעזור לו ליישם את מדיניותו יחד איתן. טראמפ התעלם מכך לגמרי, שבר את כל המנגנונים והמוסכמות, ופעל במהירות לפרק ולשנות באופן יסודי מוסדות ממשלתיים שונים.
שורת הצעדים (או "ההתייעלות", כלשונו) שנקט אלון מאסק השאירו רבים בוושינגטון מובטלים, חסרי עבודה וחוששים לעתידם. גופים רבים איבדו למעלה ממחצית התקציב שלהם: המכה שטראמפ הנחית הפתיעה בעוצמתה גם את אלה שציפו לגרוע ביותר. תחושת ההלם לוותה תחילה בתשישות ומיאוס בקרב פעילים דמוקרטים ופרוגרסיבים. המתנגדים לטראמפ התקשו לגייס את האנרגיה והמוטיבציה הנדרשות. במבט ראשון היה נדמה שהאמריקאים, גם אלה שלא הצביעו לרפובליקאים, פשוט ויתרו. הם יושבים בשקט ונותנים למשטר החדש להשתלט על המדינה.
שם המשחק: תכנון לטווח ארוך
אבל במבט מעמיק יותר ניתן לראות כמה מגמות ברורות ביחס להתנגדות לטראמפ שהולכת ומתגבשת, אמנם באיטיות, אבל מתגבשת. המפלגה הדמוקרטית, לצד ארגונים ליברליים ותנועות מחאה, עוברים מהלם ראשוני להתארגנות ממוקדת יותר, שונה מהמחאות הסוערות של 2017. הדמוקרטים חוששים לכלות את כוחם במחאות רחבות וכלליות או בניסיון לארגן תגובה ציבורית מהדהדת, ובמקום זאת בוחרים לתכנן לטווח ארוך, להסתמך על כך שטראמפ ייכשל באופן מהדהד, ולנסות לבנות שותפויות פוליטיות בינתיים.
מנסה לארגן התנגדות רחבה. הסנטור ברני סנדרס (צילום: Gage Skidmore פליקר)
פאיז שאקיר, יועצו הפוליטי של ברני סנדרס, אמר לאחרונה שההתנגדות עוסקת כרגע בתכנון ארוך טווח ובניסיון לבנות קמפיין פוליטי מסודר, שיתמקד בחולשותיו של טראמפ. לדבריו, ככל שהזמן יעבור והציבור האמריקאי יבין את ההשלכות של פעולות ממשל טראמפ, יהיה קל יותר לגייס התנגדות כלפיו. המועד האסטרטגי שנראה כי סומן נכון לעכשיו הוא בחירות "אמצע הכהונה" (Midterm), הבחירות לשני בתי הקונגרס בסוף 2026.
אחד הצעדים הדרמטיים ביותר של טראמפ עד כה היה חיסול סוכנות סיוע החוץ של ארצות הברית, USAID. מדובר בטרף קל יחסית. אזרחים אמריקאים רבים לא מכירים את פעילות הסוכנות, והיא לא משפיעה על חייהם באופן מיידי. קיצוץ במקומות אחרים עשוי להיות קשה יותר. הנחת המוצא של הדמוקרטים היא שהמדיניות של טראמפ כושלת ותוביל להידרדרות כלכלית ולהתייקרות מחירים שיפגעו במקום הכואב ביותר לאמריקאים – בכיס.
בנאום האחרון שנשא טראמפ מול הקונגרס, הוא עסק בהאשמות בלתי פוסקות של ג'ו ביידן, אולם האשמות אלה לא יוכלו להימשך לאורך זמן. בינתיים, חוסר הפופולריות של גורמים שונים בממשל, ובראשם אלון מאסק, ניכר: בתקופה האחרונה המנייה של חברת טסלה צנחה פלאים, עד שטראמפ החליט לפרסם בעצמו את המכונית של מאסק בבית הלבן. הדמוקרטים ממתינים שטראמפ יתקוף מוסדות החשובים לאזרחים, כמו למשל ביטוחי בריאות וביטחון תזונתי. התקווה היא שסביב התנגדות לקיצוצים במוסדות האלה, אפשר יהיה לבסס קמפיין נגדו.
התנגדויות בבתי המשפט ובשטח
מלבד התנגדות בסנאט ובבית הנבחרים, ארגונים אזרחיים עובדים דרך ערוצים משפטיים כדי לבלום את המהפכה שמוביל הממשל החדש. אין ספור התנגדויות ותביעות מוגשות לבתי המשפט כנגד צווים נשיאותיים, במיוחד בנושאי זכויות אדם, איכות הסביבה ומהגרים. שופט פדרלי הורה לאחרונה לשישה גופים פדרליים להחזיר לעבודה אלפי עובדים שפוטרו במסגרת ניסיונות הייעול לכאורה של טראמפ. עם זאת, לא ברור כמה פעולות אלה יעילות.
שש הסוכנויות שנפסק שעליהן לבטל את פיטורי העובדים הן רק חלק מתוך רבות אחרות שנאלצו לפטר את עובדיהן. מעבר לכך, כמות הצווים, ההוראות והפעולות שהממשל החדש בבית הלבן מבצע מדי יום היא בלתי נתפסת, ומלווה במכונה משומנת של מיסוך תקשורתי, שערוריות פוליטיות בינלאומיות, עיסוק בפוליטיקה של מדינות אחרות, כולל איומים לספח את קנדה וגרינלנד, וכאוס רבתי.
האשימו את הפרו-פלסטינים במפלה של הדמוקרטים. מאהל מחאה נגד המלחמה בעזה באוניברסיטת קולומביה (צילום: עבד דיבר אניה CCO)
הרבה דם רע נשפך בשמאל-מרכז האמריקאי במערכת הבחירות האחרונה ואחריה. המלחמה בעזה שיחקה תפקיד מרכזי: לאחר תבוסת הדמוקרטים, היו שטענו שהביקורת הקשה שהטיחו ארגונים פרו-פלסטיניים כלפי ביידן בגלל תמיכתו בישראל תרמה לתבוסה. ארגוני סטודנטים רבים אכן קראו להחרים את הבחירות, ותנועת Uncommitted קראה להפעיל לחץ מבפנים על המפלגה הדמוקרטית בצורת איום באי הצבעה.
אבל זו התחמקות מהבעיה. גם אם ניקח בחשבון אי הצבעה של כל הפרו פלסטינים ואת הקהילות הפלסטיניות ביחד (ורבים מהם כן הצביעו לדמוקרטים בסוף), אין בזה כדי להסביר את המפלה של קמלה האריס. המפלגה הדמוקרטית איבדה, במידה רבה, את החיבור שלה למעמד העובדים באמריקה. ניתן לראות את זה בשיעור הגבוה של גברים לטינים-אמריקאיים, וכן שחורים, שהצביעו לטראמפ למרות שלכאורה הוא רחוק מלייצג אותם. בעוד הימין התמקד בקמפיינים יעילים סביב נושאים לכאורה שנויים במחלוקת כמו מגדר ופערי תרבויות, המפלגה הדמוקרטית לא הצליחה למצוא אפיקי חיבור לאוכלוסיות שונות ולהתאים את עצמה למציאות המשתנה.
גם עתה, לא ברור איזה קו עומדת המפלגה לנקוט. במישור האזרחי, ארגונים שונים בספקטרום של השמאל-מרכז באמריקה – מהמרכז הליברלי ועד לשמאל הפרוגרסיבי – עוסקים בבניית בסיס נרחב של הסכמה וקירוב מצביעים כדי לבנות אופוזיציה משפיעה יותר ובעיקר לגייס קולות "בטוחים" לקראת הבחירות הבאות. בין ארגונים אלה אפשר למנות את Rising Majority ו-Move On.
ארגונים אלה עובדים עכשיו על ניסיון לגבש מערכת הסכמות רחבה יותר, ולהבין מה ציבור הבוחרים הפוטנציאלי, שאבד למפלגה הדמוקרטית, מחפש. מטרה נוספת וברורה היא להחליף את מי שמייצג את המפלגה, מהרמה המקומית עד לארצית. "טראמפ לא ניצח, הדמוקרטים הפסידו. הם אכזבו אותנו. עליהם להתפטר ולפנות את מקומם לדם חדש", נכתב באחד הקמפיינים שארגונים אלה מפיצים. ארגונים ואקטיביסטים רבים פועלים במקביל כדי לתמוך באוכלוסיות שנמצאות בסיכון מיידי עקב המדיניות של טראמפ – מהגרי עבודה, פליטים וקהילות להט"ביות.
מה אפשר ללמוד מכשלון האופוזיציה הישראלית?
גם אם נראה כי המרכז-שמאל האמריקאי-דמוקרטי החל להתאושש מהנוקאאוט שספג בבחירות, הישראלי שבי מזהה את החולשה הכרוכה באסטרטגיית ההמתנה לכישלונו של טראמפ: אסטרטגיה כזו לא מציגה אלטרנטיבה. החוסר בקו אחיד במפלגה הדמוקרטית הורגש במערכת הבחירות, וגם עתה ניכר שהמפלגה מפולגת מאוד. סנאטורים שונים מובילים קווים שונים, והם מתנגחים ביניהם, וממש לא ברור איזה זרם יוביל את המפלגה בבחירות הבאות.
ההפגנות בישראל לא עצרו את ההפיכה המשטרית. הפגנה מול הקריה בתל אביב, מרץ 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
המערכות הפוליטיות בישראל ובארצות הברית שונות מאוד, אבל כמו שבישראל הוכח מעבר לכל ספק שהציבור ממשיך להצביע לנתניהו חרף כל חסרונותיו, כך גם בארצות הברית רבים מבכרים את טראמפ. "לפחות איתו ברור מה נקבל", משפט ששמעתי פעמים רבות ממצביעי טראמפ, מסכם את התפישה הזו. היטיב לתאר זאת הסנאטור טים וולץ, שהיה מועמד לסגן נשיא עם האריס, שאמר שלא מספיק להראות שטראמפ אינו נשיא טוב, וכי יש לוודא שלמפלגה הדמוקרטית יש משהו טוב יותר להציע.
בדומה לשמאל-מרכז בישראל ב-15 השנים האחרונות, וביתר שאת מאז ההפיכה המשפטית, המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית מחויבת למוסדות הלאומיים הכושלים ומנסה להגן עליהם בכל מחיר. הרפובליקאים, ובראשם טראמפ, מגיעים עם גישה ברורה של להשתלט או להרוס. כך, לדוגמה, בפני צ'אק שומר, יו"ר המיעוט בסנאט, עמדה הברירה האם לחתום על התקציב שניסחו הרפובליקאים, הנותן כוח חסר תקדים לטראמפ ולמאסק, או לסרב לתקציב ולהביא להשבתת הממשלה.
שומר טען שההסכמה לתקציב היא הרע במיעוטו, בהשוואה לכאוס שתגרום ההשבתה האפשרית. אולם למעשה בכך הוא נרמל את התקדים שקבע טראמפ. מדיניות דומה הובילו מנהיגי האופוזיציה בישראל. הם צעקו נגד הממשלה, אבל בסופו של דבר השלימו עם העובדות בשטח שקבע נתניהו ונכנסו פעם אחר פעם תחת האלונקה בשם ממלכתיות שרק הם מקפידים עליה.
אסטרטגיית ההמתנה בעייתית גם כי היא מתעלמת ממה שקורה בינתיים. טראמפ לא רק מוציא צווים, הוא משנה את השיטה והמערכת. השמאל-מרכז האמריקאי מחכה להזדמנות שלו, אבל בינתיים מתרחשים אירועים דרמטיים שלא בטוח שאפשר לגלגל אותם אחורה. פיצוץ היחסים עם אוקראינה ועם נאט"ו, ביטול מנגנוני הסיוע הבינלאומיים, או התקדים המסוכן שמסמן מעצרו של הסטודנט לשעבר באוניברסיטת קולומביה, מחמוד חליל, בגלל השתתפותו בהפגנות והטלת סנקציות על האוניברסיטה שהתקפלה בסופו של דבר.
האם טראמפ יצליח לשנות את המנגנון בצורה כה דרמטית, כך שעד שיגיע תורם של הדמוקרטים, המציאות תהיה אחרת לגמרי? אם משווים לישראל, אפשר לקחת לדוגמה את ההפיכה המשטרית שלא נעצרת. לפני הבחירות הבטיח טראמפ כי יהיה "דיקטטור ליום אחד", ואחר כך הכל יחזור לנורמליות. בינתיים היום הזה נמשך יותר מחודשיים ולא רואים את הסוף שלו.
שיר אהרון ברם הוא סטודנט לתואר מתקדם בבית הספר ללימודים גלובליים באוניברסיטת נוטרדאם באינדיאנה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
