ההגנה על אמיר השכל מדאיגה לא פחות מהגזענות שבדבריו

כמוצאי שלל רב צהלו הסניגורים של אמיר השכל ברשתות החברתיות, לאחר שעיתון הארץ חשף כי הסרטון שהציג עמית סגל בערוץ 12 ערב לפני כן הודלף מגורם משטרתי. לשיטתם, נמצאה הראייה החותכת לכך שהמשטרה פועלת כזרוע של תעמולה מטעמו של ראש הממשלה, ושהיא התגייסה לבייש את פניהם של גיבורי המאבק. אלא שגם הסרטון שמצליב בין זוויות הצילום, המוכיח כי הסרטון שהגיע לידי סגל צולם בידי שוטרים, לא העיד כי בושל מופע האימים שלו באורח מניפולטיבי. הסרטון הציג את אותו טקסט מזעזע שיצא מפיו, וככל הנראה היו מפגינים שמסרו את הסרטון שהם צילמו להארץ, משום שסברו שחשוב יותר לחשוף את מעשה ההדלפה. ואולם אין כל צורך לייצר את המשוואה הלא ברורה הזו, כדי לדון בהתבטאות של אמיר השכל. כלומר אם בכלל רוצים לדון במה שאמר.

אמיר השכל בדיון על הארכת מעצרו (יונתן סינדל / פלאש 90)

כבר נאמר רבות על הסכנות שבקידוש הדרישה להחלפת נתניהו בקרב חלקים ממוחי בלפור והפיכתה לתביעה המרכזית והיחידה של מחאתם. אבל מטרידה לא פחות מכך היא הנטייה לקידוש של המחאה עצמה. מדובר בתופעה שהיא מעין נרקיסיזם קולקטיבי שבהדרגה מסיטה את הפוקוס ממטרות המחאה אל האדרת המוחים, או ליתר דיוק – אל קבוצה נבחרת מהם. מגמה נוספת, ומדאיגה עוד יותר, היא אימוץ דפוסי חשיבה שבטיים תוך סירוב לזהות מורכבויות, וחלוקה בינארית של היחס אל השתקפויות של המציאות על פי מה מועיל למחאה ומה מזיק לה. השילוב של שני התהליכים הללו הולידו לעיתים פגיעות בכושר השיפוט הגובלות בבוחן מציאות לקוי, ולפעמים גרוע מכך – השעייה של ערכים שלכאורה היו אמורים להיות המניע של המחאה נגד השלטון הנוכחי מלכתחילה.

בניית דימוי עצמי על גבול המיתולוגי, של מושיעי האומה, יחד עם נאמנות חזקה השמורה לרוב לאוהדי קבוצת ספורט, הביאו לכמה תופעות קיצון. ביניהם למשל, ניתן למצוא את הכחשת הקורונה המנומקת בתיאוריית קונספירציה, שלפיה נתניהו המציא מגיפה ואפילו בודה נתונים רק כדי לדכא מחאה. זו ללא ספק אחת האנומליות המרתקות של חלום הבלהות שאנו חיים בו כעת – רק בישראל דווקא בקרב מתנגדי המשטר יש המאמצים את הנראטיב הימני הפופוליסטי הזה. זה באמת מתסכל שהמציאות אינה תמיד מסודרת בנוחות, אבל חייבים להכיר בכך שאין כל סתירה בין ניהול לקוי, בלשון המעטה, של המשבר בשל (בין היתר) אובססיה למאבק בהפגנות, לבין היותן של המגיפה ושל סכנותיה אמיתיות לחלוטין. באותו יקום ממש יכולים להתקיים ההבנה שנתניהו מנצל את מצב החרום כדי לנסות להיחלץ ממצבו המשפטי והפוליטי, ולכן גם קובע הגבלות בלתי ענייניות, לצד ההכרה שהקורונה שרירה וקיימת.

הרצון לצבוע כל פיסת מידע בגוונים של ״מועיל למאבק״ או ״מזיק למאבק״, משולב גם בשיפוט שלה רק על פי זהות המשתף. העובדה שעמית סגל, ממניעיו המעוותים חשף מידע על שי ניצן בהקשר סגירת תיק מח״ש בעניין ההרג של יעקוב אבו אלקיעאן, אינה הופכת את התנהלות הפרקליטות לישרה. באותה מדה, העובדה ששליחי נתניהו חותרים באופן ציני לגרוף תשואה מההתגזענות של אמיר השכל אינה הופכת את האירוע לפחות מביש ומקומם. אין לדעת מדוע הודלף הסרטון שצולם בידי שוטר, אבל בין אם הדבר נעשה כיוזמה עצמאית ובין אם כחלק ממזימה מערכתית, אמיר השכל אמר את מה שאמר ומבקריו כעת הפכו לאויב של המחנה, ולעיתים אף מכונים בוויכוחי הרשת של הימים האחרונים כ״ביביסטים״, לא פחות.

היו גם שלא נקטו באשמות על זדון, כמו אור-לי ברלב שסיכמה את מה שהיא כינתה ״האמת שלה״ במילים:״אין לי ספק שהמייחסים לו גזענות או התנשאות טעו (חלקם בתום לב) בפרשנותם של האירוע, ונפלו לספין מתוכנן ומתוזמר״. כך שעבור משמרות אמיר השכל, השמעת ביקורת כלפיו יכולה להיעשות או מתוך שליחות מטעם, או כתוצאה ממניפולציה שהמבקרים הם קורבנות שלה.

וכאשר כבר מתייחסים הללו אל תוכן הדברים, נשלפת מן המגירה עד מהרה ההאשמה ב״טהרנות״ – המפלט הקבוע שהגיע היישר מאוצר המילים הכולל את ״יפי הנפש״ משנות השמונים. ״אפיפיורים לא רשמיים של המחנה״, שלטענת אמילי מואטי, ״לא יפספסו הזדמנות להוכיח כמה הם מצפוניים יותר, ערכיים יותר ובמקרים מסוימים גם מזרחים יותר״. מצער שלאורך הדרך, שכחו כמה כי היעדר ביקורת הוא חלק בלתי נפרד ממה שהביא אותנו למציאות שנגדה הם נאבקים. שכן מאבק שרוצה להציב אלטרנטיבה למציאות הקיימת חייב לדעת גם להכיל בקרבו ביקורת פנימית, לא רק כדי לגלות סובלנות כלפיה, אלא גם כדי להתחזק מעצם נכונותו להשתפר בעקבותיה.

מואטי כמו ברלב ואחרים גם שמו דגש על עשייתו ועל תרומתו של השכל למאבק נגד נתניהו ומחוצה לו. אבל מעבר לניסיון הנואל להכשיר מפגן בוטה של עליונות כתגובה פבלובית אל מתקפה כלפי ״המחנה״, המשך האדרת גיבורי המאבק עומד בניגוד מוחלט לאותם ערכים דמוקרטיים שבשמם הוא לכאורה מתנהל. השימוש התדיר במושגים כמו ״עתיר זכויות״ מדגיש זאת באירוניה חדה – היש אדם שמגיעות לו יותר זכויות מאשר לאחר?

חברי אותו מעגל בקרב המפגינים שהכתיר חבורת גיבורים מורמים מעם, כי ״תרמו״, ו״עשו למען״, ו״מי אתם בכלל שתבקרו אותם?״ ו״לא מגיעים לקרסוליהם״ וכו׳, בתיבול עדין של קצת דרגות קצונה בכירות במיל׳, מחלקים את הציבור ל-״אנחנו״ ו-״הם״ בדיוק באותו מודל של אבישי בן חיים, והוא מודה להם מאוד שהם נותנים גב למשנתו הרדודה.

ארי רמז הוא תושב חיפה