הדור החדש של אש"ף יבוא מהשטח ומיוזמות החרם

זהו יום הולדתו של אש"ף, אך לא בטוח שיש סיבה למסיבה. מה שהיה פעם תנועה מהפכנית הפך לחותמת גומי של ממשלה חסרת-מדינה. האם יש עוד תקווה לארגון השחרור?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: סאמר בדאווי

אם תסתכלו לרגע באתר האינטרנט של פרויקט הפוסטרים הפלסטיני תקבלו הצצה לעידן אחר, בו האיקונוגרפיה של המאבק הפלסטיני הוצגה בגוונים עזים, שהתחברו לסיסמאות עזות עוד יותר.

בין פריטי האוסף ניתן למצוא קומפוזיציה צבועה בזהב מאת האמן והיסטוריון האמנות הפלסטיני הידוע כמאל בולאטה. הכיתוב בתחתית האיור הוא ציטוט מאת לא אחר מצ'ה גווארה: "היכן שהמוות יפתיע אותנו, קבלו אותו בברכה אם צעקת הקרב שלנו הגיעה אפילו לאוזן קשבת אחת, ויד אחרת תשלח לקחת את נשקנו".

כרזת סולידריוות: וייטנאם, פלסטין, רודזיה, דרום אפריקה וצ'ה גווארה, 1969 (כמאל בולאטה, מאתר The Palestine Poster Project Archies)

כרזת סולידריוות: וייטנאם, פלסטין, רודזיה, דרום אפריקה וצ'ה גווארה, 1969 (כמאל בולאטה, מאתר The Palestine Poster Project Archies)

הייתה זו שנת 1969, והמאבק הפלסטיני הממוסד, לפחות בחלקו הקשור לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), היה בקושי בן חמש. בזמן קצר כל כך הצליחו הפלסטינים להפוך את מאבקם לבינלאומי, לכזה שנישא על כתפי המדינות הבלתי-מזדהות של המלחמה הקרה ומונצח בשפות ובסיסמאות של התנועות האנטי-אימפריאליסטיות ברחבי העולם.

כך היו הדברים בזמנו. יותר מארבעה עשורים חלפו, וביום השנה החמישים לייסודו נראה שהארגון, שפעם היה אמון על המשכיות המאבק הפלסטיני והרחבת בסיסי התמיכה הכלכלי והמורלי שלו, השתנה לבלי היכר. מה שפעם היה מועצה לאומית מלאת חיים ששואבת את כוחה הן מפלסטין ההיסטורית והן מהגולה, מועצה שבין חבריה ישבו אינטלקטואלים כמו אדאורד סעיד ז"ל, הוא היום רק תפאורה של הרשות הפלסטינית, חותמת גומי לממשלה חסרת-המדינה, שנשיאה הוא גם יו"ר אש"ף.

נשמע מבלבל? צודקים.

כמו כל תנועה לשחרור לאומי גם אש"ף נוצר מתוך כאוס. האסון הפלסטיני לא היה אסון רגיל: ישראל והמיליציות הציוניות שקדמו לה עקרו את רוב האוכלוסייה הפלסטינית ההיסטורית ממולדתה – כפי שניתן לראות בסדרת המפות האלה שליקט סלמאן אבו סיתה – והכל בברכתן המיידית של המעצמות הגדולות. ללא צבא, מטבע או כתובת לפנות אליה בסדר העולמי החדש שנוצר אחרי המלחמה, לא פלא שלקח לפלסטינים חסרי המדינה 16 שנה להתאחד תחת דגל משותף.

> הסיפור האמיתי בפיוס הפלסטיני הוא תחייתו של אש"ף

העובדה שהצליחו בכל זאת היא עדות לחוסן שלהם. אבל עם השקת תהליך אוסלו ב-1993 בגיבוי ארצות הברית, ובעקבותיו עם הקמתה של הרשות הפלסטינית, מה שהיה פעם תנועה לאומית הפך לממשלה-בשם-בלבד, שמחליפה את השחרור בפוליטיקה של צברנות. זכות השיבה הפלסטינית, למשל, אט אט הומרה ב"פעימות פריסה מחדש", שנתנו לפלסטינים "סמכות" על שירותים אזרחיים כמו איסוף אשפה וחינוך, אך במקביל הגבילו סמכות זו במובלעות הנתונות לפשיטות פתע צבאיות לפי גחמותיה של ישראל.

שני עשורים כבר עברו והפכו את הסיפור הזה לסיפור ישן. ועדיין, חשוב לזכור שעידן אוסלו מסמל גם את מותה של מה שהיה פעם תנועת שחרור נמרצת. במקומה אנחנו מוצאים כיום קלפטוקרטיה, משטר גנבים מנופח שממשיך לצוף על פני המים בעזרת הסיוע הזר ומוגבל באמצעות הכיבוש הישראלי מתמשך.

לחזור לייצוג העם הפלסטיני על כל חלקיו

אם כן, מה אנחנו אמורים להסיק מההצהרות האחרונות שאוסלו מת? הצהרות "אחרונות" רק למי שלא שם לב לכך קודם? אם המסגרת שיצרה את הרשות הפלסטינית אכן קרסה, האם אנחנו יכולים לצפות שאותו גורל יפקוד גם את הרשות עצמה? ואם כן, מה יחליף אותה?

רבים קראו לתחייתו של אש"ף, תוכנית שמשתקפת גם בהסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס, שמכוון לבחירות כלליות באש"ף לכאורה עד סוף השנה. אבל אפילו אם הבחירות הללו יתקיימו כמתוכנן כמה שאלות חשובות נותרות ללא מענה, וביניהן השאלה איך לשלב מחדש את הפלסטינים הגולים ברחבי העולם במאבק.

לכל הפחות האופן שבו יתקיימו הבחירות הללו צריך להיות ציבורי ושקוף, עם מספיק זמן שיאפשר לדור חדש של מנהיגים – שרובם התחילו את דרכם הפוליטית בעידן המסורס של אש"ף – לשקול אם שווה להם לרוץ. סביר להניח שרבים מהטובים שבהם ישללו את הרעיון על הסף (ובצדק), ויעדיפו להמשיך לפעול ולקדם את התנועה מלמטה, מהשטח.

יתכן שיתברר שזו גם באמת הדרך העדיפה והיעילה יותר. אחרי הכל, היו אלה פעילים פוליטיים פלסטינים ותומכיהם – ולא אש"ף – שעמדו מאחורי ההתרחבות האדירה של תנועת ה-BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות), ומאחורי הקריאות המוצלחות עד כה שלא להכניס את ישראל לרשימת המדינות שלא צריכות ויזה כדי להיכנס לארצות הברית.

אבל אם אפשר ללמוד משהו מההיסטוריה של שנותיו הראשונות של אש"ף, הרי זה שפעילות חוץ-פוליטית לא אמורה לסתור את האג'נדה של הארגון. במאה ה-21 אש"ף יכול לכל הפחות לתמוך, במקום לעכב, את הפעילים בחזית. שהרי באמצעות התעקשותם על פתרונות צודקים, על שחרור במקום פשרנות, הם אלה ששימרו את רוחה של התנועה הלאומית הפלסטינית.

*סאמר בדאווי הוא עיתונאי עצמאי המתגורר בוושינגטון די.סי., וכן הכתב לשעבר בוושינגטון של "Middle East International". הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+. תרגמה: יעל שטיין

50

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראובן קמינר, סבה של תאיר, בנאום תמיכה בסרבנים בהפגנה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ראובן קמינר, סבה של תאיר, בנאום תמיכה בסרבנים בהפגנה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המרקסיזם החי של ראובן קמינר ז"ל

קמינר, שנפטר בראש השנה, היה אחד האנשים הכי מעניינים, וכנראה גם הכי חשובים, בשמאל הישראלי הלא ציוני. הוא הדגיש את הצורך החיוני בשילוב של לימוד עיוני עם פעילות פוליטית, ודורות של פעילים יצאו מה"חוג המרקסיסטי" שלו, שהיווה תחליף למרקסיזם ה"מת" של האקדמיה לתפיסתו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf