newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הגבריות הרעילה של הרודן הערבי: 15 שנה לתלייתו של סדאם

סדאם חוסיין היה לא רק דיקטטור רצחני. עם רובה הציד ומדי הצבא, הוא שידר דימוי של גבריות מוחצנת ואלימה. עיתונאי פלסטיני כותב שהלקח שהעולם הערבי צריך ללמוד מסיפורו של סדאם הוא לנטוש את מודל המנהיגות הגברי הזה

מאת:

30 בדצמבר 2006, שלוש לפנות בוקר, על גרדום בבסיס "אל-עַדָאלָה" (הצדק) שבקרבת בגדד, עומד סדאם חוסיין. רק שלוש או ארבע שנים לפני כן הוא הנהיג בעיראק את אחד מהמשטרים הדיקטטוריים האכזריים והרצחניים ביותר בתולדות המזרח התיכון, אולם בחורף 2003 הפלישה האמריקנית הפכה את היוצרות: שלטון סדאם הודח, וכעת עניבת התלייה נכרכה סביב צווארו של הדיקטטור עצמו.

זה היה יום חגיגי בעבור עיראקים רבים, שבשנות הדיקטטורה של סדאם עונו, נרדפו, או איבדו את קרובי משפחתם בפקודת הרודן. אולם אפילו את אותה נחמה קטנה הצליח סדאם לקלקל. רגע לפני שהמדף נפתח והדיקטטור נפל אל מותו, הוא שאל את התליינים רעולי הפנים שכפתו את ידיו מאחורי גבו שאלה מביכה וחצופה, בזו הלשון: "איזה מין גיבורים אתם?"

תמונה של סדאם חוסיין שנפגעה בזמן המלחמה, לצד דרך בעיראק (צילום: הארכיונים הלאומיים של ארה"ב)

דיקטטור שרימה אפילו את בני משפחתו וחיסל אותם כדי לחנוק כל התנגדות לשלטונו. תמונה של סדאם חוסיין שנפגעה בזמן המלחמה, לצד דרך בעיראק (צילום: הארכיונים הלאומיים של ארה"ב)

לרגל יום השנה ה-15 לאותה הוצאה להורג, שחל לפני כמה שבועות, העיתונאי ומבקר התרבות הפלסטיני חסן חַ'דְר שב לאירוע. בטור שפרסם במגזין האינטרנטי הלבנוני דרג', הוא נדרש לאותן שאלות ששאל סדאם על הגרדום: האם הוצאתו להורג של סדאם היתה מעשה הרואי, או לכל הפחות מוצדק? ומנגד, איזה סוג של "גבורה" הפגין סדאם בחייו ודרש מהתליינים במותו?

אם מתעלמים לרגע מהנסיבות הייחודיות, מקדים ח'דר ואומר, סדאם צודק: הוצאתו להורג אינה הרואית. מדובר במעשה פסול, לדעתו, מכיוון שכל הוצאה להורג היא מעשה פסול. משימתה היסודית של כל מדינה היא הגנה על זכות אזרחיה לחיים, סבור ח'דר, ולכן כאשר היא שוללת מהם זכות זו ומוציאה אותם להורג – ללא כל קשר לחומרת מעשיו של הנידון למוות – היא מתמסרת ליצר חולני של נקמה ותו לא.

המדינה אף יודעת זאת, ולכן היא חותרת להצניע את ההוצאות להורג ולהסתירן. אין זה מקרה, מציין ח'דר בהשראת חיבורו של מישל פוקו על תולדות הענישה, שהוצאות להורג מתבצעות תמיד בשעות בוקר מוקדמות ובמרתפים מבודדים. רק הרחק מעיני הציבור הישן מעיזה המדינה לנקוט "התנהגות שמתאימה לכנופיה", לשון ח'דר. אם תלייניו של סדאם הובכו לנוכח שאלתו על הגרדום, הרי שיש לכך סיבה: הוצאתו של סדאם להורג אינה גבורה, אלא פחדנות מבישה.

עם זאת, סדאם הוא האחרון שיכול לבקר את מנגנוני המדינה על התנהגות פחדנית ונקמנית. לאורך שנות שלטונו, מדיניות הפנים של הרודן היתה ההפך מאותה גבורה שהוא תבע מתלייניו. מלבד הקורבנות שגבתה מדיניות החוץ התוקפנית שלו באיראן או בכוויית, למשל, סדאם גם הורה לחסל אלפי עיראקים שנתפסו כסכנה לשלטונו.

אין כמו דוגמה כדי להמחיש את מידת הפחדנות והאכזריות שבהן עשה זאת: אי שם בשנות ה-90, שלושה אחים מבני משפחתו של סדאם נמלטו לירדן מאימת הרדיפות בעיראק. הם ניאותו לשוב לבגדד לאחר שהרודן ערב אישית לביטחונם, אולם ההחלטה התבררה כהרת אסון.

תוך זמן קצר הופיעו חמושים סביב הבית שבו השתכנו בבגדד ודרשו את כניעתם. האחים סירבו, ובתמורה ספג ביתם מתקפת טילי נ"ט שהביאה למותם של שני אחים וכן של חפים מפשע אחרים ששהו בבית. האח השלישי הופיע בפתח הבית שותת דם והתחנן על חייו. הוא נורה בראשו מטווח אפס.

מקרה זה אינו אפילו אחוז מפשעיו של סדאם, מזכיר ח'דר, אולם הוא מדגים היטב מיהו אותו אדם שמתח על תלייניו ביקורת כי אינם מתנהגים בגבורה. זהו סדאם, דיקטטור שרימה אפילו את בני משפחתו וחיסל אותם כדי לחנוק כל התנגדות לשלטונו.

"גבר-גבר" מהסוג הישן

היבט אחר של "גבורתו" של סדאם, שאותו הוא דווקא הפגין היטב בשנות שלטונו, הוא התנהגותו הכוחנית והרברבנית. המילה הערבית שנקט סדאם על הגרדום לתיאור "גבורה" היא "מַרְגַ'לַה" (مَرْجَلَة), מילה שמיתרגמת כ"גבורה" או כ"אומץ לב", אולם נושאת מטען מגדרי מובהק, ובהקשרים שונים קרובה יותר למושגים כמו "אבירות", "ג'נטלמניות", "גבריות", "גברתנות" ואפילו "מאצ'ואיזם".

ובאמת, סבור ח'דר, לאורך שנות שלטונו השקיע סדאם מאמצם כבירים בטיפוח דימוי ציבורי של גבריות כוחנית ובריונית ושל גבורה בשדה הקרב. הרודן הופיע תכופות בציבור כשהוא לבוש במדי צבא ומעשן סיגר או יורה ברובה ציד ("על כל האסוציאציות הפאליות שנלוות לאובייקטים כאלה", מוסיף ח'דר), נקט רטוריקה אלימה, וככלל הציג את עצמו לעולם בתור "גבר-גבר" מהסוג הישן, על כל המשתמע מכך.

דימוי "גברי" זה, בעיני ח'דר, איננו רק סר טעם. הוא גם ביטוי לרעה החולה שאפיינה את שלטון סדאם ואת התרבות הפוליטית הבריונית והכוחנית של רודנים רבים אחרים בעולם הערבי בעשורים האחרונים – אתוס של גבורה ושל גדולת אישיות, אשר כל תכליתו להסוות הזנחה של זכויות האזרחים ודיכוי פושע.

סדאם היה מקרה קיצוני של אותה תופעה: הוא הציג את עצמו לא רק כגיבור מלחמה וכטיפוס כוחני, אלא כשליט אצילי ורב-עוצמה שמנהיגותו נובעת מאישיות חצי-אלוהית ומקשר רוחני עמוק עם העם העיראקי. זכור במיוחד הציטוט הפרדוקסלי שהשמיע במשפטו: "אין איש שיכול להביא את סדאם חוסיין לדין – אפילו לא סדאם חוסיין בעצמו".

בהתאם לכך, תפיסתו העצמית של סדאם כמי שזכאי לשלוט מכוח אישיותו ומנהיגותו המיסטית, הביאה את הדיקטטור לרדוף באכזריות אובססיבית את מתנגדיו, לוותר על גיבוש מדיניות מורכבת ואחראית, ולקראת סוף שלטונו – להזניח את עיראק באופן פושע ממש.

משברים כלכליים, תבוסות צבאיות ובידוד בין-לאומי – כל אלה הוצגו על ידי סדאם בתור גזירת שמיים בלתי נמנעת, "והרי איך ניתן לייחס רשלנות או חוסר כשירות לגבר אמיץ, גיבור וחזק כמו סדאם?"

כך או אחרת, סדאם חוסיין נשפט ונתלה. השנים האחרונות איפשרו לעם העיראקי לחשוף את נזקי העשורים של שלטונו, ואולי להתחיל בריפוי חלק מהטראומות. ח'דר אומנם מסתייג במאמרו מעצם הוצאתו להורג של סדאם, אולם גם הוא מברך על כך שהדיקטטור לקח איתו לקבר את אותם ביטויים קיצוניים של אידיאל ה"גבורה" וה"גבריות" שעלו על דל שפתיו ברגעיו האחרונים.

אלא שהעבודה, בעיניו, רחוקה עדיין מלהסתיים. בחלקים גדולים של העולם הערבי בריונות כוחנית עדיין נותנת את הטון בפוליטיקה, ועדיין יש מי שמסרבים להבין ש"אין כל תקווה לעם שנתון בידיהם של בריונים, לא משנה מה הללו מבטיחים ובשם איזו אידיאולוגיה". 15 שנה לאחר תלייתו של סדאם חוסיין, אפשר לקוות שהם הולכים ומתמעטים.

איתי מלאך כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ישראל מפרקת במו ידיה את "מדיניות הבידול" שעליה עמלה עשורים

אין באמת מחלוקת מעשית בין גנץ וגלנט לנתניהו ובן גביר, וקיבלנו עדות לכך בתגובתם לתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל במודע או שלא, הם מודים בכישלונה של מדיניות הניתוק בין עזה לגדה המערבית, ולכן נתפסים בעיני ראש הממשלה ובני בריתו כאיום קיומי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf