הבריחה של טראמפ מהמזה"ת דווקא טובה לישראלים ולפלסטינים
נסיגת ארה"ב מסוריה מבישה מוסרית והיא בשורה איומה לכורדים. אך למי שרוצה לסיים את הכיבוש ולהגיע לשלום אמיתי, הסתלקותו של "המתווך ההוגן" האמריקאי יכולה לסמן סיכוי חדש
קצת אחרי שטראמפ נבחר, נקלעתי לוויכוח עם קרוב משפחה שחי באמריקה. הוא תמך בדונלד טראמפ, אני הייתי נגד. לא הגענו להסכמה. אבל בסופו של דבר אמרתי לו שהשאלה אם טראמפ טוב או רע ואם אוהיו תהיה אדומה או כחולה די משעממת את מי שלא חי באמריקה, ונעשית דומה לשאלה אם ויקטור אורבן טוב או רע להונגריה (חשוב, אבל בעיקר להונגרים), כי ארה"ב הולכת ומאבדת את חשיבותה העולמית – וטרמאפ רק יאיץ את התהליך הזה. אמרתי לו גם שלי, בתור ישראלי שרוצה לסיים את הכיבוש, אלה חדשות מצוינות. כמה שתהיה פחות ארה"ב במזרח התיכון, ככה יש יותר סיכוי שישראלים ופלסטינים, ערבים ויהודים, יעשו שלום אמיתי.
לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמעורבות האמריקאית בסכסוך הישראלי-פלסטיני נכשלה. יותר מ-26 שנה עברו מאז שארה"ב לקחה בעלות על התיווך בסכסוך – והיא השיגה אפס תוצאות. במושגים של טרמאפ, שבוחן הכל במונחים של הצלחה או כישלון, התיווך האמריקאי הוא לוזר. לוזר שאפילו לא מודע לכך שהוא לוזר.
אפשר לומר הרבה דברים שליליים על תהליך אוסלו, אבל אי אפשר לקחת ממנו את זה שהוא התחיל בשיחות ישירות בין ישראלים לפלסטינים, והביא להכרה הדדית של הפלסטינים בישראל ושל ישראל באש"ף. את ההכרה הזו גם 26 שנה של כישלונות מדיניים ושל אלימות לא הצליחו לבטל.
אבל האמריקאים, והנשיא ביל קלינטון בראשם, לא הניחו לתהליך הזה בין ישראלים לפלסטינים להמשיך. הם לקחו עליו בעלות בתואנה שהם "מתווך הוגן". זה היה שקר, וזה בלט במיוחד בפסגת קמפ דיוויד בשנת 2000. יאסר ערפאת לא רצה לבוא כי טען שהפערים גדולים מדי, אהוד ברק לחץ, וקלינטון הבטיח לערפאת שלא יאשים אותו אם הפסגה תיכשל.
הפסגה נכשלה, וקלינטון לא רק שלא עמד בהבטחתו, אלא פשוט שיקר ביודעין והטיל את כל האשמה על ערפאת. הוא לא היה חייב לומר את האמת – כלומר שרוב האשמה נפלה על ברק שלא ישב אפילו פעם אחת עם ערפאת בארבע עיניים. מספיק היה שיאמר שהוועידה נכשלה והמשא ומתן יימשך. במקום זה הוא נתן יד לשקר ה"אין פרטנר" של ברק, ובכך קבר למעשה את תהליך השלום עד היום.
יורשיו בבית הלבן לא היו טובים יותר. הם תמיד קיבלו את העמדה הישראלית כנקודת מוצא וניסו למכור אותה כנוסחת פשרה לשני הצדדים. לא פלא שהם נכשלו.
האירים יכולים לשרטט את הנתיב
טרמאפ לא ניסה אף פעם לצייר את עצמו כמתווך הוגן. עם חבורת היועצים שסביבו, שבמקרה הטוב היו משתלבים באגף המתון של "ימינה", הוא לא טרח להציג את מראית העין כאילו הוא מחפש הסכם שיהיה מקובל על שני הצדדים. הוא דיבר לראש הממשלה, בנימין נתניהו, במחוות סמליות חסרות תוכן – כמו ההכרה בירושלים כבירת ישראל (כאילו שמישהו חשב אחרת), ובעצם דרכו דיבר לתורמים שלו ולציבור האוונגליסטי. גם אם "עסקת המאה" אכן הועלתה על הכתב – ויש לי ספק גדול בכך – היה ברור שלא רק שאין לה סיכוי להתקבל, אלא שטרמאפ לא יעשה דבר כדי לקדם אותה.
אפשר היה לראות את זה בוועידה הכלכלית הפתטית בבחריין. את המסמך שליווה אותה יכולים היו לכתוב סטאז'ר או סטאז'רית במשרד יחסי ציבור תוך שבועיים: מספרים מצוצים מהאצבע, פרויקטים בלי היתכנות כלכלית או פוליטית. ויותר גרוע: הוועידה הפגינה את חולשתה הפוליטית של ארה"ב ברבים. הרשות הפלסטינית המקרטעת החרימה את אמריקה הגדולה, ולא אירע לה דבר. הוועידה הזו לא יצקה בבטון את הקואליציה שג'ארד קושנר ניסה לבנות סביב סעודיה. בדיוק ההפך. כמה חודשים מאוחר יותר איחוד האמירויות כבר פוזלת לאיראן, ואפילו סעודיה מתנדנדת.
הבריחה של טראמפ מסוריה היא מבישה מבחינה מוסרית. היא מפקירה את הכורדים ונותנת פרס לתוקפנות התורכית. אבל ההיגיון הפוליטי של טראמפ ברור. אין שום כוונה להתערב ב"מלחמות המטופשות" במזרח התיכון – לא לטובת מי שהוא מגדיר "הטובים" (המשטר הסמכותני של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן) ולא לטובת "הרעים" (איראן, בשאר אל אסד, חיזבאללה). זה פשוט לא מעניין אותו. הוא לא רואה בהתערבות כזאת תועלת פוליטית.
הבריחה של טראמפ מסוריה היא בשורה איומה לכורדים. היא עלולה לחשוף אותם לטיהור אתני תורכי. אבל לא בטוח שזו בשורה כל כך נוראה לנו – יהודים ופלסטינים שרוצים חיים של שלום, ללא כיבוש. ברגע ש"המתווך ההוגן" האמריקאי יסתלק, היהודים-הישראלים יתחילו להפנים שהם לא "נושאת מטוסים" אמריקאית במזרח התיכון וגם לא המוצב הקדמי של תרבות המערב בלבנט.
כשהאמריקאים יתחילו להסיר את חסותם, היהודים-הישראלים יוכלו להבין שהם חיים במזרח התיכון, בתוך מרחב אזורי ערבי ומרחב מקומי שהוא גם פלסטיני, ואם הם רוצים לחיות כאן בשלום, הם צריכים להגיע להבנה עם השכנים שלהם. שום נאום חוצב להבות בקונגרס האמריקאי או יחסי ידידות אישיים עם היושב (ואולי היושבת) בבית הלבן לא יעזרו להם להגיע למטרה הזאת.
זה עשוי לקחת זמן, כי הירידה בכוחה של ארה"ב לוקחת זמן, אבל בלי הסתלקותה מתפקיד המתווך בסכסוך הישראלי-פלסטיני, זה פשוט לא יכול לקרות. מה שקורה עכשיו בבריטניה יכול לתת לנו אינדיקציה בכיוון. במאה השנים האחרונות, האחיזה הבריטית באירלנד כולה, ואחר כך בצפון אירלנד, היתה עיקרון כמעט מקודש – בוודאי אצל הימין הבריטי. עכשיו בא ראש הממשלה בוריס ג'ונסון, חברו של טראמפ, ובלי למצמץ מוכן ליצור גבול בין צפון אירלנד ובריטניה ודוחף את הפרוטסטנטים שם לידי שותפות עמוקה יותר עם שכניהם הקתולים ועם הרפובליקה האירית. איחוד אירלנד, שדם כה רב נשפך למענו, עשוי עכשיו להתממש בלי קרב. לא בחבטה אלא ביבבה, כפי שכתב ט.ס. אליוט. יבבה שעשויה מהסדרי מכס וסחר חופשי.
הנשיא הקודם ברק אובמה כבר התחיל בתהליך של הסתלקות ארה"ב מהמזרח התיכון. טרמאפ רק מאיץ אותו. אם טרמאפ יילך בעקבותיו של ג'ונסון ויניח ל"ילידים" – היהודים-הישראלים והפלסטינים במקרה הזה – לפתור את המלחמות "המטופשות" שלהם, יש סיכוי שהם אכן יעשו זאת. כשבפני הפרוטסטנטים והקתולים עומדת עכשיו הברירה אם לדבוק בהסכמי "יום שישי הטוב" בדבר שותפות בשלטון וגבול פתוח בין צפון אירלנד ודרומה או לפרק את החבילה כדי לעזור לאדונים מלונדון להפוך את בריטניה לגדולה שוב, הם בוחרים, כך נראה, באופציה הראשונה. זה יכול לשרטט את הנתיב גם לסכסוך המקומי כאן.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן