newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבלוף האיראני של נתניהו נחשף

דווקא כשהפגיעה בכשירות חיל האוויר נראית ממשית מתמיד והיכולת להפציץ באיראן הולכת ומתרחקת, נתניהו נותן את הרושם שאין לו כוונה להתקפל. כנראה מכיוון שלא באמת צריך חיל אוויר כדי לתחזק את הכיבוש

מאת:
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב-18 ביולי 2023 (צילום: נעם רבקין פנטון / פלאש90)

במקום לאסוף את הז'יטונים מהשולחן, נתניהו מכפיל את ההימור. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב-18 ביולי 2023 (צילום: נעם רבקין פנטון / פלאש90)

בחודשים הראשונים של ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, היה נדמה שעצם האיום של טייסים להפסיק להגיע לשירות מילואים הוא נשק יום הדין של המחאה. רבים העריכו והתנבאו, ביניהם גם אני, שברגע שבנימין נתניהו יבין שהוא עשוי להישאר בלי חיל אוויר אפקטיבי, הוא יתקפל. הרי במשך 30 שנה הוא מסביר לישראלים ולעולם כמה האיום האיראני גדול ומידי, ועד כמה ישראל זקוקה לחיל אוויר חזק כדי "לשמור על חופש הפעולה" שלה מול איראן ומול הכוחות האיראניים בסוריה. בלי טייסים המוכנים בכל רגע לזנק לקוקפיט כדי להפציץ בדמשק או בטהרן, כל התזה הביטחונית-מדינית שלו היתה אמורה לקרוס.

החשש מפני סרבנות נרחבת בחיל האוויר הוא שדחף את שר הביטחון, יואב גלנט, להסתייג מהמשך ההפיכה המשפטית במרץ השנה, והוא זה שהביא את נתניהו להקפיא אז את החקיקה, לאחר שנכשל בפיטוריו של גלנט.

כשהממשלה חזרה לחקיקה של ביטול עילת הסבירות, והאיומים ב"אי התייצבות" למילואים נראו קרובים מתמיד, עברו דוברי הימין להכחשה. "אין מחאת מילואימניקים, יש מספר זניח של עשרות מילואימניקים פעילים שאולי לא יתייצבו לקריאה", כתב ב"מקור ראשון" תא"ל במילואים אורן סלומון, חבר בתנועת ה"ביטחוניסטים" הימנית, רגע לפני אישור חוק הסבירות.

ימים ספורים לאחר פרסום המאמר הזה, הודיעו 1,142 טייסים ואנשי חיל האוויר כי יפסיקו להתייצב למילואים במחאה על ביטול עילת הסבירות. קשה לדעת מה המספר המדויק של אנשי מילואים בכלל, וטייסים בפרט, שהפסיקו מאז להתייצב לשירות, אבל ברור שההשפעה ניכרת.

בשיחה עם טייסים לפני כשבוע הודה מפקד חיל האוויר, תומר בר, שחיל האוויר עדיין כשיר, "אבל פחות". "הפגיעה בחיל האוויר היא בטייסות המבצעיות, כליבת הכשירות של החיל, במטה המבצעי, בבית הספר לטיסה וביחידות הבקרה האווירית", הוא צוטט בעיתונות. "יש לנו עד סוף השנה, לא יותר", אומר עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר עד לפני שנה, בראיון היום (חמישי) ב"הארץ" בנוגע לכשירות חיל האוויר.

והנה, דווקא כאשר הפגיעה בכשירות של חיל האוויר הופכת ממשית, דווקא כאשר היכולת להפציץ באיראן או אולי אפילו בסוריה ובלבנון, הולכת ומתרחקת – נתניהו נותן את הרושם שאין לו שום כוונה להתקפל. להיפך, הוא מכריז שבכוונתו להעביר את החוק שישנה את הרכב הוועדה למינוי שופטים, שנחשב בעיני המחאה כלב ההפיכה המשטרית, וגם רומז רמיזות עבות שלא יציית להחלטה אפשרית של בג"ץ לפסול את ביטול עילת הסבירות. לעת עתה, הוא שולל באופן מוחלט את הסמכות של בג"ץ לפסול חוקי יסוד.

במקום לעצור, נתניהו נראה דוהר למשבר חוקתי שישראל לא ידעה כמוהו מעולם. אם נשתמש בדימוי מעולם הקזינו, במקום לאסוף את הז'יטונים מהשולחן, נתניהו מכפיל את ההימור.

יכולים להיות כמה הסברים להתנהגות הזו. הראשון קשור אכן לעולם ההימורים. לפי ההסבר הזה, נתניהו משחק פוקר מול הטייסים, ומול המחאה באופן כללי. הוא מבין שייאלץ לעצור את החקיקה המשפטית בסופו של דבר, אבל הוא לא רוצה לחשוף את הקלפים ולהיראות חלש. רק באמצעות הפגנת עוצמה יוכל לשמור על הקואליציה שלו, שנראית רופפת מאוד היום: מהחרדים המתעקשים על עיגון הפטור מגיוס; דרך איתמר בן גביר הדורש תשומת לב מתמדת כמו ילד סורר; ועד בצלאל סמוטריץ' שלא מסוגל לספור עד עשר לפני שהוא מפגין את הגזענות שלו; וכמובן יריב לוין, שלא אוהב שמדברים לא יפה על הרפורמה שלו.

אפשרות שנייה שהיא שנתניהו רואה במשבר הזה מול הצבא חלק מ"המלחמה באליטות" המלווה אותו מאז נכנס לפוליטיקה בישראל, באמצע שנות התשעים. כשנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, ב-1996, צמרת הצבא היתה מחויבת כולה לתהליך אוסלו. את אובדן ראשות הממשלה בבחירות ב-1999 אפשר לייחס להתגייסות האליטה הצבאית נגדו – מאהוד ברק, שקפץ מכיסא הרמטכ"ל לראשות מפלגת העבודה, ודרך "מפלגת המרכז" של איציק מרדכי ואמנון ליפקין שחק, ששימשה במידה רבה כזרוע הפוליטית של מערכת הביטחון, שרצתה שנתניהו יחזור למסלול של אוסלו.

לאורך השנים, היחסים בין הצבא לנתניהו היו מתוחים, ונתניהו תמיד טרח להדליף שהצבא הוא שעצר אותו ממימוש המדיניות שלו – מהפצצה באיראן עד כניסה קרקעית נרחבת יותר לעזה במבצע "צוק איתן". עכשיו נתניהו יכול לנצל את ההזדמנות כדי לבוא חשבון עם האליטה הצבאית הזו, ועוד להרוויח ממנו רווח פוליטי על ידי מסגורו כמאבק בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה".

ההדהוד של מחאת אנשי הצוות הטכני של חיל האוויר נגד הטייסים, בין אם היתה אמיתית או לא, שירת את ממשלת הימין. האיום בסרבנות טייסים, כך נראה, רק חיזק את הנחישות של הימין לא להיכנע ל"חונטה הצבאית", כדברי סמוטריץ'. בעיני הימין, מחביבי העם, מ"הטובים לטיס" – הטייסים הפכו לסמל של האליטיסטיות של המחאה.

לא צריך מטוסים מתוחכמים כדי להפציץ בעזה

הסבר שלישי להתנהגותו של נתניהו נוגע לעניין עמוק ומהותי יותר. אם נבין שישראל משתמשת היום בכוחה הצבאי לא כדי להתגונן מפני איום איראני או סורי, אלא כדי לשלוט בפלסטינים, אפשר להבין מדוע נתניהו לא מתרגש מ"אובדן הכשירות" של חיל האוויר. למעשה, המטרה המרכזית של הצבא היום היא להיות צבא שיטור של כיבוש, ולשם כך באמת אין צורך במטוסים מתוחכמים. מג"ב וחטיבת כפיר הרבה יותר חיוניים לתפעול הכיבוש מאשר חיל האוויר.

סבסטיאן בן דניאל (ג'ון בראון) חשף כאן השבוע את העובדה שהצבא הישראלי העביר חלק ניכר ממלאכת ההרג בעזה, ולאחרונה גם בג'נין, לידי כלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ"מים). כלי טיס אוטונומיים כאלה, כתב, הרבה יותר זולים ממטוסים, והכשרת המפעילים או המפעילות שלהם הרבה יותר זולה מהכשרת טייסים. "על רקע המצב, שבו טייסים עשויים לסרב לבצע משימות תקיפה בגלל ההפיכה המשטרית, שימוש במכונות הרג אוטונומיות יכול להיות נוח במיוחד למערכת", הוא כתב.

>> למה לא מדברים בישראל על כלי הטיס האוטונומיים שהורגים ילדים?

באופן אולי לא מפתיע, באתר הימין "סרוגים" נכתבו דברים דומים. "במקום להסתמך על טייסים, צריך לפתח חיל רחפנים", היתה הכותרת של מאמר מאת יאיר אמר, שפורסם לפני כחודש. המטרה היא גם פוליטית, לא "להותיר כוח רב מדי בידיים מעטות מדי", כלומר להוציא את הכוח הפוליטי מידי הטייסים המתנגדים לימין. אבל למהלך הזה יש גם הגיון מבצעי: "בעלות קטנה משמעותית מכל דבר שחיל האוויר יכול להציע, במחיר של מטוסי F35 בודדים, יכול צה"ל להקים חיל טילים מהמתקדמים והמצוידים בעולם", כתב אמר.

הוא צודק. כדי להפציץ בעזה אין באמת צורך במטוסי F35. די במטוסים ללא טיס, המופעלים בלחיצת כפתור מחדר פיקוד בתל אביב, או במקום אחר, כמו התיאור המצמרר של הרג ארבעת הילדים בנמל עזה במהלך מבצע "צוק איתן", שהוצאו להורג על ידי טילים ששוגרו מכטמ"ם מסוג הרמס 250, כפי שחושף בן דניאל.

נתניהו כנראה יודע שאין באמת איום איראני על ישראל, בוודאי לא איום מידי וממשי. הרי ישראל מפציצה מטרות איראניות בסוריה כבר כמעט עשור, בכירים במערך הגרעין האיראני חוסלו בלב איראן במבצעים דרמטיים שיוחסו למוסד הישראלי, ובכל התקופה הזו לא נרשמה שום מתקפה איראנית ישירה על ישראל. צבא סורי הוא יישות לא קיימת, ובוודאי שלא צפויה מתקפה ממצרים או ירדן. גם חיזבאללה לא צפוי לתקוף, אם ישראל לא תתקיף אותו.

התזה הזו יכולה להסביר, אם כן, מדוע פגיעה בכשירות של חיל האוויר לא מרגשת את נתניהו. הוא לא זקוק לו כדי להמשיך לקדם את מטרתו העליונה מאז שנכנס לפוליטיקה הישראלית: העמקת השליטה הישראלית בין הירדן לים, מחיקת הקו הירוק ומחיקת הלאומיות הפלסטינית.

טייסים ישראלים בתרגיל אימונים בינלאומי בבסיס עובדה, ב-2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מג"ב וחטיבת כפיר הרבה יותר חיוניים לתפעול הכיבוש מאשר חיל האוויר. טייסים ישראלים בתרגיל אימונים בינלאומי בבסיס עובדה, ב-2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

אבל הבעיה של נתניהו היא שהוא לא יכול להודות באמת הפשוטה הזו. הרי אם יאמר את הדברים האלה, אם יודה שהמטרה האמיתית שלו היא העמקת השליטה בפלסטינים ובשבילה אין לו צורך במטוסי על וגם לא בצבא מתוחכם מדי, איך יוכל להמשיך לקדם את מוטיב "איראן רוצה למחוק את ישראל מהמפה", שאותו הוא שוזר כמעט בכל ראיון ונאום שלו בשלושים השנים האחרונות?  איך יוכל להמשיך לצייר את עצמו כמנהיג היחיד המסוגל להציל את ישראל מידי השמדה?

כל הדברים האלה אין פירושם שלסרבנות ("אי התייצבות", כפי שטורחים להדגיש אנשי "אחים לנשק") ההולכת ומתרחבת לשרת ב"צבא של דיקטטורה" אין משמעות. יש בכוחה לסדוק את הדימוי של ישראל כמעצמה אזורית ובינלאומית, ובוודאי שיש לה משמעות פוליטית עצומה בתוך החברה הישראלית, שכן היא משקפת שעבור ישראלים רבים מאוד, ה"חוזה" בינם לבין המדינה, וליתר דיוק החוזה ביניהם ובין ממשלת הימין הנוכחית, הופר. אבל באותו הזמן היא גם חושפת את הבלוף של נתניהו, את השימוש הציני שעשה כל השנים ב"איום האיראני". ורק על זה צריך לברך אותה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf