newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבלון הנפוח של "מחאת ההייטקיסטים"

מחאת ההייטק נתפסת כחוד החנית של "המאבק על הדמוקרטיה", אך סיפורו של המגזר משקף במידה רבה את הסיפור של ישראל כולה, על כל יסודותיו הרקובים. במקום לאיים עלינו בקריסת ההייטק, מוטב שהמאבק יתמקד בהצגת חלופה דמוקרטית אמיתית

מאת:

את טענות המגזר על התלות של כולנו בו אפשר להפריך די בקלות. הפגנת הייטקיסטים בתל אביב נגד הרפורמה במערכת המשפט, ב-31 בינואר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

אף שזה מרגיש כמו נצח, עוד לא עברו חודשיים מאז השבעת הממשלה החדשה. ממשלה זו אמנם מייצרת מיומה הראשון כמויות אדירות של רעש, אפילו בקנה מידה של ישראל, אבל האיום שלה ברור לגמרי, ומתגבר עם כל יום שעובר. אפשר היה להתרשם כאילו זאת השתוללות של חבורת בריונים שלא ממש מבינים איפה הם נמצאים. בפועל, בעין הסערה יושבת חבורה אידיאולוגית פנאטית, עם אג'נדה גלויה ותוכנית פעולה.

לנוכח זאת, יש משהו מייאש מאוד בגל המחאות הנוכחי. מייאש ומתסכל, בעיקר למי שמעורה בהתרחשויות הפוליטיות והמחאתיות בישראל בעשורים האחרונים. ובאמת לא צריך להסתכל מחוץ לישראל כדי להבין שאין בגל הזה יותר מדי דברים מעוררי תקווה.

ברמה העקרונית, הממשלה הנוכחית אינה צמיחה חריגה של גוף זר. היא תוצר אורגני – ומימוש רציונלי – של תהליכים שמתרחשים פה פחות או יותר מאז קום המדינה, ובמיוחד של הסתירה המהותית שבהגדרתה העצמית כ"יהודית ודמוקרטית". במובן הזה, המחאה הספונטנית, על כל צדדיה, ריאקציונרית מאוד. כרגע, היא לא משקפת הרבה יותר מאשר כמיהה לחזור ל"סדר הישן והטוב", שעמד על כנו במשך כל כך הרבה שנים, ופתאום, בתוך זמן קצר, הוא חומק לנו מהידיים. אותו סדר ישן ונפלא, שבו העלמנו עין מהסתירה הזאת והעמדנו פנים שהכל בסדר. הרי יש פה מלא "הייטק", ואפילו מנסים לשלב בו נשים, ערבים וחרדים (בהצלחה מזערית, של כולם).

לא פלא, אם כן, שכותרות רבות ואגרסיביות הוקדשו באחרונה למה שמכונה "מחאת ההייטקיסטים", חוד החנית שלנו, הבן המוכשר, היצירתי והמועדף, שהיה עסוק עד כה בתכנות, בעשיית כסף ובהזמנות בוולט, ופתאום התעורר ויצא לפתח את המוצר שנקרא "מעורבות פעילה של הייטקיסטים במלחמה על הדמוקרטיה". או בעצם, לבדוק את ההיתכנות שלו, כפי שנאמר. מי יודע, אולי זה ייגמר בהנפקה בנאסד"ק.

אלא שהסיפור של ההייטק הישראלי משקף במידה רבה את הסיפור של ישראל כולה, על כל היסודות הרקובים ומסכי העשן. והחשיבות העצמית הזחוחה שעולה מהמחאה הזאת היא לא הרבה יותר מתמונת המראה של הקואליציה הנוכחית.

לא פשוט למצוא נתונים מסודרים, מפולחים ועדכניים אצל הגורמים הרשמיים האחראים על איסופם, עיבודם והצגתם, אבל את הטענות העיקריות של המגזר על חשיבותו הרבה, חדשנותו הרבה, התלות של כולנו בו (עד כדי הטענה שבלעדיו אין הצדקה כלכלית לקיום המדינה), ותלותו שלו בקיומה של דמוקרטיה, אפשר להפריך די בקלות.

את הטענה שעובדי ההייטק אחראים על נתח משמעותי מהכנסות המדינה ממסים, למשל, קשה מאוד לבסס מהנתונים. גם לפי הנתונים המפליגים ביותר, הם אחראים על 25% מתקבולי מס הכנסה ליחידים, שבתורם אחראים – לפי דו"ח מינהל הכנסות המדינה של משרד האוצר – על 30% מהכנסות המדינה ממסים. כלומר, בסך הכל כ-7.5%.

החלק הגדול ביותר של הכנסות המדינה ממסים, 32%, הוא המע"מ – המס הרגרסיבי מכולם, זה שאיכשהו מעולם לא מיטיב עם משלמיו גם כשהוא יורד. היה ניתן אולי לחשוב שמי שמרוויח יותר גם מוציא משמעותית יותר, וכפועל יוצא מכך גם משלם יותר מע"מ, אלא שזה לא לגמרי מדויק: בעוד שלפי נתוני הלמ"ס, ההכנסה החודשית הממוצעת של העשירון העליון גבוהה פי 8.9 מזו של העשירון התחתון, ההוצאה שלו לתצרוכת גבוהה רק פי 2.7, וממילא החלק הגדול ביותר שלה הוא דיור.

וזה בלי להתייחס לשאלה הגדולה אפילו יותר, כמה מכספי המסים האלה בכלל מושקעים בשיפור רווחתם של האזרחים, שהתשובה עליה, כידוע, היא – פחות ופחות.

מתוך דו"ח מינהל הכנסות המדינה, נתוני 2020, משרד האוצר

מקור: דו"ח מינהל הכנסות המדינה משרד האוצר, נתוני 2020

על מס חברות מגוחך לדבר. המס הזה כולו אחראי ל-12% מהכנסות המדינה ממסים. פרט לכך, חברות הייטק רבות נהנות מהטבות שונות ומשונות במסגרת תיקונים שונים ומשונים לחוק עידוד השקעות הון. אחד האחרונים היה תיקון מעניין במיוחד מ-2017, שמעניק מעמד של "מפעל מועדף" (הזכאי להנחות מפליגות במס חברות ומס דיווידנד) לחברות שמשקיעות לפחות 7% או לפחות 75 מיליון שקל מהוצאותיהן במחקר ופיתוח, ובנוסף עומדות באחד משלושה תנאים: או העסקת 200 עובדים או 20% מהם בפיתוח; או השקעה בקרן הון סיכון בשווי של 8 מיליון שקל לפחות; או שהגידול של החברה בשלוש השנים האחרונות הוא 25% בממוצע מבחינת היקף העובדים או היקף המכירות.

אין שום מקור מהימן שמאפשר לדעת כמה עובדים מיותרים גוייסו בעקבות התיקון הזה. קשה שלא לחשוב על זה כשרואים את גלי הפיטורים הנוכחיים.

גם את הכינוי הסקסי "סטארט-אפ ניישן" אפשר להפריך די בקלות. למעשה, רשות החדשנות בעצמה מפריכה אותו, בדו"ח השנתי שמסכם את מצב ההייטק הישראלי ב-2022. "כאשר בוחנים את התפלגות עובדי ההייטק, בין סוגי החברות השונים שבהן הם מועסקים", נכתב בדו"ח, "ניתן לראות כי למרות הדימוי של ישראל כ'סטארט-אפ ניישן', כ-8% בלבד מהעובדים בענף מועסקים בחברות המוגדרות סטארט-אפים (כלומר חברות הזנק צעירות)". וכדאי גם להזכיר שמספר הסטארט-אפים החדשים נמצא בירידה כבר כמה שנים, ומספר סבבי הגיוס המוקדמים צומח בקצב אטי משמעותית ביחס למספר הסבבים המאוחרים.

אז מי הם המעסיקים הגדולים ביותר בהייטק הישראלי? לפי הדו"ח, במקום הראשון נמצאות התעשיות הביטחוניות (30% מהעובדים). במקום השני, עם 21% מהעובדים, נמצאות חברות שמכונות "חברות צמיחה", כלומר חברות שהמשקיעים בהן מהמרים על צמיחה עתידית מהירה, ולכן לעתים קרובות מקבלות הערכות שווי די מופרכות, שהופכות אותן למה שאנחנו אוהבים לקרוא בשם החמוד "יוניקורן", ונחשבות השקעה בסיכון יחסית גבוה. רבות מהן, אגב, התחילו להתכווץ לממדים הגיוניים יותר לאחרונה.

אבל זה בהחלט הרבה יותר נחמד לומר "סטארט-אפ ניישן" מאשר "מפתחת נשק גדולה" או "מוקד משיכה למהמרים".

אגב, לא מעט ממועסקי ההייטק הישראלי הם בכלל לא מפה. גם אחרי בום התעסוקה הגדול (שהגיע כעת לסיומו), המחסור הכרוני בעובדים מיומנים נמשך, מה שמוביל לכך ש"קרוב למחצית מהחברות הגדולות בוחרות להפעיל מרכזי פעילות בחו"ל, אשר משמשים על פי רוב (למעלה מ-90%) לצורכי פיתוח… אוקראינה היא יעד מרכזי, ופועלים בה כ-20% ממרכזי הפיתוח של חברות ישראליות". כך לפי רשות החדשנות.

לא מחקר ולא פיתוח

אותו דו"ח של רשות החדשנות, על אף הכותרות האופטימיות והעיצוב העליז שלו, מנקב חורים גם בבועת ה"חדשנות" וה"יצירתיות" של המגזר, ומספק תמונה עגומה לגבי עתידו הלא כל כך רחוק. ראשית, נכתב בדו"ח שישראל מידרדרת כבר שנתיים במדד החדשנות העולמי. שנית, נטען כי "ישנה שחיקה במעמדה של ישראל במדדים כמו שיעור השקעות ההון סיכון הזורמות אליה".

אף שהמדינה עושה רעש גדול מאוד מהענף, מתברר שחלקה של הממשלה בהשקעה במחקר ופיתוח הוא הנמוך ביותר ב-OECD – בסך הכל 9%, לעומת כ-28% בגרמניה וכ-21% בארה"ב. רשות החדשנות סבורה כי זה מעיד על "בגרות" הענף, בלי להסביר, אך מציינת כי זה "הופך את ענף ההייטק הישראלי לרגיש מאוד לזעזועים בתנועות הון בינלאומיות", שכבר התחילו לנוע עוד לפני שנתניהו חזר לראשות הממשלה.

החלק העגום ביותר לגבי העתיד נוגע לשיתופי פעולה בין "ההייטק" לאקדמיה. "חלק משמעותי מפריצות הדרך בהיסטוריה של עולם הטכנולוגיה מתבסס על מחקר שמקורו באקדמיה", נכתב, אלא שבישראל, "85% משיתופי הפעולה עם האקדמיה נובעים מפעילותן של החברות הזרות שמחזיקות כאן מרכזי פיתוח". לחברות הישראליות אין כנראה צורך בפריצות דרך.

משמרת מחאה חוץ לתעורכת הנשק ISDEF22 בגני התעורכה בתל אביב, מרץ 22, 2022 (צילום: אורן זיו)

זה בהחלט הרבה יותר נחמד לומר "סטארט-אפ ניישן" מאשר "מפתחת נשק גדולה". משמרת מחאה חוץ לתערוכת הנשק ISDEF22 בגני התערוכה בתל אביב, מרץ 22, 2022 (צילום: אורן זיו)

פרט לכך, נכתב בדו"ח, ניתן לראות מגמה ארוכת טווח שמצביעה על "שחיקה משמעותית ברמת התחרותיות של האקדמיה הישראלית, ועשויה להשפיע על פיתוחים עתידיים שעליהם יישען ההייטק הישראלי בעשורים הקרובים". אולי זה קשור לשיעור הנמוך במיוחד, יחסית למקצועות אחרים, של בוגרי מקצועות ההייטק שממשיכים לתארים מתקדמים, כי תואר ראשון מספיק בשביל לעשות קופה, אז למה לטרוח. שוין, ממילא מה שאנחנו רוצים זה אקזיט. או הנפקה, הכי טוב הנפקה.

באמת? ובכן, לפי הדו"ח, מחקרים מראים שהנפקות מורידות בכ-40% את רמת החדשנות של החברה – לא בגלל ירידה בהיקף פעילות המו"פ, "אלא כתוצאה משינוי מיקוד בפעילות המו"פ של החברה, שהופכת להיות שמרנית יותר ומקורית פחות ומוכוונת לשורת הרווח". מי היה מאמין, רדיפה אחרי רווחים פוגעת בחדשנות.

החלק העצוב ביותר בדו"ח נוגע לשאלה מה יוצא לנו, אזרחי ישראל, מכל ההייטק הנפלא והיצירתי והחדשני הזה, בכאן ועכשיו. ובכן, "הסנדלר הולך יחף", אם לצטט את רשות החדשנות. "כיום, קיים פער בין החדשנות פורצת הדרך, שמפותחת על ידי עובדי ההייטק הישראליים בחברות הישראליות והגלובליות, לעומת רמת השירותים הדיגיטליים והחדשניים הנגישים לציבור הישראלי[…] במובן זה, הציבור הישראלי לא נהנה מהחדשנות הישראלית בחיי היום-יום שלו". די מדהים לגלות שאנחנו מרוויחים מכל ההייטק הזה שלנו אפילו פחות מאשר מעודפי הגבייה במיסים.

אז מה נשאר לנו? חגיגות הייצוא. כאן מצב הנתונים עגום במיוחד. הסיווג של מקצועות ההייטק בלמ"ס, שלפיו מחושב אותו ייצוא אדיר ורב, הוא משהו שנקבע ב-2011, ומאז לא התעדכן. נציין שהוא כולל גם "ייצור תרופות, כולל תרופות הומיאופתיות". לא הצלחתי למצוא פילוח רלוונטי לגבי ייצוא השירותים, אבל ייצוא הסחורות נותר ריכוזי למדי ובידיים של כמה חברות גדולות.

אולי כדאי לציין כאן שאותה שנת 2021, שנחגגת כשנה שבה ייצוא ההייטק הגיע לשיאים חדשים, היתה גם, באופן קשור או לא קשור, שנה טובה מאוד לייצוא הביטחוני הישראלי. וכמובן שלתעשיית הסייבר, נתח לא מבוטל ממה שנקרא כאן "הייטק". סביר להניח שלא כולה סטייל פגסוס, אבל אין שום דרך לדעת. זה באמת משהו שאנחנו רוצים להתגאות בו? או שעשוי להיפגע מכך שלא תהיה כאן דמוקרטיה?

ההימור המפלצתי של נתניהו

אין בכל הדברים האלה כדי לומר שלא קיימת סכנה רצינית מאוד לכלכלה הישראלית. למעשה, אני רוצה לטעון שהיא הרבה יותר רצינית מאשר יזם כזה או אחר שיעבור לשלם מסים לרשויות האמריקאיות (בהצלחה עם זה); או משקיע שימשוך את השקעותיו מישראל; או אפילו הורדת דירוג אשראי, שתוביל להתרסקות האג"ח שהממשלה מנפיקה בחו"ל (ועדיין מהווה חלק קטן מהחוב).

הסכנה האמיתית, ההוריקן במונחים כלכליים, היא הסכנה ליציבות מערכת הבנקאות בישראל. וזה משחק מסוכן מאוד בתקופה מסוכנת מאוד, שבה גם כך מרחף מעל מערכת הבנקאות איום גדול מצידו של ענף הנדל"ן. בכלכלה, שכידוע היא מדע מדויק מאוד מאוד, דיבורים עלולים להפוך בקלות רבה מאוד למעשים, ומעשים עלולים להפוך בקלות רבה מאוד לקריסה. לא סתם "ביקש" המפקח על הבנקים, יאיר אבידן, ממנהלי הבנקים "להיזהר בהתבטאויות על מצב השווקים" – ושלושה ימים לאחר מכן הודיע במפתיע כי הוא פורש מתפקידו אחרי שלוש שנים בלבד (קודמיו כיהנו חמש שנים), מסיבות של "מיצוי מקצועי ושיקולים משפחתיים ואישיים".

כדאי להבין שבתקופה כזאת, שבה מתרחש גם סידור מחדש של יחסי הכוחות בעולם כולו, קריסה כזאת לא תהיה בהכרח רעה לדיקטטורה. בעיקר אם נתניהו והסמוטריצ'יה שלו יצליחו לשכנע תעמולתית שהאשם בה אינו הם, אלא הצד המוחה, זה של אליטות הסדר הישן. אם זה יעזור לנתניהו אישית או לא אי אפשר לדעת, אבל אין ספק שההימור שלו הפעם מפלצתי במיוחד, ושלסוכני הכאוס שבהם קשר את גורלו יש פה מה להרוויח.

אנחנו לא יכולים להמשיך להתעסק בתקוות חסרות בסיס כמו הייטק ומהמרי הון סיכון לנוכח הסכנה הזאת, וגם לא "לצאת לרחובות" כדי ללכת אחרי אנשי צבא שחוששים מתביעות בחו"ל. באשר לקריאות העיוועים "לקחת נשק", לא ברור מה הן חושבות להשיג ומאיזה סרט יצאו. מה החזון פה, חבורות ויג'ילנטים מאולתרות מול אלימות ממוסדת? החלפת הדיקטטורה בחונטה צבאית? סיכולים ממוקדים בצמרת השלטון, כמו שנוסה כאן כבר ב-4 בנובמבר 1995? פשוט לא מובן. מה שבטוח זה שההפגנות כשלעצמן, מה שמכונה "מספר הראשים", לא מזיזות דבר לאיש בצמרת. אני אישית מפגינה נגד נתניהו מאז 1999. הוא מומחה בפירוק מחאות כאלה, בעיקר באמצעות "פשרות".

אי שביעות הרצון מהסדר הישן, חוסר התוחלת שלו, שרירים וקיימים. הממשלה החדשה מבטאת כיוון אחד, קוהרנטי למדי – ומפחיד מאוד – של פתרון. גם אם הסדר הישן הזה יצליח איכשהו לחזור לזמן מה, אין לזה הרבה עתיד. במקום לאיים עלינו בקריסת "אומת ההייטק", מאבק בר קיימא חייב להציע פתרון אחר, אלטרנטיבה אמיתית, מגובשת וקוהרנטית לא פחות, דמוקרטית באמת, שמאלית באמת, שוויונית באמת, אולי אפילו, רחמנא ליצלן, סולידרית באמת. כזו שבאמת "משלבת" נשים, ערבים וחרדים, אם להשתמש בעגה החביבה על כולנו. כמו ברוב הדברים החשובים בחיים, גם כאן, אני מאמינה שאין קיצורי דרך. ואני גם מאמינה שכשיש ברירות אז באמת אפשר לבחור, וכרגע זירת האלטרנטיבות ריקה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf