"הבחירות בגולן ייזכרו כיום שבו נאבקנו בכיבוש, וניצחנו"
מחאה בלתי אלימה במג'דל שמס, נגד קיום בחירות מקומיות לראשונה מאז נכבש הגולן, נתקלה בירי גז מדמיע של המשטרה. שיחה מקומית היתה עם המפגינים והפצועים, ובסיומו של יום מתוח עם התושבים שחגגו: "הפלנו את הבחירות"
בדרכי למג'דל שמס בגולן, אני חולף דרך הכפרים בוקעאתא ומסעדה. המועמדים בבחירות המקומיות, המתקיימות כאן לראשונה מאז סיפוח הגולן, כבר הודיעו על משיכת מועמדותם. הבחירות בוטלו, המנהיגות המקומית הודיעה על שביתה והכפרים נראים כמו עיירות רפאים. ואכן, לא הצלחתי לראות אף בית עסק פתוח.
גם בכניסה למג'דל שמס, שם למרות מחאת התושבים הוחלט לקיים את הבחירות, קשה לראות אנשים ברחובות. הרוח הצלולה והקרירה של הגולן הנושבת אל תוך הרכב דרך החלונות הפתוחים, מוסיפה למתח שכבר מתחיל להיות מורגש באוויר. אני מבחין בצמד נשים צעירות היורדות אל הכיכר המרכזית במג'דל. אחת מהן בוכה ומסתירה את פניה. אני עוצר לידן ושואל אם הכל בסדר. "לא!", עונה אחת הנשים בעודה מחבקת את חברתה, "יורים עלינו!".
אני ממשיך בנסיעה מהירה אל הכיוון ממנו באו השתיים. ואז בפתאומיות, מתגלה מולי מחזה של מאות אנשים – חלקם הגדול גברים ונשים מבוגרים – רצים במורד הרחוב, כשברקע נשמעים קולות פיצוץ ורימוני גז נזרקים ממעלה ההר לעברם. חלק מרימוני הגז נחתו על בתים. אני מחנה את הרכב במהירות ועולה בריצה אל עבר ההתרחשות. "רמי!", אני שומע מישהו קורא לי בעודו עוזר לפנות גברת מבוגרת שנפגעה משאיפת הגז. "בוא לכאן. הגז התחיל לפני עשרים דקות בכל הכוח".
אני הולך אחריו ונכנס אל תוך מסעדה ריקה שנפתחה בספונטניות כדי לקלוט את הפצועים. שני גברים מבוגרים בלבוש דרוזי מסורתי כבר שוכבים בפנים, מנסים בכל הכוח לנשום. השבאב מביאים להם בצל וחלב. עימאד מדאח, החבר שזיהה אותי וקרא לי להצטרף אליו, נולד במג'דל ומכיר כל פינה בכפר כמו את כף ידו. הוא מדריך אותי איך להגיע אל הקלפיות דרך הסמטאות. "לך, לך תראה איך המשטרה תוקפת שם גם נשים וגם שייח׳ים מבוגרים".
בחירות כפויות
14 מועמדים נרשמו לבחירות הראשונות אי פעם בכפרי הגולן, שנכבש על ידי ישראל לפני 51 שנים. עד למועד הבחירות הנוכחי, היישובים נוהלו על ידי ועדות קרואות ששר הפנים הישראלי מינה. עם העברת חוק רמת הגולן ב-1981, המספח את הגולן ומעניק לתושביו הערבים הסורים אזרחות ישראלית, רק בני הכפר ע׳ג׳ר (עלווים כולם, בשונה משאר הכפרים הדרוזים) הסכימו לקבל את האזרחות, ומעטים מאוד מתושבי שאר הישובים קיבלו את האזרחות. כיום, רק 12 אחוזים מתושבי ארבעת הכפרים האחרים – מג'דל שמס, בוקעאתא, מסעדה ועין קיניא – הם בעלי אזרחות ישראלית. כלומר, בתוספת בעלי האזרחות הישראלית בע'ג'ר, רק עשרים אחוז מתושבי הגולן הערבים (אנחנו לא כוללים מתנחלים ישראלים בספירה הזאת, כמובן) יכולים להיות מועמדים להיבחר בבחירות. יש לציין שלפי החוק בעוד רק מי שאוחז במעמד "אזרח" יכול להיבחר בבחירות, מעמד "תושב" מספיק כדי לבחור.
אחד המתנגדים לקיום הבחירות הוא ארגון זכויות האדם "אל מרסאד", הפעיל בגולן. הארגון מדגיש כי סיפוח הגולן הוא לא חוקי לפי החוק הבינלאומי כך שהחלת החוק הישראלי עליו וקיום בחירות הינם הפרה בוטה של החוק הבינלאומי (החלטה 497 של האו"ם קובעת מפורשות כי הגולן הוא שטח כבוש עליו לא חל החוק הישראלי). בנוסף, מאחר ומיעוט קטן יכול להתמודד בכלל – לא יכולות להתקיים בחירות דמוקרטיות אמיתיות. שר החוץ הסורי אף שיגר אמש מכתב למזכ"ל האו"ם במחאה על הניסיון הישראלי לכפות ריבונות לא חוקית על אזרחי הגולן הסורים.
בנוסף לביטול הבחירות בבוקעאתא ומסעדה, כאמור, בעין קיניא ומג'דל שמס חלק מהמתמודדים ביטלו את מועמדותם. במג'דל שמס התמודדו בסופו של דבר ארבעה מועמדים בלבד, כאשר על פי הנתונים ממשרד הפנים (הנכונים למועד כתיבת הכתבה) רק 271 מתוך 8,134 בעלי זכות הצבעה מימשו את זכותם להצביע (3.3 אחוז). המנצח, דולאן אבו סאלח, זכה ב-259 מהקולות. בעין קיניא התמודדו שני מועמדים בלבד, ו"הזוכה" ואיל מוגרבי קיבל 20 קולות. החרם החברתי והדתי שהקהילה הכריזה על כל מי שיטול חלק בבחירות, הצליח.
העיתונאי הפצוע נביה עווידאת:
"שמו לנו יס"מ מול העיניים"
בינתיים, בעודי צועד בסימטאות לעבר הקלפי, הירי מעט נרגע. המשטרה לא נותנת לנו להתקרב למקום. לאחר שהשוטרים מפסיקים לירות גז וכדורי גומי, השייח'ים חוצצים בינם לבין הצעירים תוך נסיונות להרגיע את השוטרים ולהסביר להם שמדובר במחאה לא אלימה.
חלק מהפצועים במקום מסרבים להתפנות לטיפול רפואי מאחר והאמבולנסים ממוקמים מאחורי החיץ אותו יצרו שוטרי היס"מ בין המוחים לבין הקלפיות בשטח בו שולטת המשטרה. כל בעל ניסיון במחאה והתנגדות לכיבוש יודע שקיימת סכנה שייעצר ברגע שיחצה את הקו ויפנה לקבלת טיפול.
כתב "כאן" מראיין מולי את אחד הצעירים, כמיל ח'אטר. האחרון מצביע על המשטרה ועל שוטר שנתן הוראה לטענתו לתקוף את הקהל. "אבל למה המחאה הזו? הרי אתם ביקשתם את הבחירות האלה", שואל אותו הכתב. ח'אטר מביט בו כלא מאמין, ומשיב: "זה שכמה אנשים בודדים בחרו להתמודד לא אומר שביקשנו את הבחירות האלה. אתה רואה את כל האלפים כאן, ומה נראה לך? שהם מסכימים לבחירות?".
חוסר היכולת של ישראלים להבין את הזעם אותו חשים תושבי הגולן הסורים, טמון בכך שאינם מבינים כיצד המקומיים רואים את מי שמשתף פעולה עם הבחירות הישראליות שנכפו עליהם. כמעט כל מי שדיברתי איתו התייחס אל המועמדים והמצביעים כאל משת"פים של הכיבוש – כך שמבחינתם מדובר במאבק למניעת לגיטימציה ממי שמשתף פעולה עם הכיבוש.
באסם אבו סאלח, צעיר חילוני תושב מג'דל, מספר כי "המשטרה מהבוקר חיפשה טריגר כדי להיכנס בנו. לא נתנו להם, אז התחיל גז וכדורי גומי ועכשיו הם אומרים שאנחנו תקפנו. זה שקר". מאחורי אני שומע את קולו של אדם מבוגר שצועק על אחד השוטרים: "אתם באמת חושבים שאתם מפחידים אותנו? ב- 1982 (במחאה שפרצה לאחר אישור חוק סיפוח הגולן. ר.י) חצי שנה לא נכנס חלב למג'דל שמס, ואף אחד לא ביקש אפילו חלב. זה הכביש שלנו פה איפה שאתם עומדים, וזו זכותנו להיות פה יותר מזכותכם. אז אל תגיד לי ללכת מפה! אנחנו נולדנו פה ונמות פה". השוטר שמביט בו בזלזול עונה לו: "תנו לבחירות להתקיים ואנחנו נלך מפה".
חשוב לתקן את הדיסאינפורמציה שהופצה אמש בתקשורת הממסדית בישראל: כל פלגי החברה הערבית בגולן קראו לחרם -הדתיים, החילונים, מתנגדי משטר אסד וגם תומכיו. חלק מאמצעי התקשורת הישראלית דיווחו כי מי שקראו לחרם היו תומכי משטר אסד, אך מדובר בעובדה לא נכונה. גם מתנגדי אסד ירדו בהמוניהם למחות, ולראייה לא הונף אף דגל או שלט תמיכה באסד, מלבד הדגל הסורי המוסכם על כולם ודגל הדרוזים, שחלק מהחילונים התנגדו להנפתו מלכתחילה. בין המתנגדים להנפת הדגל הדרוזי היו גם באסם אבו סאלח וחבריו. "חלק גדול מאיתנו חילונים. אני ערבי לפני שאני דרוזי או כל משהו אחר", מסביר אבו סאלח. "אנחנו ערבים המתנגדים לכיבוש הישראלי".
יותר מזה, אמש דווח על "יידוי אבנים" ו"התפרעויות" של התושבים שביקשו למחות נגד קיום הבחירות. עוד בטרם המחאה המארגנים חזרו והדגישו כי מדובר במחאה בלתי אלימה, וקראו בנוסף לחרם גם להתייצבות למשמרת מחאה לא אלימה מול הקלפיות.
חברי עימאד מדאח אותו פגשתי כשהגעתי לכפר סיפר כי "המשטרה התייצבה מול הקלפיות כבר בשש בבוקר, לפני שהן נפתחו בכלל". עימאד, כמו כל המוחים עימם שוחחתי, סיפר שכוחות היס"מ החלו להתגרות בהם כבר משעות הבוקר. "הם שמו לנו יס"מ מול העיניים, שרק חיפש להתעמת איתנו", הוא אמר.
בסביבות השעה 12:00 התחילו השוטרים לירות גז מדמיע וכדורי גומי לעבר המפגינים. בניגוד להודעת המשטרה, לא ראינו שום יידוי אבנים בשטח. שני תושבים נעצרו. רבים נפצעו, בהם גם עיתונאי- כתב האתר המקומי "ג׳ולאני", נביה עווידאת, שספג כדור גומי אל פניו ופונה לקבלת טיפול רפואי. פעיל מקומי דיווח שלפי נתונים משלושת המרכזים הרפואיים בישוב, כ-30 אנשים פנו לקבלת טיפול רפואי.
"מנסים לפלג אותנו"
לאחר שמושגת רגיעה מסוימת, השייח'ים מנסים לשכנע את הצעירים לחזור אל מרכז הכפר כדי לדון בהחלטות. במשך כשעתיים הצעירים מסרבים להתפנות. שייח׳ מופיד, בחור צעיר בעצמו שמבין לליבם של הצעירים, מבטיח להם שאם לא ימצא חן בעיניהם מה שיוחלט במרכז הכפר, יוכלו לחזור לעצרת המחאה מול הקלפיות. "רק כמה אנשים הצביעו, והבריחו אותם לקלפיות כדי שיעשו את זה. אל תתרגשו, הפלנו את הבחירות", הוא מרגיע את הצעירים.
כמעט כל הכפר חוזר אל הכיכר המרכזית. השייח׳ים וגם הצעירים מתקבצים יחד בבניין קהילתי מרשים בשם "מרכז אלשאם" ("אלשאם" הוא כינוי לדמשק) שנבנה ב-2004 בעזרת תרומות מהקהילה המקומית, תורמים סורים פרטיים והממשלה הסורית. אלו שלא מוצאים מקום בין מאות המושבים באולם נותרים ברחוב ומאזינים לנואמים דרך הרמקולים האימתניים. "בוא'נה, שיחקתם אותה", אני אומר לעימאד. "לא מכיר הרבה כפרים ערבים שהצליחו להקים מבנים קהילתיים כאלה מרשימים ללא תמיכה ממשלתית ישראלית". הוא צוחק. "נראה לך שאם היו שמים פה שקל אחד מישראל, מישהו היה נכנס לפה בכלל?".
אחד הדוברים הראשונים מדבר לקהל מסוריה, דרך תוכנת פייסטיים בטלפון נייד. "אללה יקון בעונקום", (שאלוהים יחזק אתכם), הוא אומר לקהל וזוכה למחיאות כפיים עזות. לאחר מכן עולה לפודיום מג'ד אבו סאלח, נכדו של המנהיג קאנג' אבו סאלח שעמד מול התורכים וסירב לאפשר להם לרשום את בני הגולן הסורי לצבא התורכי, דבר שגרם להגלייתו מהגולן. אבו סאלח פותח ואומר: "אתמול פרסמנו הודעה בדבר המחאה הלא אלימה שלנו. אנחנו מתייחסים בכובד ראש לניסיונות של המשטרה לפגוע ולהשפיל מבוגרים ונשים בקהילה שלנו. הכבוד הלאומי שלנו חשוב יותר מחיינו. זוהי אדמה סורית, למרות מה שהם והמשת"פים שלהם עושים ואומרים. אנחנו לא נשכח את מה שהיה פה היום".
"היום, הצלחנו להפיל את הבחירות בזכותכם", הוא ממשיך אל מול התשואות העזות. "האחדות הלאומית שלנו היא זו שאפשרה זאת. הם לא הצליחו להשפיל אותנו, וזה בזכותכם". כמה מהנוכחים קוראים קריאות ביניים ומבקשים לעשות שיימינג למי שהשתתף בבחירות. האסיפה מחליטה להמשיך את החרם החברתי והדתי נגד מי שהשתתף בבחירות, ומתפזרת בקונצנזוס שהבחירות ושיתוף הפעולה עם הכיבוש נכשלו, וכי התושבים לא יקבלו את תוצאותיהן.
"אתה יודע מה כואב לנו הכי הרבה?", אומר לי עימאד בשעה שאני יושב עם משפחתו לאחר האסיפה במרכז אלשאם. "שכל מי שמשתתף בדבר הזה הוא ערבי דרוזי. מנסים לפלג אותנו, וזה מה שכואב הכי הרבה".
בפעם הקודמת בה שוחחתי עם אראם אבו סאלח, מורה בת 21 ופעילה חילונית מקומית, היא סיפרה לי שהיא חוששת מהיום שבו המשטרה תפעיל אלימות נגד התושבים. לצערה, זה אכן מה שקרה. כשאני פוגש אותה אתמול אני מתלוצץ ושואל אם היא מרגישה סיפוק מסוים מזה שצדקה. "אני לא שמחה על שום גילוי אלימות", היא אומרת. "אבל באותו זמן אני גאה בנו מאוד שהצלחנו להיות לא אלימים ממש עד הסוף. כוחות הכיבוש עשו את מה שהם יודעים לעשות ומה שמצופה מהם".
אראם היא מתנגדת למשטר אסד, כמו חלק גדול מהצעירים והמבוגרים איתם שוחחנו במהלך אתמול. למען האמת, באיזשהו שלב כבר לא עניין לדעת מי חילוני, מי דתי, מי תומך באסד ומי מתנגד לו. שמו של האחרון כלל לא הוזכר אמש, או שאני לא שמעתי מישהו מזכיר אותו לפחות. ההתנגדות לשיתוף הפעולה עם כפיית הבחירות איחדה את החברה המקומית. ימים יגידו מה יעלה בדבר מחאת ערביי הגולן הסורים, אבל על דבר אחד כולם שם מסכימים, כפי שבאסם אבו סאלח היטיב לסכם: "אנחנו גאים מאוד במניעת הבחירות. אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד, אבל יום הבחירות ייזכר כיום שבו נאבקנו בכיבוש, וניצחנו".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן