newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"ישראל בלי המשולש": הרשת בערבית מגיבה בהומור לעסקת המאה

מדגל ישראל בלי המשולש עד המלצה לפלסטינים בישראל להתחיל לתרגל את הערבית שלהם - הפלסטינים הגיבו בבדיחות עגומות על עסקת המאה והסיפוח. "הומור נוצר כשיש עוד תקווה, לא במצב של ייאוש מוחלט", אומר חוקר של הומור פלסטיני

מאת:

ההכרזה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו על "תוכנית המאה", כולל סיפוח המשולש לגדה המערבית, חרצה את גורלם של הפלסטינים בישראל, בגדה המערבית וברצועת עזה מבלי לערב אותם כלל בתוכנית. באופן מיוחד, נחרץ בתוכנית המאה גורלם של כ-300 אלף פלסטינים תושבי המשולש, שמבלי שמישהו שאל אותם לדעתם בעניין מצאו את עצמם חלק מעסקת טרנספר.

ההכרזה של טראמפ ונתניהו הובילה מיד להתפרצות גל של הומור שחור מצדם של פלסטינים אזרחי ישראל. כל הרשתות החברתיות התמלאו בבדיחות ובממים סאטיריים ומלאי לעג לעסקה. אחד הבולטים שבהם היה של רזי נג'אר, גרפיקאי וקופירייטר, שצייר את דגל ישראל של אחרי התוכנית – ללא המשולש.

דגל ישראל ללא המשולש, עבודה של רזי נג'אר

מה שמעניין במיוחד בגל ההומור השחור הזה הוא שמרביתו היה בדיחות עצמיות, ורק חלק קטן מהבדיחות היו על חשבון הרשות הפלסטינית, ישראל או מדינות ערב.

באחת התמונות, למשל, שהתפרסמה בקבוצה "בלגן ב-48" בפייסבוק, נראים שני צעירים מרימים פצוע בירושלים כשאחד מהם ממשיך לעשן, ומעליו מופיע כיתוב – "הוא לא מוכן לוותר על הסיגריה ואתם רוצים שהוא יוותר על אלקודס?"

במציאות הטכנולוגית הנוכחית ההתפשטות של ההומור היא מהירה, ובתוך זמן קצר הגיעו הבדיחות לכל בית – ברשתות החברתיות ובוואטסאפ בצורה של הודעות מוקלטות. רובן התייחסו למחירים הנמוכים ביותר בשטחים, למחסור בעבודה ולדברים יומיומיים נוספים.

חלק גדול מהפוסטים עסקו במחסומים ובגדרות בכניסה לישובים הערביים. מעל לגשר הולכי הרגל בכניסה לטייבה, הוסיף מישהו את הכתובת "ברוכים הבאים למחסום טייבה". לשלט הדרכים האמיתי המציג את הכניסה לאום אלפחם, מישהו הוסיף חץ המוביל למחסום אום אלפחם. במם אחר מצולמת הכניסה לטייבה, המוקפת בחומה ולידה מישהו בשם אבו איברהים מציע עסק להברחת פועלים לישראל תמורת 300 שקלים.

באחד הפוסטים האלה, לדוגמה, מופיעה תמונה של טראמפ ובו הוא שואל את עצמו "לספח לא לא לספח את פסוטה". במקום אחר טראמפ לוחש לכאורה לנתניהו שהוא מספח את קלנסוואה למדינה הפלסטינית, אבל נתניהו מתנגד: "יש להם כנאפה טעימה". בפוסט אחר נאמר שהוחלט לספח את אום אלפחם, אבל השאירו את משפחת ג'בארין בחוץ.

מישהו אחר העלה תמונה של בריכת שחייה עם מגלשה שברקע שלה מופיע מסגד, והכיתוב אומר: "ככה זה שאתה לא יודע אם להתפלל או לגלוש", איזכור לכך שטראמפ קרא למסגד אלאקצא "מסגד אלאקווה".

בדיחה מוקלטת אחת, למשל, מציעה לאנשים אישורי כניסה למסיק זיתים, אישורי יציאה לעבודה בישראל ותעודות זהות ירוקות. בבדיחה מוקלטת אחרת נשמעת אישה מהמשולש שאומרת לחברותיה להתחיל לתרגל את הערבית שלהן ולהשתמש במילים הערביות למזגן ולמטען, כדי לא לעשות פדיחות בגדה.

חלק מההומור העכשווי דווקא עוסק באבו מאזן, ולועג לחוסר האונים שלו. אחת התמונות, למשל, מציגה אותו עם הכיתוב: "אני לא מצליח להסתדר עם מחנה הפליטים בג'נין, ואתם מביאים לי את טייבה?"

"הפלסטינים בגדה לא במצב לצחוק"

עובדה מעניינת נוספת היא שכל ההומור שפרץ בתגובה ל"עסקת המאה" הגיע מצדם של הפלסטינים אזרחי ישראל – ולא מתושבי הגדה המערבית ועזה, שגם גורלם נחרץ בתוכנית הזאת מעל לראשם.

"הומור פוליטי נוצר ברגע שיש אירוע פוליטי גדול, אבל עדיין יש תקווה, לא במצב של ייאוש טוטלי", אומר ד"ר שריף כנאענה, היסטוריון, אנתרופולוג וחוקר פולקלור בן 85 מעראבה, שעבד כמרצה באוניברסיטת ביר זית ואוניברסיטת אלנג'אח בשכם, וחקר באופן מעמיק את נושא הבדיחות וההומור השחור. ד"ר כנאענה רואה בבדיחה דרך מאבק, שלעתים גם ממלאת את החלל הריק של העיתונות.

ד"ר שריף כנאאנה

לדבריו, "אצלנו הפלסטינים האינתיפאדה הראשונה סיפקה הומור טוב, כי היתה תקווה. מה שאפיין את ההומור אז זה שתמיד הפלסטיני ניצח את הישראלי. באינתיפאדה השנייה היה בעיקר הומור שחור, בגלל מספר ההרוגים הגדול ומכיוון שהאינתיפאדה הפכה חמושה. מה שאפיין את ההומור בתקופה ההיא זה שהישראלי תמיד ניצח את הפלסטיני".

לדבריו, עיקר ההומור עכשיו מגיע מהצד הפלסטיני-ישראלי "מכיוון שתוכנית הטרנספר של המשולש נחתה עלינו בהפתעה. הדרך הזאת של האמריקאים והישראלים להיפטר מחלק מהפלסטינים בתוך ישראל לא נלקחה בחשבון. אנשים לא מאמינים שישראל יכולה להעביר כזאת תוכנית בכוח, ולא מאמינים שהיא תצא לפועל".

רעיון סיפוח המשולש אינו חדש, ונהגה כבר על ידי יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, כבר ב-2004. העיתונאי והסופר הפלסטיני סייד קשוע אף תיאר תסריט דומה בספרו "והיה בוקר" מ-2011, שבו סיפר את סיפורו של עיתונאי שחוזר לסוף שבוע אצל הוריו ומוצא את עצמו יחד עם אשתו ובנו תחת מצור, לאחר שהאזור שלו סופח לגדה המערבית (הבמאי ערן קולירין ביים סרט על פי ספרו של קשוע, שעדיין לא יצא לאקרנים). ועדיין, נראה כי הכללת הרעיון כהצעה קונקרטית בתוכנית המאה תפשה רבים לא מוכנים.

לדברי ד"ר כנאענה, בעוד הפלסטינים אזרחי ישראל מתבדחים על התוכנית, "הפלסטינים בגדה המערבית לא נמצאים במצב פוליטי ונפשי לצחוק. עבורם עסקת המאה אינה בדיחה. הם יודעים שישראל וארה"ב יבצעו אותה – הרי שנים על גבי שנים, מאז אוסלו, הם מבצעים אותה בשלבים. אנחנו הפלסטינים בישראל נמצאים בתחילת הדרך. אחינו בגדה ובעזה נמצאים בסופה".

במקום אחר טראמפ לוחש לכאורה לנתניהו שהוא מספח את קלנסוואה למדינה הפלסטינית, אבל נתניהו מתנגד: "יש להם כנאפה טעימה"

דבריו של כנאענה קיבלו חיזוק עבורי אחרי שהתקשרתי לחברים בגדה ובירכתי אותם בלעג על סיפוח המשולש. ידיד מבית סאחור ובתו בת ה-10 לא צחקו, והילדה אמרה לי: "ממילא אנחנו חיים תחת כיבוש, מה זה משנה משולש או מרובע, המצב לא ישתנה".

בדיחות על חשבון אבו מאזן

"בתחילת אוסלו לאנשים היתה תקווה לפתרון", מסביר כנאענה שכתב מחקר תחת הכותרת "תרבות, פולקלור וזהות" עבור המרכז הפלסטיני לחקר הדמוקרטיה ב-2011. "הם התחילו לייצר בדיחות על אוסלו ועל ערפאת. הבדיחות האלה נמשכו עד המוות של ערפאת, ואז נפסקו – כי לא היה אמון באבו מאזן. מבחינת האנשים, ערפאת לא רצה להיכנע לישראלים ולאמריקאים, אבל אבו מאזן בא לבצע את התוכנית הישראלית והאמריקאית. גם מלחמת עיראק יצרה המון הומור, בהתחלה כשהפלסטינים האמינו שסדאם הולך לנצח. כשהבינו שהוא מובס, ההומור הפך לשחור".

קצת בדומה לתיאוריית שלבי האבל, כנאענה מחלק את התפתחות ההומור לארבעה שלבים: שלב השמחה, שבו יש תקווה לניצחון; שלב הפחד, שבו הניצחון לא בטוח; שלב הכעס, שבו אנשים בטוחים כבר בכישלון ובתבוסה; ושלב הייאוש הטוטלי, שבו אנשים מבינים שהובסו, אך מתקשים לקבל את הכאב שבתבוסה. השלב האחרון, לדבריו, מסמן בגרות, מכיוון שהאדם מקבל את המציאות אך מסרב לשקוע בכאב הכרוך בה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf