האתמול של השמאל הציוני מת. זו הזדמנות לדמיין מחר חדש

מאז אוקטובר 2023, המצב בישראל חרג מעבר ל"אין-תקווה". דגלים במחאה נגד הממשלה בתל אביב, ב-4 בפברואר 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

בספר שיצא לאור באוקטובר 2023 מתארת חוקרת התרבות מיכל גבעוני את תחושת השמאל הציוני כי הוא במבוי סתום, תחושה שנעשתה רווחת במיוחד בעשור הקודם. גבעוני התכוונה לתחושה, שאין תקווה לחזון של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וגם לא לפתרון שתי המדינות. אולם, היא טוענת, היעדר תקווה אינו בהכרח קבלה עגומה של היעדר עתיד. להיפך, היא טוענת שאין-תקווה עשוי ליצור פתיחוּת לעתידים מגוונים, שמתאפשרת רק כאשר מוותרים על הרצון לתרחיש "מקוּוֶה".

אך מאז אוקטובר 2023, המצב בישראל חרג מעבר ל"אין-תקווה". בתוך המלחמה הבלתי נגמרת ועם התעקשותה המתמשכת של הממשלה לתעדף נקמה וכיבוש שטחים על פני חיי החטופים ושיקום החיים, כבר נדמה שהשמאל הציוני וממשלת הימין לא חיים באותה ארץ. נראה שלישראל יש אתוס שונה, ומתוך כך גם חזונות שונים מאלו שהתווה עבורה, לטוב ולרע, השמאל הציוני.

ערכים של דמוקרטיה או הכרה בזכותם של פלסטינים להגדרה לאומית הולכים ומאבדים מאחיזתם בציבוריות היהודית-ישראלית. עימם השתנו גם אותם חזונות של השמאל הציוני, שנדמים כעת רחוקים שנות אור ממצבנו היום.

דמיון חדש מתוך המוות

ההוגה הסביבתי רוי סקרנטון מציע שהתגובה הנכונה לחרדה האקלימית בת זמננו היא ללמוד למות כיחידים וכציוויליזציות. סקרנטון שואב מניסיונו כחייל אמריקאי בעיראק, שם התמודד עם פחדיו באמצעות מדיטציה סמוראית יומיומית, שבמהלכה דמיין את מותו. דמיון המוות של ישראל כפי שהכרנוה יכול להיות שלב ראשון ומועיל בניסיון להתמודד עם המצב. הדמיון הזה הוא לא כללי ומופשט, אלא תרגיל מחשבתי מפורט לגבי הדרכים השונות, שבהן ישראל שינתה את פניה. דמיון שמאפשר להפנים אט-אט את המצב החדש שבו אנחנו נמצאות, והאפשרויות שעשויות להתגלות בו.

בנקודה הזו מועיל להיזכר בדבריו של הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לוינס. לוינס מציע היפוך של הפרספקטיבה ההיידגריאנית על המוות. בעוד היידגר ראה במוות את האין המוחלט, לוינס טוען שהמוות מופיע בפני האחר כשלילה של אפשרויות הקיום שלו. ככזה, המוות עצמו מזמין את הסובייקט לשקול את האינסוף של אפשרויות הקיום. במובן זה, המוות אינו אַין, אלא זימון של ה"אינסופי", זה שאינו ניתן לצמצום לקטגוריות ולשפה מוגדרות, ואינו ניתן לצמצום לדמיון התרבותי המוגבל של הסובייקט. על פי הלך המחשבה הזה, המוות של ישראל כפי שהכרנו אותה יכול לזמן לנו אפשרויות שלא הבחנו בהן עד כה, יכול לפתוח מרחב לדמיון פוליטי חדש. השאלה המתבקשת היא אפוא: כיצד ייראה דמיון זה?

הדמיון הפוליטי החדש יהיה מאופיין קודם כל בנכונות לוותר על פתרונות קסם ועל נרטיבים מוכרים. במקום להיאחז בפתרון שתי המדינות או בחזון המדינה היהודית-דמוקרטית, הדמיון החדש יהיה מוכן לבחון מבנים פוליטיים מורכבים יותר – קונפדרציות, פדרציות, מדינות דו-לאומיות, או אפילו מודלים חדשים לגמרי של התארגנות פוליטית שאינם מבוססים על המדינה הלאומית המודרנית.

דמיון זה יחרוג מעבר לדיכוטומיות מקובלות של שמאל-ימין, יהודי-ערבי, דתי-חילוני, ויחפש דרכים חדשות להגדרת זהויות ויחסים ביניהן. הוא יתבסס על הבנה מעמיקה של היסטוריות שהודחקו – כמו ההיסטוריה של יהודים-ערבים, של פלסטינים, ושל מערכות היחסים ביניהם לפני הקמת המדינה.

כיצד יתורגם הדמיון למעשים משני מציאות?

אחת הדרכים לפתח דמיון פוליטי חדש היא באמצעות טיפוח מכוון שלו. מחקרו של האנתרופולוג ארג'ון אפדוראי עם מעצבים ומתכנני ערים מדגים נקודה זו. עבור אותם מעצבים ומתכננים, היכולת לפרוץ את גבולות הדמיון של מרחבים עירוניים משותפים עברה דרך ניסיון למצוא דרכים לחשוב אחרת על אותו המרחב, למשל בעזרת שיחות עם אוכלוסיות שוליים שעד אותה עת לא הקשיבו להן בתהליכי תכנון. הרחבת גבולות הדמיון הקולקטיבי לא קרתה מעצמה, אלא מתוך עבודה מתמשכת ומאומצת. דמיון פוליטי הוא כמו שריר, או כישור, שצריך לפתח אותו.

את הלקחים האלו נראה שלומדים כעת גם בישראל, שבה החל לצמוח טרנד של סדנאות לדמיון פוליטי. אלו סדנאות שמנסות לאפשר לאנשים לקפוץ מעל למחסום היכולת לדמיין באמצעות שלל תרגילים ומתודות, בעיקרן מתחומי הכתיבה והעיצוב. סדנאות אלה מאתגרות את המשתתפים לחשוב מעבר למסגרות הפוליטיות המוכרות, ולדמיין הסדרים פוליטיים חדשים שאינם נשענים על הפרדיגמות הקיימות. הן מייצרות מרחב בטוח לשחרור הדמיון של החיים כאן, לרבות סוג המשטר, הגבולות והיחסים החברתיים, הרומנטיים והכלכליים שיירקמו בין אנשים. במילים אחרות, אלו סדנאות שמעודדות את המשתתפים לפתח חזון פוליטי חדש, שאינו כבול למגבלות הריאליזם הפוליטי המקובל.

מעבר לסדנאות, תרגום הדמיון הפוליטי למעשים כולל יצירת קואליציות חדשות שחוצות גבולות מסורתיים, או חיזוק שותפויות קיימות. דגש מרכזי יכול וצריך להיות כאן על חיבורים מבוססי סולידריות, כלומר אחווה אנושית, בין אנשים ונשים שגורלן שזור זה בזה. למעשה, מדובר על הרחבה של ארגונים או מרחבים אלטרנטיביים, שמדגימים את האפשרויות של חיים משותפים, ופיתוח שיח פוליטי חדש שמתנגד לשיח הקיים. דוגמאות לכך כוללות יוזמות כמו "אגודת ידידי וולאג'ה", מרחב האמנות הירושלמי "פיל בית", "קולקטיב מזרחי-אזרחי", ו"סינדיאנת הגליל", שכבר היום פועלות ליצירת מרחבים פוליטיים אלטרנטיביים.

לבסוף, היבט נוסף ומפתיע של הדמיון הפוליטי החדש קשור לתפקידם של אהבה ותשוקה. יחסי אהבה, לסוגיה השונים, מדגימים לנו את היכולות של בני אדם להתעלות מעל למסגרות המקובלות ולייצר דרכי חיים אחרות. במבט אנתרופולוגי רב תקופתי ורב תרבותי, נגלה שלמעשה, המודלים הנורמטיביים הקשיחים של חיי משפחה או זוגיות בקושי נשמרים במלואם. למעשה, מאז ומתמיד אנשים חיו מחוץ לגבולות הדמיון המקובל בנוגע לאופן שבו משפחה או זוגיות צריכות להיראות, גם אם כלפי חוץ לא דיברו על כך. באופן דומה, אפשר לתרגם את אותה ההעזה לדמיין מעבר למסגרות המקובלות גם למרחב הלאומי והפוליטי.

תרגום הדמיון הפוליטי למעשים, כולל יצירת קואליציות חוצות גבולות, כמו "אגודת ידידי וולאג'ה". האדמות החקלאיות של וואלג'ה (צילום: דהרמה מעורבת חברתית)

והנה, גם כאן, מתבקש לחזור ללוינס, שטען שאהבה ויחסי אהבה עם האחר הם שמאפשרים לסובייקט לחרוג מעבר למוות ולהגיע לאפשרויות האינסופיות של הקיום. היכולת שלנו להעז ולחיות מעבר לגבולות הדמיון ביחסי אהבה מוכיחה לנו את אפשרות הדבר, ואת קפיצת הדרך והתשוקה שנדרשת לעיתים, כדי להעז ולעשות את הצעד הזה.

כיצד ישפיע הדמיון החדש על התארגנות המרחבים הפוליטיים?

עתיד פתוח אין משמעו ניהיליזם מחשבתי, או המתנה פסיבית למה שיתרחש בעולם. עתיד פתוח הוא היכולת לחשוב מעבר לתרחישים, שהיינו מקווים שיקרו משום שהם נדמים לנו אפשריים יותר. לשם כך, אשתף כאן בצעדים הראשונים שאני עושה בניסיון לאמץ דרך חשיבה של עתיד פתוח, חרף הפרדוקס המובנה בשרטוט עתיד כזה, שמראש עלול לסגור אפשרויות מסוימות.

להערכתי, ההשפעה של הדמיון הפוליטי החדש על התארגנות המרחבים הפוליטיים תהיה רב ממדית. ראשית, הדמיון החדש יוביל לשינוי בתפיסת הזהות הפוליטית. במקום זהויות מונוליטיות, הדמיון החדש יאפשר זהויות היברידיות ומורכבות, שמכירות בשייכויות מרובות. שנית, הדמיון החדש ישפיע על ארגון המרחב הפיזי. במקום הפרדה טריטוריאלית נוקשה, הוא עשוי להציע מודלים של שיתוף מרחבי, גבולות פתוחים יותר וניהול משותף של משאבים.

שלישית, הוא יוביל ליצירת מוסדות פוליטיים חדשים, שאינם מבוססים על עליונות אתנית או דתית, אלא על ערכים של שוויון, צדק וכבוד הדדי. מוסדות אלה יכולים להתחיל כאלטרנטיבות לא-ממשלתיות, אך בהדרגה יתגבשו למודלים של ממשל שיאתגרו את המבנים הקיימים. רביעית, הדמיון הפוליטי החדש ישנה את השיח הפוליטי. במקום שיח של קונפליקט מתמשך וזכויות היסטוריות מתנגשות, הוא יטפח שיח של אחריות משותפת, הכרה הדדית ופיוס.

מעבר לתקווה – לקראת פעולה פוליטית חדשה

המניפסט שאני מציגה כאן לעתיד פתוח אינו הצעה מלאת תקווה במובן המסורתי. מה שעשוי להימצא בתחום זה אינו בהכרח התרחיש שהיינו רוצים שיקרה. עם זאת, זוהי אולי דרך לבנות סוכנות פוליטית על נתיב שונה מהקיים.

המהלך המתואר כאן מחייב אומץ אינטלקטואלי ורגשי. הוא דורש נכונות להתמודד עם האֵבֶל על מות החזון הישן, ונכונות לשהות במרחב של אי-ודאות. הוא דורש גם פתיחות לחשיבה שחורגת מהפרדיגמות המקובלות, ונכונות לדמיין אפשרויות פוליטיות שכיום נתפסות כבלתי אפשריות. כך אולי נוכל ליצור מציאות פוליטית שאינה מבוססת על שליטה, הפרדה וכיבוש. נחוצה מחויבות לתהליך שתוצאותיו אינן ידועות מראש.

ד"ר יעל עשור היא עמיתת בתר-דוקטורט בתוכנית עמיתי מרטין בובר באוניברסיטה העברית, והיא עמותה בפורום לחשיבה איזורית.