האתגר של השמאל הוא להיות שמאל
לנוכח הייצוג הפוליטי המצטמצם של השמאל בכנסת וממשלת הימין המתגבשת, מפתה להמשיך בדרך הפרגמטיזם ולנסות לדבר ב"שפת העם" הימנית. אבל דווקא עכשיו חשוב מתמיד לשמור על נוכחות בולטת ושמאלנית במרחב הציבורי
חשוב שלא ננסה להתחפש לימין. הבלוק נגד הכיבוש במחאה מול הכנסת, ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)
השנה 2026. ישראל נערכת לבחירות. מפלגת "כ"ך בלבד" בהנהגת ברוך מרזל מודיעה כי לאחר משא ומתן ממושך, החליטה לא להתאחד עם מפלגת "הלהב"ה שבלב" בהנהגת בנצי גופשטיין, והן ירוצו בנפרד. טורי דעה ב"הארץ" קוראים להצביע לליכוד, כדי למנוע את הקמת ממשלת בן גביר-גופשטיין-מרזל. בטלוויזיה, כתבת שואלת תלמיד בתיכון בליך אם הוא "מכיר שמאלנים". "בטח", עונה התלמיד, "דוד שלי הצביע גנץ".
לא נשמע כל כך מופרך, נכון?
מלבד אולי יחידי סגולה, כולנו מגבשות את העמדות הפוליטיות שלנו מתוך צפייה בסובבים אותנו – קודם במעגלים הקרובים, ואז בדעות שמוצגות בפנינו ברשתות החברתיות ובתקשורת. הסכנה הגדולה ביותר של הממשלה המתגבשת עכשיו אינה המדיניות שהיא עשויה להוביל, אלא האובדן הכמעט מוחלט של ייצוג לערכי שמאל בשדה הפוליטי, בכלי התקשורת ובשיח הציבורי כולו.
בכנסת ה-25 יהיה אמנם מיעוט של חברי וחברות כנסת שימשיכו לפעול ולדבר שמאל, אבל הבעיה חמורה במיוחד כשמוסיפים אליה את תהליך הדה-לגיטימציה שעברו בשנים האחרונות הנציגים הפוליטיים של החברה הערבית – שהפך אותם בעיני רבים בציבור היהודי-ישראלי לכמעט בלתי נראים במקרה הטוב, ולמוקצים מחמת מיאוס במקרה הרע.
טווח העמדות שנחשבות לגיטימיות בפוליטיקה הישראלית נגרף ימינה יותר ויותר. זה תהליך ארוך, שבוודאי לא התחיל עם ח"כ איתמר בן גביר, אבל לכנסת ולממשלה הקרובות עלול להיות תפקיד מסוכן בהאצתו. ומול זה, התפקיד שלנו הוא להיות כאן: נוכחות, בולטות ושמאלניות, ולנסות לעשות כמיטב יכולתנו כדי לעצור את התהליך הזה.
מול הממשלה והכנסת האלה, מפתה לעשות שני דברים שרק יתרמו להצטמצמות חלון ההזדמנויות לעצירת התהליך ההרסני. האחד הוא להסתפק במועט, להיות מה שנקרא "פרגמטיים". פרגמטיזם זה דבר חשוב, אין ספק. חשוב להניח לפנינו מטרות בנות השגה, ולנהל קרב בלימה –לפעמים רק קרב צמצום – נגד כל יוזמה זוועתית שתגיע. אבל מסוכן להסתפק רק בזה.
התמקדות בקרבות האלה עלולה להשכיח את המאבק הגדול יותר – זה שלא מסתפק בעצירת ההחמרה שתביא הממשלה הזאת בתחום זכויות האדם, למשל; זה שמעז לחלום על חברה צודקת ושוויונית של ממש – ובפועל להעלים אותו.
הפיתוי השני הוא לנסות לקדם ערכי ומדיניות שמאל על ידי אימוץ שיח ימני, ובפרט – ימני גזעני. קל להבין את הפיתוי הזה. העם הלך ימינה, ולכאורה נראה שאם נדבר בשפתו, נוכל לקדם את מטרות המדיניות שעליהן נאבק השמאל כל השנים.
דוגמה בולטת לכך היא השיח החוזר על "היפרדות מהפלסטינים", שמבטיח לישראלי הממוצע לשים את כל הפלסטינים רחוק-רחוק, מאחורי גדרות. זה שיח שמצייר את הפלסטינים כבעיה דמוגרפית או ביטחונית, ולא כשותפים שווי זכויות, שחיים תחת שלטון של כיבוש ודיכוי.
הנוקטים בגישה הזאת לא בהכרח מאמינים בה בעצמם. רבים נוקטים בה כאסטרטגיה, דרך לקרב את ההמון שאינו רגיש לזכויות הפלסטינים. אבל גם אם היא תביא להצלחות (ואני בספק רב שזה אפשרי מול הממשלה המתגבשת), היא תעלה לנו ביוקר – בעוד העלמה של השיח השמאלי האמיתי, ועוד נרמול של השנאה והגזענות.
לדבר, לחלום ולפעול שמאל
האם זה אומר שהשמאל צריך להישאר בדיוק כמות שהוא, לא להתרחב ולא להתפתח? ודאי שלא. להיפך. השמאל חייב להתפתח, להשתדרג, להיפתח, להפוך לגרסה נכונה ועדכנית יותר שלו. אבל דבר אחד חשוב שלא נעשה: חשוב שלא ננסה להתחפש לימין.
במובן מסוים, הממשלה שצפויה לקום משחררת אותנו מהצורך להיות פרגמטיות, ומאפשרת לנו לדבר שמאל – כמו ששמאל צריך ויכול להיות. למעשה, היא מטילה עלינו את החובה לעשות זאת. עוד לפני שנבין באיזה הרכב מפלגתי בדיוק ירוץ השמאל בבחירות הבאות, התפקיד שלנו הוא לדאוג שגם כשאין לשמאל כמעט ייצוג בכנסת, אזרחי ואזרחיות המדינה יראו סביבם שמאל – ערכי, חד ולא מתנצל. שמאל שמראה לא רק מהי מדיניות שמאלנית, אלא גם מה היא תפיסת עולם שמאלנית.
השמאל הזה לא מדבר על היפרדות מהפלסטינים לצורכי ביטחון, אלא על מאבק בכיבוש וזכויות האדם של מיליוני האנשים שנמצאים תחת שליטתנו; הוא לא מדבר רק על השקעה בטכנולוגיות סביבתיות, אלא על התמודדות עומק עם משבר האקלים, עם צריכת היתר וייצור היתר, ועם הפגיעה החמורה באוכלוסיות המוחלשות; שמאל שלא מדבר רק על זכויות להומואים, אלא על זה שכ-40% מהטרנסים.יות בישראל מנסות להתאבד; שמאל שמדבר על צדק חלוקתי בקרקעות, על דיור ציבורי, ועל אחריות אמיתית של המדינה לאזרחיה.
שמאל שמדבר שמאל, חולם שמאל ופועל שמאל.
אפשר ללמוד הרבה מבן גביר. הוא כמעט ולא הזיז את עמדותיו למרכז כדי לזכות באהדה ציבורית. הוא היה שם, עקבי, לאורך שנים, דאג להיות נוכח בציבור ולהשמיע את עמדותיו. בסוף – הציבור הגיע אליו.
האם יום אחד הציבור יגיע אלינו? אני לא יודעת. אבל לכל הפחות, אני רוצה שמי שהיום בת 14 תגיע לגיל 18, כשהיא יכולה להביט בציבוריות סביבה ולראות בתוך המנעד הפוליטי בישראל שמאל, גם אם בכנסת הוא כמעט לא יהיה נוכח.
אין ספק שמול הממשלה המתגבשת, נצטרך לצאת למאבק לא פעם – על הזכויות שלנו ועל הזכויות של אחרות ואחרים. אפילו אם ההישגים של המאבקים האלה לא יהיו ברורים ומוחשיים, הם יהיו חשובים גם להשגת המטרה הגדולה יותר. כשאנחנו יוצאות לרחובות, לתקשורת, לרשתות החברתיות, אנחנו אומרות לציבור: נעים מאוד, אנחנו שמאל, אל תשכחו.
נעה פינטו היא פעילה ירושלמית נגד הכיבוש, לעצירת משבר האקלים ולמען זכויות אדם לכולן וכולם. עד השבעת הכנסת הנוכחית שימשה כדוברת של ח"כ מוסי רז ממרצ
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
