הארכיאולוגים הישראלים טומנים ראש בחול בדרך לנידוי עולמי

ועדה של האו"ם קבעה באופן חד משמעי כי שיתוף הפעולה בין חלקים מהקהילה הארכיאולוגית לבין תנועת ההתנחלות הוא בלתי חוקי. אתר החפירות "חניון גבעתי" בכפר סילוואן במזרח ירושלים, ב-22 ביולי 2019 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

יומיים לפני שישראל יצאה למלחמה עם איראן, פורסם דו"ח מיוחד של ועדת חקירה של האו"ם בנוגע להתקפות של ישראל על אתרי מורשת, דת ותרבות ברצועת עזה, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים שקבע כי ההתקפות האלה הן בגדר פשעי מלחמה ואף פשעים נגד האנושות. דו"ח זה הוא אחד המקרים הראשונים שבהם ועדה רשמית של האו"ם קובעת באופן חד משמעי כי שיתוף הפעולה בין חלקים מהקהילה הארכיאולוגית לבין תנועת ההתנחלות – לרבות תמיכה בפרויקטים של מאחזים בלתי חוקיים ומניעת גישת פלסטינים לאדמותיהם – הוא בלתי חוקי.

>> השימוש הפוליטי בארכיאולוגיה: מיתממים כל הדרך לסיפוח

על רקע שטף האירועים בישראל, הדו"ח כמעט לא זכה לאזכור תקשורתי. אולם דווקא בשל כך יש מקום לדאגה עמוקה, במיוחד בקרב הקהילה הארכיאולוגית בישראל. מדובר במסמך מקיף, המבוסס על חומרים שנאספו במשך חודשים מגורמים רבים, וכולל עדויות רבות לכך שישראל עושה שימוש מכוון באתרי מורשת לקידום מדיניות שמטרתה לדחוק את הפלסטינים מאדמותיהם ולסלול את הדרך לסיפוח בפועל של הגדה המערבית ורצועת עזה, תוך הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי. בין היתר, הדו"ח מתעד הרס של בין 60% ל-80% מאתרי המורשת ברצועת עזה, ומצביע על פיתוח אתרים כמו עיר דוד, סבסטיה ובתיר, באופן הפוגע בזכויות הפלסטינים ומשכתב את ההיסטוריה של אתרים אלו כך שישרתו נרטיב יהודי בלעדי.

הביקורת החריפה הזו כבר החלה להשפיע על מעמדם של ארכיאולוגים ישראלים בעולם. כך למשל, השבוע התקבלה החלטה למנוע את השתתפותו של חוקר מאוניברסיטת אריאל בכנס ה-World Archaeological Congress (WAC). מדובר בארגון בינלאומי החותר להעלות מודעות לכך שארכיאולוגיה היא כלי פוליטי, והשימוש בה מעצב את יחסי הכוחות בחברה.

בהודעת המועצה נמסר כי ההחלטה התקבלה בשל העובדה שהחוקר השתתף בעבר בחפירות בגדה המערבית, בניגוד למשפט הבינלאומי, וכי עצם השתייכותו לאוניברסיטת אריאל, מוסד שהוקם בהתנחלות בלתי חוקית, מנוגדת לעקרונות הארגון ולחוק הבינלאומי. ההחלטה התקבלה בצלו של דיון רחב אף יותר: אם יש למנוע את השתתפותם של כלל החוקרים מישראל על רקע העדויות המצטברות, בהן ממצאי דו"ח האו"ם, בנוגע להרס מכוון של אתרי עתיקות ולשימוש בארכיאולוגיה להפרת זכויות הפלסטינים.

במילים אחרות, כבר אין די בפרסום ממצאים מחקריים בלבד. הולך וקרב היום שבו יידרשו ארכיאולוגים לתת דין וחשבון על שיתוף פעולה עם תנועת ההתנחלות, אשר אינה מהססת להפקיר את טובת המקצוע. הדבר בלט לאחרונה בניסיונות הימין המשיחי לקדם את החלת חוק העתיקות הישראלי על הגדה המערבית, בניגוד לעמדת כלל הקהילה הארכיאולוגית.

אף על פי כן, נדמה שהקהילה הארכיאולוגית בישראל מעדיפה להמשיך לטמון את ראשה בחול. בתחילת השבוע התקיים הכינוס הארכיאולוגי ה-49 של הקרן לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה – הכנס הארכיאולוגי המרכזי בישראל. באחד המושבים הוצג מחקר על ממצאי החפירות בהר עיבל. האתר נמצא בשטח B בגדה המערבית, שם הסמכות בנוגע לחפירות ולממצאים נתונה לרשות הפלסטינית בלבד. אף על פי כן, המחקר הוצג על ידי צוות חוקרים ממיטב המוסדות הישראליים, והממצאים עצמם הועברו מהגדה למכוני מחקר בישראל – הפרה בוטה נוספת של המשפט הבינלאומי.

הטענות לא עומדות במבחן המציאות. ראש מועצת דרום הר חברון, יוחאי דמרי, באתר העתיקות בסוסיא, בדצמבר 2021 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש 90)

הקהילה הארכיאולוגית בישראל ממשיכה לטעון כי תפקידה מתמצה בחפירה מתודית ופרסום מקצועי. אלא שטענה זו כבר אינה עומדת במבחן המציאות. כיום, ארכיאולוגים החופרים בגדה המערבית אינם יכולים להציג את ממצאיהם בכנסים בינלאומיים או לפרסם בכתבי עת מדעיים מובילים, שאינם מוכנים לתת מקום לחפירות שנעשו בניגוד לחוק הבינלאומי.

בדומה למצב שבו ישראל מגלה כי אין ביכולתה להפעיל כוח צבאי ללא מגבלות מבלי לעורר תגובות חריפות בזירה הבינלאומית, כך גם בתחום הארכיאולוגיה: אם לשפוט לפי החלטת WAC, הימים שבהם ניתן היה להסתתר מאחורי אצטלה "מקצועית" הולכים ומתקרבים לקיצם. בקרוב יידרשו הארכיאולוגים בישראל לבחור: אם להמשיך לשתף פעולה עם מגזר דתי-לאומני משיחי המוכן להקריב את המקצוע על מזבח אידיאולוגי, או ליטול אחריות לא רק כלפי הקירות, הקמעות והמטבעות שהם חושפים, אלא גם כלפי הקהילות המושפעות מהחפירות, וכלפי עקרונות המשפט הבינלאומי.

ד"ר חמי שיף הוא ראש תחום מחקר בארגון עמק שווה. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בשימוש בארכיאולוגיה ככלי לעיצוב זהות בחברה הישראלית