newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האפריקאנרים חשבו שהבנטוסטנים יצילו את האפרטהייד. הם טעו

ההצדקה שנתנו האפריקאנרים להקמת הבנטוסטנים בדרא"פ היתה לאפשר "התפתחות נפרדת" ללבנים ולשחורים. בפועל הם נועדו לשמור על השלטון הלבן. אבל הבנטוסטנים כשלו, ואתם גם האפרטהייד. לקח שתומכי הסיפוח חייבים ללמוד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

האפריקאנרים – צאצאיהם של קבוצות של הולנדים, גרמנים, צרפתים ועוד, שהתיישבו בדרום אפריקה במאות ה-17 עד ה-19 – לא תפשו את עצמם כקולוניאליסטים.

היווצרות העם האפריקאנרי אמנם נטועה בתהליכים קולוניאליים (האימפריה ההולנדית), וניתן לראות אותה כקולוניאליזם התיישבותי, אבל העם החדש שנוצר במהלך המאות האלה ראה בדרום אפריקה את מולדתו היחידה. היה לו קשר תרבותי ולשוני לאירופה, אבל לא הרבה מעבר לכך. אירופה לא היתה הבית שלו.

דרום אפריקה הבטיחה להשקיע בבנטוסטנטים, בסוף לא עשתה דבר. ילדים בקוואזולו, אחת מ"מדינות המולדת" שהוקמו בתוך דרום אפריקה (צילום: האומות המאוחדות)

דרום אפריקה הבטיחה להשקיע בבנטוסטנטים, ובסוף לא עשתה דבר. ילדים בקוואזולו, אחת מ"מדינות המולדת" שהוקמו בתוך דרום אפריקה (צילום: האומות המאוחדות)

במהלך התפתחותו של העם האפריקאנרי, חלק מהאתוס הלאומי שלו גם התבסס על אמונה דתית שאלוהים הוריש לו את הארץ. אולם לצד מרכיבים תרבותיים יפים ומעניינים, נראה שהמורשת העיקרית של העם האפריקאנרי לאורך רוב ההיסטוריה היתה זו של גזענות ושל ניצול של האפריקאים הילידים. גולת הכותרת של ה"מורשת" הזו היא כמובן מדיניות האפרטהייד הידועה לשמצה.

ב-1805 הבריטים ירשו מהאימפריה ההולנדית את דרום אפריקה של אז, מושבת הכּף – Cape Colony, ומאז ועד 1910 דרום אפריקה היתה מושבה של האימפריה הבריטית, והאפריקאנרים נתינים מנוכרים שלה.

אחרי "הטרק הגדול" (Great Trek) בראשית המאה ה-19, לאפריקאנרים אמנם היתה תקופה של עצמאות בשתי הרפובליקות הצפוניות – מדינת אורנג' החופשית וטרנסוואל, אבל מ-1902, אחרי מלחמת הבורים השנייה, הבריטים שוב שלטו בדרום אפריקה כולה.

ב-1948, לאחר שנים של מלחמות, מתח וניסיונות פיוס בין האפריקאנרים לבריטים, ולאחר ההתגייסות של דרום אפריקה לצד בעלות הברית במלחמת העולם השנייה – שבעיניי רוב האפריקאנרים נתפשה לא רצויה וכדבר שנכפה עליהם – עלתה לשלטון המפלגה הלאומית.

המפלגה הלאומית חרטה על דגלה את הלאומיות האפריקאנרית והוציאה לפועל את משטר האפרטהייד. משטר האפרטהייד היה מבוסס על הפרדה מוחלטת בין לבנים ללא לבנים בכל אורחות החיים הציבוריים – עבודה, תעבורה, חינוך, מגורים, וייצוג בשלטון; וגם בחיי הפרט, חיי המשפחה ויחסי האישות.

ההמשך הטבעי של "השמורות הילידיות"

דרום אפריקה כפי שאנחנו מכירים אותה היום נוצרה ב-1910, אז התגבשו ארבע טריטוריות לכדי "איחוד דרום אפריקה" שהפך ב-1961 לרפובליקה של דרום אפריקה. בשטח הזה היה תמיד רוב של אפריקאים שחורים, אולם המיעוט הלבן, ובייחוד האפריקאנרים – במסגרת תפישה של מלחמת הישרדות שהם היו אחוזים בה – ניסו למנוע שלטון שחור. האפרטהייד היה חלק מהמאמץ הזה.

הבסיס המוסרי העיקרי של האפרטהייד היה העיקרון של "התפתחות נפרדת", האח הדרום אפריקאי של דוקטרינת ה"נפרד אבל שווה" של ארה"ב בתקופת הסגרגציה. בשני המקרים מדובר היה במצג שווא, שכן כמעט כל פרמטר אפשרי שייבחן יצביע על כך שלא היה בכלל ניסיון אמיתי ליצור שוויון.

בקרב הוגי האפרטהייד היו לא מעטים שהאמינו בתום לב ברעיון של התפתחות נפרדת. פסול וגזעני ככל שיהיה, הוגים אלה לא פעלו מתוך שנאה טהורה של אפריקאים ומתוך רצון לשלוט עליהם ולנצל אותם (לצד לבנים רבים בדרום אפריקה שאלה היו המניעים שלהם), אלא מתוך אותה תפישה של מלחמת הישרדות. חלקם האמינו שצריך לתת לאוכלוסיות השחורות להתפתח באופן עצמאי מבלי שעולמם התרבותי ייפגע.

ב-1954 פורסם דו"ח טומלינסון, דו"ח של כמעט 4,000 עמודים שהתפרש על-פני 17 כרכים וכלל 598 טבלאות. הדו"ח פרש את הצידוק המוסרי והמדעי לאפרטהייד, את האיומים הדמוגרפיים על האוכלוסייה הלבנה, ואת עיקרי מדיניות "ארצות המולדת" (homelands), המכונות גם בנטוסטנים (Bantustans).

מפת הבנטוסטנים בדרום אפריקה, זמן קצר לפני נפילת האפרטהייד (מקור: ויקיפדיה)

מפת הבנטוסטנים בדרום אפריקה, זמן קצר לפני נפילת האפרטהייד (מקור: ויקיפדיה)

"ארצות המולדת" היו המשך של ה"שמורות הילידיות" (native reserves) שכבר היו קיימות קודם לכן. "שמורות" אלה היו באותה תקופה במצב גרוע מאוד. לא היתה בהן תעשייה או עיור משמעותי, שירותים או מחצבים כלשהם. החקלאות בשמורות לרוב לא היתה בת קיימא.

תושבי השמורות היו בעיקר נשים, ילדים וקשישים, כאשר רוב הגברים בני 15 עד 60 היגרו באופן קבוע לעבודה בדרום אפריקה הלבנה ושלחו את משכורותיהם הזעומות למשפחות שלהם ב"שמורות". לאחר שנים של מלחמות, דיכוי, וניצול, האפריקאים ב"שמורות" סבלו מהתפוררות של התרבות, המבנה השבטי והתא המשפחתי.

דו"ח טומלינסון הידהד טענה רווחת בקרב האפריקאנרים בתקופה זו, שלפיה לאפריקאים אין תביעה לרוב חלקיה של דרום אפריקה. לפי התפיסה הזאת, השחורים לא היו ילידי דרום אפריקה יותר מאשר הלבנים, מפני שהם בעצמם היגרו מחלקים אחרים של אפריקה.

התוקף ההיסטורי של הטענה מוטל בספק, ובכל מקרה לא היה תקף לכל האפריקאים, אולם הטענה הזאת שימשה כאחת ההצדקות למדיניות של "ארצות המולדת".

במסגרת המדיניות הזאת, הועתקו בכפייה קהילות שלמות של אפריקאים ל"ארצות המולדת", שם הם גודרו באמצעות דרישת תעודות מעבר, והאזרחות הדרום אפריקאית שלהם הוחלפה (או היתה עתידה להתחלף) באזרחות של "ארץ המולדת", שבה הם היו אמורים לממש את הזכויות הפוליטיות שלהם.

הדו"ח הבהיר שכדי ששיטת "ארצות המולדת" תעבוד ותשמור את משטר האפרטהייד, וכדי שיהיה אפשר להצדיק אותה מוסרית, יש להקצות לאזורים האלה משאבים נרחבים: להרחיב את השטחים שלהן, לאפשר השקעה כלכלית משמעותית מהמגזר העסקי, ולהשקיע בהן תקציבים ציבוריים רבים כדי להבטיח התפתחות של החקלאות והתעשייה.

ניק אוליפיר, מהאקדמאים המובילים שתמכו בדו"ח ב-1954, אמר שזו תהיה פארסה לתת לאפריקאים זכויות פוליטיות ב"ארצות המולדת" בלי שארצות אלה יקבלו שטח ומשאבים נרחבים כדי לקיים את עצמן.

אוליפיר הזהיר שהמדיניות שבמסגרתה האפריקאים מנושלים מזכויות בדרום אפריקה הלבנה, אבל במקביל "ארצות המולדת" אינן מפותחות, תוביל ללחצים דמוגרפיים אדירים של האפריקאים בערים, ולדרישות גוברות מצדם לזכויות כלכליות ופוליטיות בדרום אפריקה הלבנה ולבסוף לאינטגרציה פוליטית מלאה.

"עושה יותר מדי בשביל הבאנטוס"

הנדריק פֵרווּרט, אז השר לענייני ילידים ולאחר מכן ראש הממשלה, קיבל את הבסיס הרעיוני של הדו"ח, אבל דחה את כל ההמלצות היישומיות שבו.

הוא השתמש ברטוריקה של הדו"ח כדי להצדיק את האפרטהייד, ואף כדי לנצח ב-1958 בהתמודדות על ראשות המפלגה הלאומית ולכן על ראשות הממשלה, אבל סירב להקצות ל"ארצות המולדת" את המשאבים הנדרשים. דרך אגב, גם האליטה האפריקאית השחורה העירונית התנגדה למדיניות "ארצות המולדת" ודחתה את דו"ח טומלינסון.

פרוורט ורוב שותפיו בצמרת השלטון לא היו מוכנים ש"הון לבן" ינותב להשקעות ב"ארצות המולדת". לבנים רבים נהנו מהזרם של כוח עבודה זול שמגיע מ"ארצות המולדת", ולא רצו לעודד מדיניות שתצמצם אותו; ופרוורט סבל מהתקפות מצד אגפים גזעניים במיוחד במפלגה שהאשימו אותו עוד לפני הדו"ח שהוא "עושה יותר מדי בשביל הבאנטו [השחורים]".

נשים אפריקאיות בטאנסקיי, אחד הבנטוסטנים שהוקמו בדרום אפריקה (צילום: האומות המאוחדות)

נשים אפריקאיות בטראנסקיי, אחד הבנטוסטנים שהוקמו בדרום אפריקה (צילום: האומות המאוחדות)

גם אם במקרים מועטים היה מעט שיפור, בעשורים הבאים "ארצות המולדת" נשארו ישויות חלשות, שנשלטות בדרך כלל בידי שליטי בובה מושחתים, ללא קיום עצמאי. ההערכה היא שרק כ-10% מהכלכלה שלהן היתה מבוססת על תוצר מקומי.

הגירת העבודה ההמונית מ"ארצות המולדת" לפרברי הערים הלבנות רק התגברה, והתא המשפחתי של הדרום אפריקאי השחור המשיך להתפרק.

בדיעבד, תרחיש "ארצות המולדת" הנפרדות והעצמאיות, שאוליפיר ושותפיו דמיינו ודחפו ליישם, נראה לא ישים או מציאותי, לאור ההיסטוריה של דרום אפריקה עצמה וגם לאור דפוסי הדה-קולוניזציה בעולם כולו.

אבל בזמן שהם ניסו להציע אלטרנטיבה מעט יותר מוסרית שאולי גם תמנע את האינטגרציה הפוליטית המלאה, השלטון והציבור הלבן התעלמו – והתחזית של אוליפיר לגבי האינטגרציה המלאה התגשמה.

"הישרדות תוך צדק" נוסח ישראל

ישראל מתקדמת כיום בנתיב של סיפוח שטחים נרחבים בגדה המערבית. כליאה של מיליוני פלסטינים במעמד נחות של נתינים, בתוך יישות לא מדינתית, נצורה, ונשלטת על ידי ישראל – זאת חריגה שלא מתקבלת על הדעת מערכים בסיסיים של דמוקרטיה.

כמו הלבנים בדרום אפריקה, גם עם ישראל והמנהיגים שלו יגיעו יום אחד להבנה הזאת – ויפה שעה אחת קודם.

בניגוד לדרום אפריקה, בישראל גבולות 1967 מהווים בסיס הגיוני לנפרדות פוליטית. ובניגוד ל"ארצות המולדת" הדרום אפריקאיות, הקמת מדינה פלסטינית מכובדת ועצמאית היא מהלך סביר ומתבקש. אנחנו עדיין יכולים להימנע מהנתיב שיוביל בסופו של דבר לאינטגרציה פוליטית מוחלטת.

אני מאמין גדול בשותפויות רבות ומשמעותיות ככל האפשר עם הפלסטינים, אבל כמו רוב הישראלים והרבה מהפלסטינים, אני מתנגד להתמזגות למדינה אחת.

מאחר שהמולדת הזאת כולה היא מולדת העם היהודי אבל גם מולדת העם הפלסטיני, הדבר הנכון הוא ששתי המדינות – ישראל ופלסטין – יהיו מאוחדות תחת גג של קונפדרציה. שתי מדינות, שוות במעמדן, במולדת אחת.

זוהי האפשרות היחידה שבה אנחנו יכולים לחיות בכבוד ובביטחון, שני העמים, בכל חבלי הארץ הזאת; בלי שאנחנו, היהודים, נאבד את המדינה שלנו, ובלי שנאבד את המצפן המוסרי שלנו.

ההוגה האפריקאנר פאן וֵייק לוו טבע את המונח החשוב "הישרדות תוך צדק". בשנות ה-50, הסופרת האפריקאנרית המוערכת מריה אליזבת רותמאן הוסיפה את האמירה כי "לעם האפריקאנרי יש שתי נטיות: האחת חזקה וברורה – לשרוד כאומה. השנייה, לא תמיד מובחנת אבל קיימת והכרחית – לא לפגוע בעם אחר".

ההיסטוריה של האפריקאנרים צועקת אלינו. האפריקאנרים, לפחות עד סוף משטר האפרטהייד בשנות ה-90, נכשלו במשימה של "הישרדות תוך צדק". האם אנחנו נלך בדרך אחרת?

גיא קריגר הוא כלכלן ופעיל בקונגרס העממי ובארץ לכולם 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
טחינה אלארז במדפים (צילום: אורן זיו)

טחינה אלארז במדפים (צילום: אורן זיו)

בעלת טחינת אלארז: "הטלפון לא מפסיק לצלצל. רבים תומכים בי"

מאז אתמול מתחולל ויכוח עז בחברה הפלסטינית סביב תרומה של בעלת המפעל, ג'וליה זהר, לאגודת קו סיוע נפשי לקהילה הגאה. בארגונים פמיניסטיים טוענים שזהר היא מטרה קלה משום שהיא אישה, ואילו יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה רומז שברקע יש גם אינטרסים כלכליים זרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf