האמנם העולם הערבי אדיש למלחמת עזה יותר מהמערב?
בעוד המחאה נגד המלחמה שוטפת את הקמפוסים באירופה ובארה"ב והמונים נוהרים להפגין ברחובות, קיים קונצנזוס לפיו התגובה הערבית העממית למלחמה בעזה היא דלה ומאכזבת. חוקרים ערבים מסבירים את הפער
הציבור הערבי איבד תקווה שהפגנות אכן יובילו לשינוי. הפגנת סולידריות עם עזה במלבורן, אוסטרליה, 15 באוקטובר 2023 (Wikimedia Commons)
כיצד ניתן להסביר את הפער בין סקרי דעת הקהל בעולם הערבי, המראים כי הסוגיה הפלסטינית והמלחמה בעזה נמצאות בראש מעייניו של הציבור הערבי, לבין הקונצנזוס על כך שהתגובה הערבית העממית למלחמה בעזה היא דלה ומאכזבת? מדוע נרשמו באוניברסיטאות המערביות מחאות סטודנטים בקנה מידה היסטורי, בעוד שבתקשורת העולמית והאזורית לא נחרטה אפילו תמונה אחת של הפגנת סטודנטים המונית באוניברסיטה ערבית?
אסעד אבו ח'ליל, עורך ראשי ופובליציסט ביומון הלבנוני אל-אח'באר, טוען בטורו כי האדישות הציבורית בעולם הערבי מבטאת תהליך היסטורי עמוק יותר של שחיקת אמון הציבור ביכולתו להשפיע על מדיניות המשטרים הערביים. ישנו מתאם בין האמונה של הציבור בהיתכנות לשינוי ממשי, לבין התדירות שבה הוא יוצא לרחובות כדי לבטא את כעסו או את מאווייו הפוליטיים.
כיום, המדינה הערבית העיקרית שבה נערכות עצרות הזדהות המוניות באופן עקבי היא תימן. זאת מפני שבתימן, על אף היותה מדינה נצורה, מעונה ומופגזת, יש אמונה בשינוי פוליטי, בניגוד לרוב מדינות ערב. לעומת זאת, בשנות ה-50 וה-60, אבו ח'ליל מזכיר, כשרוב הציבור הערבי האמין כי מחאות יכולות להביא לשינוי פוליטי, הוא יצא לרחובות בהמוניו. למעשה, המנהיגים הפוליטיים של אותה תקופה, ובראשם ג'מאל עבד א-נאצר, עודדו את הציבור להפגין במרחב הציבורי את דעותיו הפוליטיות בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית.
מאז התחוללו שינויים דרמטיים במבנה המשטרים הערביים, שהובילו לקעקוע חופש הביטוי וזכויות נוספות במרחב הציבורי. אבו ח'ליל מציע כמה הסברים לשחיקה באמון הציבור במנהיגיו.
ראשית, הציבור הערבי איבד תקווה בכך שהפגנות אכן יובילו לשינוי הרצוי. ההפגנות בעשור האחרון בסוריה, בסודן, בלבנון, בעיראק ועוד, הסתיימו כולן בהפיכות, באיום על יציבות המשטר או במלחמת אזרחים, אך לא הניעו את השינוי המיוחל.
שנית, המרחב הפוליטי הערבי נעדר היום מנהיג שמציב את העניין הפלסטיני במרכז סדר היום. אם בעבר הייתה פלסטין הבון טון של הפוליטיקה הערבית, כעת כל מדינות ערב ומנהיגיהן חוזרים באופן מכני על סיסמת "פתרון שתי המדינות" ותוכנית השלום הערבית (2002), אך ללא עניין כן בכך. ואם לא די בכך שהמשטרים הערבים אינם מגלים עניין בפלסטין, חלק ניכר מהם הם כיום בני ברית גלויים של ישראל, או בעלי עניין ביציבות משטרה. מכאן שתמיכה בערעור המשטר הישראלי בהפגנות פירושו ערעור משטרם שלהם.
הגורם השלישי קשור להשפעה האמריקאית המשמעותית באזור ולתפיסת המשטרים הערביים כחלשים לעומתה. ארה"ב חימשה את מדינות האזור ביתר שאת מאז מלחמת עיראק (2003), וטייבה את שירותי המודיעין שלהן כדי להדק את השליטה על המרחב הציבורי. "ארה"ב אינה מכינה את צבא לבנון לעימות עם ישראל", כותב אבו ח'ליל, "אלא לעימות עם מפגינים לבנונים". ארה"ב, לטענתו, מכשירה את צבאות ערב לשמירה על האינטרסים שלה, קרי שימור המשטרים הנאמנים לה והגנה על נכסים אמריקאיים באזור.
אם האמריקאים מדכאים מחאה ציבורית באמצעים פוליטיים וצבאיים, הרי שהסעודים, לטענת אבו ח'ליל, עושים זאת באמצעות עיצוב תודעה. לטענתו, לאורך שנים – ובעיקר מאז תחילת המלחמה הנוכחית – תקשורת ההמונים הסעודית (ולאחרונה גם האמירתית), כגון העיתונים א-שרק אל-אווסט ואל-ערביה, מגישה לציבור מידע כוזב שעניינו דמוניזציה של ציר ההתנגדות ושל חמאס, לצד ריסון ומיתון הכעס הציבורי נגד ישראל. החלק השני בעיצוב דעת הקהל, בניצוחו של טורקי א-שייח', יו"ר מועצת המנהלים של רשות הבידור בסעודיה, הוא הסחת דעתו מהמתרחש באמצעות שידור תוכניות בידור פופולריות בערוצי הטלוויזיה על חשבון תמונות מעזה. שימוש מתוחכם זה בתקשורת אינו עניין חדש: מאז מתקפת 11 בספטמבר, עמלה ממשלת סעודיה למרק את שמה ולנתק את יחסיה עם האסלאם הפוליטי על כל מופעיו, ובכלל זה חמאס.
מאהל מחאה נגד המלחמה בעזה באוניברסיטת קולומביה (צילום: עבד דיבר אניה CCO)
גורם נוסף קשור לדעיכת המפלגות הפוליטיות בעולם הערבי תחת מסגרות מונרכיות ואוטוקרטיות. הדוברות הגדולות ביותר של זכויות הפלסטינים בשנות ה-50 וה-60 היו המפלגות הפוליטיות האידאולוגיות והתוססות. כאלו כבר אינן בנמצא יותר. התהליך שעברה מפלגת הבעת' הוא דוגמה טובה לכך. למן הקמתה, הייתה המפלגה דוברת קולנית ותומכת נמרצת של הסוגיה הפלסטינית, בפרט לאחר הצלחתה בתפיסת השלטון בסוריה ובעיראק בשנות ה-60. כיום, מפלגת הבעת' טרודה בעיקר בשימור שלטונה הרעוע בסוריה. ביתר מדינות ערב ובעיקר במדינות המפרץ, פעילות מפלגות בעלות גוון אידאולוגי מובהק אסורה, או מוגבלת מאוד.
לבסוף, טוען אבו ח'ליל, האקלים הפוליטי האזורי חלחל גם אל מחנות הפליטים הפלסטיניים ואיבן גם אותם. מחנות אלה, שהיו בעבר עמוד השדרה של מחאות הפלסטינים בהיותם מורכבים מהפלגים השונים של התנועה הלאומית, איבדו את חיוניותם הפוליטית. לדוגמה מזכיר אבו ח'ליל את המחנות בלבנון, המפוצלים היום סביב סוגיות שוליות כגון התמיכה במוחמד דחלאן או באבו מאזן. יתרה מכך, המימון המפרצי למחנות הפליטים הסב את השיח הלאומי ואת המאבק נגד ישראל לעיסוק הדתי והטהרני המקובל במפרץ, סביב מחלוקות בעניין פרשנות טקסטואלית והאשמות הדדיות בכפירה.
מן הרחוב אל האוניברסיטה
רועמת במיוחד שתיקתם של הסטודנטים באוניברסיטאות האסלאמיות והערביות, שבאופן מסורתי משמשות כקטר המחאות בעולם הערבי, אך לא הצליחו להוציא מתוכן תנועת מחאה המונית נגד המלחמה בעזה, כפי שעשו מקבילותיהן במערב.
עבד אל-חאפז א-סאווי, כלכלן מצרי, טוען במאמר באל-קודס אל-ערבי כי יותר מתרומתן האינטלקטואלית של המחאות באוניברסיטאות המערביות, ערכן האמיתי היה בלחץ הכלכלי שהפעילו הסטודנטים על האוניברסיטאות שלהם להסית את השקעותיהן ממוסדות ישראליים.
מה שאפשר לסטודנטים באוניברסיטאות האמריקאיות להתניע תנועת מחאה בהיקף כזה היה עושרם הרב של המוסדות. למוסד אקדמי כמו אוניברסיטת קליפורניה, כותב א-סאווי, יש נכסים פיננסיים המוערכים בכ-175 מיליארד דולר, בשעה ש-20% מהם מושקעים בישראל או בחברות הפועלות איתה בשיתוף פעולה. לאוניברסיטת קולומביה, שעמדה במוקד האירועים, יש השקעות על סך 32 מיליארד דולר, מתוכן פחות מ-10% מושקעות בישראל או בחברות התומכות בה.
האוניברסיטאות הערביות והאסלאמיות סובלות מעוני חומרי שמחולל בתורו דלות ערכית. הן תלויות על פי רוב במימון ממשלתי, המוגבל במידה רבה למשכורות המרצים ואנשי הצוות המנהלי. בניגוד לאוניברסיטאות במערב, הן משוללות קרנות מחקר עצמאיות ולפיכך אינן יכולות להפיק רווחים בעצמן. א-סאווי מציין כי בעבר הרחוק היו אוניברסיטאות ערביות שפעלו בצורה עצמאית, אולם החל במחצית השנייה של המאה ה-20, איבדו רובן ככולן את המשאבים הפיננסיים שלהן ותלותן בממשלות הפכה למוחלטת. מאחר שאין להן קרנות השקעה ונכסים פיננסיים, השפעתן על החברה ועל הכלכלה בטלה בשישים, עובדה שמורידה מחשיבותן כמנופי לחץ על הגורמים הפוליטיים במדינותיהן. לטענתו, רק אוניברסיטה עשירה מבחינה כלכלית ומדעית יכולה לשמש מרכז כובד בזירה הלאומית, האזורית והגלובלית.
דלות כוללת זו מכתיבה בתורה את המעורבות הנמוכה של הסטודנטים ושל בוגרי האוניברסיטאות בסביבה הפוליטית שלהם, ואת המודעות המוגבלת שלהם בענייני המדינה. גם אם הסטודנטים הערבים מגלים עניין רב בנעשה בעזה, קשרי המדינה-אקדמיה בעולם הערבי והאסלאמי כופים עליהם שוליות. א-סאווי מסכם כי מצב עניינים זה אינו גזירת גורל או נגזרת של בחירה מצד המוסדות האקדמיים, אלא מדיניות מכוונת של הממשלות באזור: התמכרות לשליטה במסגרת המדינה הסמכותנית, התובעת מונופול על הכוח ועל אוצרות המדינה ומסרבת לחלוקתו עם מוסדות החברה האזרחית.
מיקי לוזון כותב ב"פרויקט אופק" – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
