newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם שירת המחאה נעלמת מהנוף התרבותי בישראל?

"השירה הפוליטית הפכה לשדה מת", קובע מבקר הספרות, הסופר והמשורר עמיר עקיבא סגל, שבוחן בספר חדש את התהליכים שעברו על שירת המחאה הישראלית בעשורים האחרונים. "עד המחאה החברתית היתה תקופה של עושר. מאז אין ממש שירת מחאה בישראל"

מאת:
"כאקטיביסט אני רוצה שהשירה הפוליטית תחזור". אלמוג בהר ומרואן מח'ול באירוע שירה של גרילה תרבות באבו דיס, דצמבר 2009 (tiviet, ויקיפדיה)

"כאקטיביסט אני רוצה שהשירה הפוליטית תחזור". אלמוג בהר ומרואן מח'ול באירוע שירה של גרילה תרבות באבו דיס, דצמבר 2009 (tiviet, ויקיפדיה)

על כוחה של השירה כמרחב של מילים היוצרות מציאות ניתן ללמוד מאופן ההתנהלות של הממסד השמרני בישראל, בעיקר כשמדובר בשירה פוליטית. תזכורת יוצאת דופן לכך ניתנה בשנת 2015, כאשר המשוררת דארין טאטור נעצרה ואף נאסרה בעקבות שירה "התקומם עמי, התקומם נגדם", אותו פרסמה בדף הפייסבוק שלה על רקע הלחימה בעזה במבצע "צוק איתן". שיר אחר שכתבה טאטור במהלך מעצרה בכלא ג׳אלמה אף הוא זכה להתייחסות רבתי, וכך הפכה לרגע למשוררת פוליטית מוכרת, אם כי במחיר אישי גבוה ביותר:

הָאַשְׁמָה כְּבָר הִתְלַבְּשָׁה עָלַי
מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשׁ
אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת בְּבֵית סֹהַר
מֵאֶרֶץ הָאָמָּנִים הִגַּעְתִּי
הַפֶּשַׁע שֶׁלִּי: מִלִּים כְּתוּבוֹת
כְּלִי הַפְּשִׁיעָה: עֵט
אֶת הַדְּיוֹ, שֶׁנָּזַל מֵעוֹרְקֵי הָרֶגֶשׁ
הֵם קָרְאוּ לְדוּכַן הָעֵדִים
שֶׁיְּסַפֵּר עַל פִּשְׁעֵנוּ…

(תרגום: רג'אא זעבי-עמרי)

המקרה של טאטור באמת יוצא דופן, שכן רוב שירת המחאה בישראל, בעיקר בקרב הציבור היהודי, אינה "זוכה" ליחס שכזה, כפי שמסביר עמיר עקיבא סגל בשיחה שערכנו לקראת צאת ספרו "שירת מחאה בישראל – שירה עברית פוליטית בתחילת המאה העשרים ואחת", אשר מקושש מימון בימים אלה בפרויקט לגיוס המונים.

סגל, מבקר ספרות, סופר ומשורר, בוחן בספרו את ההתארגנויות, המשוררים הפעילים, כתבי העת והתהליכים שעברו על שירת המחאה הישראלית מסוף שנות התשעים של המאה העשרים ועד אמצע העשור השני של המאה העשרים ואחת. בספר, הכולל שלל מאמרים ושירים שכתב באסופות ובכתבי עת, סגל משרטט את מה שאיתר כמגמות עיקריות בשירה הפוליטית ואת התהליכים המרכזיים במפגש שבין שירה ופוליטיקה, יצירה ומחאה.

הוא מתמקד בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת בישראל, שהיו מלאים באירועים דרמטיים: ההתנתקות מעזה, מלחמת לבנון השנייה, האינתיפאדה השלישית, המחאה של קיץ 2011 ואחרים. לדברי סגל, במקביל לאירועים ולפניהם קמו תנועות חברתיות ופוליטיות. "בשנים שנסקרות בספר", טוען סגל, "ההתפרצות של שירת המחאה היתה גדולה משהתקיימה בכל תקופה אחרת בהיסטוריה של השירה הפוליטית העברית".

סגל, המסתייג מהפעולה החמורה של הצנזורה במקרה של טאטור, סבור שיש ערך בכוחה הפוליטי של השירה כתהליך לניבוי ומינוף שינויים חברתיים. "נראה כי הפוליטיות שבשירה חשובה יותר מהשירה הפוליטית", הוא מסביר. "זה מה שיוצר את העניין, וככל שתהיה יותר פוליטיות בשירה יהיה עניין בשירה". סגל מדגים את כוונתו בעזרת שירו של יוסף עוזר, "קולה ומכנסיים", אשר פורסם ב-2004 באסופת השירים "בעט ברזל", בעריכת טל ניצן:

וְשִׁיר הוּא מְשֻׁגָּע לִכְתֹּב
אוּלַי כָּךְ לְאַט, בַּעֲדִינוּת,
נַעֲשֶׂה אֶת חִלּוּפֵי הָאֶזְרָחִים
פַּלֶשְׂתִּינָאִים מֵחֲלָקִים שֶׁל יְהוּדִים
וִיהוּדִים מֵחֲלָקִים שֶׁל פַּלֶשְׂתִּינָאִים
וְשָׂרָה אִמֵּנוּ וְהָגָר אִמָּם
יִהְיוּ מַבְּסוּטוֹת בְּחֶלְקָן
וְנִשְׁתֶּה קוֹלָה וְגַם נִלְבַּשׁ מִכְנָסַיִם.

דארין טאטור עם היציאה מהכלא (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

יש ערך בכוחה הפוליטי של השירה כתהליך לניבוי ומינוף שינויים חברתיים. המשוררת דארין טאטור ביציאה מהכלא (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

שירו של עוזר עורר תגובות רבות, אבל כמובן שלא שלח אותו למעצר על שהעז להציע התבוללות אנטומית. "אם לשים לרגע בצד את שאלת המחיר האישי", אומר סגל, "שירת מחאה מסוג כזה כבר לא נשמעת לצערי, ובטח שלא בעשור האחרון". בספרו, סגל משרטט מעין אפילוג של תקופה שהסתיימה. ״היעדר מחאת המשוררים בולט מאוד בעיקר אחרי הקורונה, המצב בעזה ומשפט נתניהו. כמעט שאין שירה מחאתית שקשורה לאירועים האלה, ואם יש, היא מאוד פרגמנטרית, אין מסה או תנועה של הדברים. למשל תראה לי שיר שקשור למשפט נתניהו בתיק 1000. אין.״

אז לדעתך מתפרסמת היום פחות שירת מחאה מבעבר?

"יש שירה פוליטית, אבל זה שדה מת. שדה מת, הכוונה לדיון שיש מסביב לשירה. כשמשורר אלמוני או מוכר פרסם שיר בין השנים 2009-2006 ב'מעין', 'מטעם' או 'הו!', היו מתייחסים אליו. היה דיבור על אותו משורר. הם היוו במה שהצמיחה כמה משוררים שהתפרסמו ישר, דוגמת יודית שחר, יעקב ביטון, מאיה קופרמן או ערן הדס. היום זה לא יקרה – זה שדה מת שלא מדברים עליו. 2004 עד 2012 זה העשור העשיר שקרו דברים ומאז אין תשומת לב למה שקורה".

מהי שירת מחאה בעיניך?

״שירת מחאה מתמקדת בניסיון לערער על הסדר הקיים, ואני לא רואה היום שירה שעושה את זה. אני חושב שיש פחות קשב ולכן אין הרבה משוררים שמצפים בכלל שתקשיב להם. למשל כשאלתרמן כתב שיר מחאה, כל המדינה היתה סביב השיר הזה – ואני לא רואה את זה קורה היום. ניסים קלדרון, בספרו "יום שני על שירה ורוק בישראל", טוען שאחרי יונה וולך אין שירה, ומי שהחליף את השירה זה שירת הרוק. אני מתחבר לגישה הגורסת שכאשר למשוררים אין קהל, השירה שלהם לא מהדהדת ולכן קשה להם להיות משוררי מחאה. אם אין לך קהל, האמנות חסרה את השיח שמתפתח סביבה. יש פחות במות שמדברות על הנושאים האלה ולכן היא לא יכולה באמת לערער על שום סדר חברתי".

דוגמה מאותם הימים הוא שירה של יודית שחר ״זו אני שמדברת״ (פורסם באסופה "אדומה" ב-2007), שסגל משייך למה שהוא מכנה "שירה כלכלית מעמדית" ושהצליח, לדעתו, להשפיע על ציבורים גדולים והגיע גם לכאלה שלא מצויים בעולם השירה:

שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת
כֵּן, בַּמֶּה אוּכַל לַעֲזֹר,
מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר
לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת,
גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מְשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,
בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,
וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹרֶמֶת לְכַסּוֹת
עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.

איך התזה שלך מסתדרת למשל עם שיריו של רועי חסן, שהצליחו לייצר הד ציבורי די רחב?

״נכון. רועי חסן הצליח לעשות את זה, אבל זה היה חריג, זה לא משהו שקורה עוד. הספר מתמקד בתקופה אחרת בהיסטוריה של השירה הפוליטית העברית. זו שירה שניבאה את המחאה החברתית. השירה באה לפני המחאה והמשוררים לקחו על עצמם תפקיד של אקטיביסטים".

ועכשיו לא?

״כמשוררים, לא. ניקח לדוגמה את ערס פואטיקה – אתה שומע את המחאה שלהם היום? אולי הם אקטיביסטים במקום אחר, שאני לא שומע עליו, כציבור. מחאת המשוררים שהתקיימה בעבר, שמעו עליה, עובדתית – עשו אייטמים בתקשורת, חיפשו את שירי המחאה, דיברו על שירי מחאה. שמו לב יותר. היום שמים לב פחות וכן יש פחות במה לשירת מחאה".

אבל אי אפשר להתעלם מהמהפכה שעשתה קבוצת ערס פואטיקה ביחס לשירה המזרחית המעמדית והזהותית.

״נכון. השירה המזרחית חשובה ביותר. ערס פואטיקה הכניסו נוכחות מזרחית, אבל זה לא היה קורה בלי 'גרילה תרבות' לפניהם. אני כותב על שירה מזרחית בספר, אבל מעט, כי כתבו עליה מכל זווית אפשרית. ממה שאני יודע, יצאו עד היום ארבעה ספרים על שירה מזרחית, אני לא מכיר אף סוגה אחרת של שירה עברית מחאתית שיצאו עליה כל כך הרבה ספרים. זה מראה את המרכזיות שלה. העיסוק בשירה הזאת הוא אדיר ולכן אני מתייחס רק למה שחשוב, איפה שהיה עיוורון. אני מתמקד, למשל, ב'גרילה תרבות' שלא כתבו עליהם מספיק, או בשירה ימנית חדשה, שכתבו עליה פחות. אני חושב שהיתה לי הפריבילגיה להתמקד במקומות אחרים. בסקירת שירת המחאה – חשוב להביא את מה שפחות מוכר ופחות כתבו עליו מזווית תרבותית והיסטורית".

"הריק של העשור האחרון מסמל תקופה של ייאוש". עמיר עקיבא סגל

אולי זה אומר שהיום אין די במות חדשות לשירה?

"יש במות חדשות, אבל אין להן את המשיכה של התקופה הקודמת. בעשור העשיר של השירה האקטיביסטית פעלו קבוצות כמו 'גרילה תרבות', שחוללו שינוי במרחב האזרחי והיו כתבי עת ששימשו פלטפורמה לשירת מחאה".

סגל מונה שורה של פעולות שירה אקטיביסטיות של קבוצת "גרילה תרבות", החל מ-2007, אז לקחו חלק במאבק המלצריות נגד הנהלת קופי טו גו, שפעל בכניסה לאוניברסיטת תל-אביב, שכלל התאגדות המלצריות דרך כוח לעובדים ודרישה לתנאי העסקה הוגנים. המאבק הזה היווה פתיחה ל-16 אירועי הקראת שירה במרחב הציבורי, שהאחרון שבהם, במרץ 2011, התקיים בשדרות ומטרתו היתה תמיכה במאבק העובדים הסוציאליים ותנאי העסקתם. בשנים אלו התקיימו אירועי גרילה תרבות שכללו הפגנה בהתנגדות לגירוש ילדיהם של עובדים זרים, התנגדות לפינוי כפר אל-עראקיב, נגד גדר ההפרדה באבו דיס, תמיכה בעובדי מפעל אקרשטיין בירוחם, מחאה נגד ההתיישבות היהודית בשייח'-ג'ראח והפגנה מול בנק ישראל בקריאה להעלאת שכר המינימום. גם במהלך מחאת האוהלים פעלה קבוצת גרילה תרבות בכמה אירועים.

האם הפעולות האלה חוללו לדעתך את המחאה החברתית?

״הם היוו סוג של פעולות מטרימות למחאה של 2011. היתה תשומת לב שהיום אני לא רואה אותה בשטח. זה לא קשור רק לכמות השירה, אלא לקשב – אם אני שולח שירה לכתב עת מחאתי ואני מקריא את השירה למשל בגרילה תרבות – חסר האלמנט הציבורי של אותן הפגנות שיצר קשב. ההדהוד והבמות שניתנו לשירה, אפילו בעיתונות היומית, כששירה הופכת לאייטם חדשותי, אלה דברים שמייצרים את ההבדל המשמעותי. למשל, עדי קיסר הוציאה ספר לפני חודשיים-שלושה, לא ראיתי כל התייחסות, או אלי יונה הוציא אסופה על המלחמה באוקראינה, איפה היא? לא מדברים עליה?".

מהו הגורם לדעיכה לדעתך?

"אני לא יודע להגיד למה יש דעיכה, אבל עד המחאה החברתית זו היתה תקופה של עושר. מאז אין ממש שירת מחאה בישראל, בטח לא במובנה הקבוצתי, ולדעתי הריק של העשור האחרון מסמל תקופה של ייאוש. הייאוש הזה נתן את מרכז הבמה לפריחתה של שירת מחאה חדשה של הימין האמוני-מתנחלי. מרגע שהבמה ננטשה על ידי השמאל, הימין מנסה לתפוס אותה בשתי ידיים, כמו למשל אותה פעולה בפברואר 2020, כשעלו 35 משוררים ומשוררות אל הר הבית באירוע שארגן כתב העת 'יהי'. יש לציין שכתב העת לא נוסד בעקבות יוזמת משוררים ימנים שחיפשו במה, אלא כתוכנית מסודרת של בית אורי צבי להקמת כתב עת. עורך כתב העת, אלחי סלומון, משורר ואיש רוח ימני, גויס למשימה, והסיבה האמיתית להקמת כתב העת קשורה לפרויקט פוליטי יותר מאשר לפרויקט פואטי".

נראה ששירת המחאה הימנית זוכה ליותר סובלנות מצד הממסד.

"לכאורה יש להם הרבה יותר חופש ביטוי מהממסד והם לא ממש יודעים איך לנצל אותו. זה בהחלט מטריד שהלך הרוח הימני מכתיב את הטון, בעיקר כשזה תואם את המערכת הפוליטית. עם זאת, אני לא מכיר היום כתב עת ימני שמתקרב בהשפעה שלו לכתבי עת כמו 'מטעם', 'מעין' או 'דקה'".

ולאן מכאן?

"הטופ של החלומות שלי שקבוצה של מתבגרים יתעניינו בכתבי העת ובקבוצות שהיו כאן, ויגידו 'עכשיו אנחנו. עכשיו תורנו'. ששירת המחאה בנושאים הבוערים כמו יוקר מחייה, בעיות דיור ועוולות הכיבוש שוב יורגשו בשטח ואולי נראה פה שינוי".

מה הכוונה בשינוי?

"השירה היא לא סתם. ברגע שיש שירה פוליטית, שמוחה על משהו באופן גלוי ומפורש, זה אומר יותר התעוררות. היום, השירה הפוליטית היא הרבה יותר שקטה, וזה חבל. ואני אומר את זה בכאב, אבל כאקטיביסט אני רוצה שהשירה הפוליטית תחזור. רעיונות מחלחלים, וזו שירה. מספיק שזה מתחיל בקבוצה קטנה ומתרחב ברגע הפוליטי הנכון. לא ניתן לדעת מה יקרה".

אסף אוזן הוא דוקטור לפילוסופיה וחוקר את הקשר שבין תרבות ואתיקה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ביקורת פנימית בחד"ש: ההנהגה התרחקה מהחברים בשטח

בכירים בחד"ש טוענים שהמפלגה לא למדה לקח מהכישלון בבחירות הקודמות. "צריך לשנות כיוון", אומרים שם. בבחירות לרשימה לכנסת שייערכו בשבת הקרובה, איימן עודה צפוי להיבחר מחדש, קרב על המקום השני ועל המקום השלישי, ה"יהודי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf