newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם משרד החינוך יעז לתת למורים אוטונומיה מקצועית?

אגף מו"פ במשרד החינוך מוביל בתי ספר ליישום מיזמים של חדשנות במערכת החינוך. אבל אלו עלולים להתנגש חזיתית בצורך של המערכת לעצב זהות אחידה לילדים

מאת:

דברים טובים ומרגשים קורים לאחרונה באגף מו"פ, ניסויים ויוזמות במשרד החינוך. הנה למשל מיזם "המעבדה", במסגרתו נקבעו חמישה תחומים לפיתוח במערכת החינוך. מספר בתי ספר נבחרו להציע יוזמות בכל אחד מהתחומים, ולהביאם ליישום בליווי האגף. התחומים הם: התאמת בית הספר לתפיסה עתידית של חינוך, שילוב כיתות מחוננים בבית הספר, שילוב הממד הרגשי בחינוך, תפיסה חינוכית לבתי ספר הטרוגניים והתמודדות עם אי התמדה בבתי ספר יסודיים.

מיזם נוסף שפועל במקביל נקרא חממופ (חממה למחקר ופיתוח). במסגרת זאת מוזמנים יזמים "לפתח וליישם מוצרי חינוך איכותיים, ברי חדשנות, ולהציעם ליישום מערכתי נרחב במוסדות חינוך". ויש גם מיזם "פדגוגיה מוניציפאלית", במסגרתו מלווה האגף רשויות מקומיות המפתחות תפיסה חינוכית ישובית, שבה היישוב כולו מהווה מרחב חינוכי. וראוי להכיר גם את מגזין הרשת החדש "השפעה", שבו מתפרסמים מאמרים הקשורים לחדשנות בשדה החינוך. האמת, די להתרשם מאיכותם (בתוכן ובצורה) של אתרי האינטרנט שקישרתי לעיל, או מעמוד הפיסבוק של אגף מו"פ, כדי להבין שמשהו חדש ואיכותי אכן מתרחש. הידד.

אלא שכל המיזמים הנפלאים האלה תלויים בצוואר בקבוק אחד: מידת האוטונומיה של בתי הספר, לא רק לחשוב מחדש, אלא גם ליישם בעתיד את המחשבות שלהם. ואכן, גם באגף מו"פ ערים לדבר, והם פרסמו תקציר בעברית של ספר חדש וחשוב: "הערך המוסף באוטונומיה", פרי מחקרו והגותו של פרופ' בריאן קולדוול מאוסטרליה.

אוטונומיה מקצועית היא החופש לעשות דברים

רבים חושבים על אוטונומיה של בתי הספר בהקשר של הפרטה ותפיסה ניאו-ליבראלית של חינוך, ולכן ראוי להדגיש את האבחנה בין הדברים. הפרטה היא סוג של אוטונומיה ארגונית, שבה בתי הספר אינם מנוהלים כולם בידי המדינה, אלא בידי גורמים עסקיים-פרטיים רבים. לעומת זאת, המושג "אוטונומיה" שעליו אנחנו מדברים כאן, מתייחס לעצמאות המקצועית של צוות בית הספר. למשל בבחירת התכנים, דרכי ההוראה ודרכי ההערכה.

הנה דוגמה שתבהיר את ההבדל: משרד החינוך כופה על התלמידים להשתתף במבחנים חיצוניים כגון מיצ"ב, פיזה, בגרות ועוד. בשל כך חייבים המורות והמורים ללמד את "החומר לבחינות", והם מאבדים את העצמאות המקצועית שלהם – בין שבית הספר מנוהל על ידי המדינה ובין שהוא בידיים פרטיות. גם ההיפך הוא נכון: אם משרד החינוך היה מתיר לבתי הספר לקבוע בעצמם את תוכניות הלימודים, דרכי ההוראה ודרכי ההערכה, אזי המורות והמורים היו עושים דברים נפלאים, ללא קשר לשאלה מי מנהל אותם.

> אני לא בוכה, זה רק גשם של לייקים שמטפטף לי מתוך העין

חרדת הזהות פוגעת באוטונומיה המקצועית

חרדת הזהות פוגעת באוטונומיה המקצועית

בספר האמור, מדגיש קולדוול שהאוטונומיה המקצועית נמצאה משמעותית יותר מזאת הארגונית, בכל הקשור להשפעה על המעשה החינוכי בבית הספר. כלומר, מהפכות ארגוניות (מבניות) כשלעצמן, שלא נלווה אליהם שינוי בתפיסה החינוכית וביישומה, לא מניבות דבר.

עוד צריך לדעת שחסרונה של אוטונומיה מקצועית מגדיל את השחיקה והנשירה של המורים ומגדיל את האי שוויון בין התלמידים. הסיבה לכך היא פשוטה: אם כולם מקבלים את אותו שיעור, ברור שהתלמידים החזקים יניבו מכך יותר מאשר חבריהם החלשים. אם בשיעור ספורט יש סטנדרט אחיד לריצה מהירה, ברור שהתלמידים האתלטיים בכיתה יזכו לעדיפות על פני אלה ששריריהם חלשים יותר. וזה בדיוק מה שקורה בישראל: חסרונה של אוטונומיה מקצועית פוגע בהוגנות כלפי כלל התלמידים, כמו גם כלפי המורים שלא יכולים לממש את מקצועיותם.

קולדוול מתייחס גם לשאלה מה ראוי לכלול במסגרת האוטונומיה המקצועית, על מנת שתניב תוצאות חיוביות. הוא מדגיש את העצמאות של מנהל בית הספר לבחור את צוות המורים, או לפחות לקבוע את שיבוצם בתפקידים השונים. ללא צוות מתאים, ודאי שמנהל בית הספר לא יוכל ליישם את גישתו החינוכית, זאת או אחרת. גורם משמעותי נוסף הוא השליטה של המנהל בחלוקת המשאבים בבית הספר, וגם זה ברור מאליו. אם בית הספר רוצה, למשל, לתת משקל יתר למעבדות מדע או לפעילות גופנית או לאומנות ויצירה, הוא חייב להסיט משאבים לתחומים אלה, על חשבון תחומים אחרים.

לבסוף, מדגיש קולדוול את הפיתוח המקצועי של צוות המורים. לשם כך בית הספר צריך לבחור את המלווים המקצועיים שמתאימים לו, על מנת שאלה יתמכו במורים בתהליך השינוי. שימו לב עד כמה זה הפוך מהמצב הקיים כיום, בו משרד החינוך ממנה מפקח לבית הספר בהתאמה לצורכי המשרד ולאו דווקא לצורכי בית הספר.

צוואר הבקבוק: חינוך לזהות אחידה

בישראל אין אוטונומיה מקצועית לבתי הספר. המנהלים נדרשים להפעיל מערכת שעות אחידה וקבועה לפי מקצועות לימוד ודרגות כיתה. המורות והמורים מחויבים להעביר תוכניות לימודים שבהן מפורט לא רק מה ללמד ומתי, אלא לעיתים גם משפטים שלמים שעל המורה לומר כלשונם. תלמידי ישראל, כולם, אמורים לדעת את אותם הדברים בדיוק, ממש כפי שהם מנוסחים בספרי הלימוד. וכדי להבטיח שאלפי המורים ומאות אלפי התלמידים יהיו בדיוק אותו דבר, מופעלת מעליהם מערכת פיקוח אדירת ממדים, הכוללת מפקחים, חובת דיווח של תכנון וביצוע ומבחנים חיצוניים למכביר.

השליטה הדורסנית מצד משרד החינוך אינה טעות, אלא מדיניות. היא מתחילה בזה שהחינוך בישראל מחשיב יותר מכל את עיצוב הזהות (הלאומית) של התלמידים. לפי גישה זאת ניתן להגדיר "בוגר רצוי", לקבוע מלמעלה מה הוא אמור לדעת וכיצד הוא אמור להתנהג, ולחנך את כל הילדים לאורו. החינוך בישראל הוא כזה שקולט עשרות אלפי ילדים שונים מדי שנה, והוא מעצב אותם באופן אחיד בהתאם לדמות הבוגר הדמיוני. זהו חינוך שמצמצם את האפשרויות ופועל לאחד את השונות.

לעומת זאת, במערכת שבה אין חרדת זהות כה גבוהה, היו מכירים בזכות של התלמידים להתפתח למי שהם ירצו להיות. במקרה כזה, המערכת הייתה פועלת לחשוף בפני הילדים את אוצר התרבות האנושית, ולאפשר לכל ילד לבחור לו כיוון התמחות נבדל. המערכת הייתה פותחת אפשרויות ומגבירה את השונות בין הילדים.

כל עוד מערכת החינוך שלנו פועלת להגביר את האחדה ולא את השונות, היא כופה על בתי הספר כולם להיות אותו דבר בדיוק. במילים אחרות, מערכת החינוך, במהותה, אינה תומכת באוטונומיה מקצועית של העובדים בה. וזאת הסיבה שיש הרבה רעיונות פדגוגיים חדשניים ותשוקה להתחדשות. אבל כל אלה לא יבשילו, כל עוד החברה הבוגרת תחשיב יותר את עיצוב הזהות האחידה של הילדים, על פני הרחבת השונות והמגוון שלהם.

> 23 שנים לטבח ברוך גולדשטיין: "לפתוח את רחוב השוהדא"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf