newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האזרח הערבי רוצה דמוקרטיה, אך מיואש מהפוליטיקה

סקר דעת קהל רחב היקף שנערך ב-14 מדינות בעולם הערבי מציג תמונה עגומה של מצוקה כלכלית ואובדן אמון בממסד הפוליטי. מנגד, נראה שאזרחי מדינות ערב דוחים את הגישה הפטרונית של מנהיגיהם, ומגלים תפיסה חיובית לגבי דמוקרטיה וסובלנות דתית ניכרת

מאת:
הפגנת תמיכה בהתקוממות במצרים במלבורן, אוסטרליה, בפברואר 2011 (צילום: John Englart, CC BY-SA 2.0)

מצוקה כלכלית ואובדן אמון במערכת הפוליטית. הפגנת תמיכה בהתקוממות במצרים במלבורן, אוסטרליה, בפברואר 2011 (צילום: John Englart, CC BY-SA 2.0)

סקר דעת קהל נרחב שנערך בעולם הערבי מעלה בעיות עמוקות של מצוקה כלכלית ואובדן אמון במערכת הפוליטית. הסקר, שאותו עורך מדי שנה מאז 2011 המרכז הערבי למחקרים וללימודי מדיניות בקטר, מתבצע ב-14 מדינות: מאוריטניה, מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, מצרים, סודאן, פלסטין, לבנון, ירדן, עיראק, סעודיה, כווית וקטר. השנה השתתפו בו יותר מ-33 אלף משיבים. הוא עוסק בשאלות המרכזיות בדעת הקהל הערבית, ובהן לגבי דמוקרטיה, דת ומדינה, המצב הכלכלי והיחס למשטר ולמוסדות השלטון.

המדינות חולקו לקבוצות גיאוגרפיות: המגרב הערבי (מאוריטניה, מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב), עמק הנילוס (מצרים וסודאן), המזרח הערבי (פלסטין, לבנון, ירדן, עיראק) והמפרץ (סעודיה, כווית, קטר). המדינות שלא נסקרו מבין מדינות ערב הן סוריה, תימן, איחוד האמירויות, עומאן וסומליה.

כל המדינות שנסקרו שרויות במשבר חמור, שמשתקף בתוצאות. 52% השיבו בשלילה על השאלה אם הם סבורים שהמצב במדינתם טוב. כמעט חצי מהמגיבים (49%) סבורים שהמצב הפוליטי במדינה שלהם רע או רע מאוד – גידול של 4 נקודות אחוז לעומת הסקר הקודם. בלבנון, סבורים כך 99% מהמגיבים, ובמצרים 54%.

עם זאת, כאשר נשאלים המשיבים מדוע המצב במדינתם אינו כשורה, 40% השיבו כי הסיבה לכך היא כלכלית, ורק 14% השיבו שהבעיה היא המצב הפוליטי הלא יציב; 9% הטילו את האחריות על ההתנהלות הבלתי מספקת של השלטון והמדיניות שלו; ו-7% טענו שהסיבה היא חוסר יציבות כללית. גם מאלה שהשיבו על השאלה הכללית בחיוב וסבורים שהמצב במדינתם טוב, רק 13% סבורים שהסיבה היא ממשל טוב. גם בהגדרת הבעיה הגדולה ביותר שעמה מתמודדת המדינה, במקום הראשון (60%) היו סוגיות כלכליות (עליית המחירים, העוני או האבטלה), ורק 16% סברו שהבעיה היא שירותי הממשלה, השחיתות, מדיניות השלטון והתפוררות הדמוקרטיה.

>>> סופו של החזון לברית ערבית-בינלאומית נגד איראן

>>> מכתב פתוח מלבנון לפעילי המחאה הישראלים החרדים לדמוקרטיה

ח'ליל אל-ענאני, חוקר מדעי החברה ממצרים, קורא בטור שפרסם באתר "אל-ג'זירה" (שבסיסו בקטר) למנהיגי מדינות ערב להתייחס לזעקת אזרחיהם, העולה כמעט בכל התחומים הנסקרים. לא פלא, לדבריו, ש-28% מהמגיבים השיבו בחיוב לשאלה אם היו רוצים להגר, עלייה של שש נקודות אחוז לעומת הסקר הקודם. גם בגזרת האמון במוסדות הפוליטיים המצב נראה לא טוב – כמחצית מהמגיבים ציינו שאינם בוטחים בפרלמנט, בממשלה ובמנגנוני המדינה. לעומת זאת, רוב המשיבים הביעו אמון בצבא, בכוחות הביטחון ובמודיעין. לדברי אל-ענאני, זה נתון מטריד, שמעיד כי חולשת מנגנוני המדינה דוחפת את האזרחים לזרועות הצבא. מעודד לפחות, הוא מציין, ש-53% מהמשיבים הביעו התנגדות לשלטון צבאי.

השורה התחתונה של אל-ענאני היא פסימית. לדבריו, הנתונים מגלים מגמה של סחף מדאיג כלפי עמדה של חוסר עניין פוליטי. 64% מהמשיבים ציינו שאינם עוקבים אחרי הפוליטיקה במדינותיהם או עוקבים במידה מועטה, ורק מיעוט (כ-10%) חבר במפלגות. ייתכן, הוא מציין, שהדבר נובע מאובדן אמון בהליך הפוליטי באופן כללי, לצד המועקה הכלכלית.

גם הסופר ואיש התקשורת הסורי, חוסיין עבד אל-עזיז, סבור שנתוני הסקר מעידים על בעיה של תודעה פוליטית בקרב אזרחי מדינות ערב. בטור שכתב על הסקר, שהתפרסם באתר "אל-ערבי אל-ג'דיד" שבסיסו בלונדון, הוא מציין כי מהתבוננות בנתונים ניתן לראות שקיימת מחלוקת במדינות רבות לגבי השאלה אם מצב המדינה טוב או לא – בייחוד במאוריטניה, מצרים, מרוקו, תוניסיה, אלג'יר ומרוקו; במדינות המפרץ יש הסכמה כמעט כללית על כך שהעניינים הולכים בכיוון הנכון; בעוד בלבנון, סודאן, פלסטין, עיראק, ירדן ולוב ישנה הסכמה על כך שהעניינים הולכים בכיוון הלא נכון.

לדעתו של עבד אל-עזיז, הדבר מצביע על כך שהקריטריון הכללי של האזרחים לטיב המצב הוא הכלכלה. ואכן, בכל המדינות, למעט מדינות המפרץ, נתוני הסקר מעידים על קושי כלכלי ממשי – רק 17% תיארו את המצב הכלכלי כ"טוב מאוד", בעוד 26% תיארו אותו כ"רע", 28% כ"רע מאוד" ו-27% כ"טוב". כשמוציאים את מדינות המפרץ העשירות מן המשוואה, הנתונים מדאיגים עוד יותר. 42% מהמשיבים גם דיווחו על כך שהם אינם מצליחים לחסוך, ו-28% אמרו שהכנסותיהם אינן מספיקות לסיפוק צורכיהם – כאשר במדינות כמו תוניסיה, לבנון וירדן מדובר על יותר מ-50%.

לכאורה נראה שמוצדק לייחס את חוסר שביעות הרצון למצב הכלכלי. מצד שני, המדינות שבהן יש הסכמה רחבה שהמצב בהן גרוע הן מדינות שסובלות ברובן גם ממשבר פוליטי חריף. עבד אל-עזיז סבור ששורש הבעיה במדינות הערביות הוא דווקא חוסר קיומה של דמוקרטיה, שבמידה רבה מוליד את בעיותיהן הכלכליות. הכלכלה, לתפיסתו, היא רק סימפטום. לדעתו, הממשלות הלא דמוקרטיות במדינות ערב מתנהלות כמעט ללא יוצא מן הכלל בצורה שאינה דואגת לאינטרסים של האזרחים שלהן – מפני שהן אינן דמוקרטיות.

הדי "האביב הערבי" ניכרים בחלק ניכר ממדינות ערב שבהן התחוללו מהפכות או ניסיונות מהפכה כהתנסות פוליטית מכוננת. נדמה ש"האביב הערבי" ממסגר את הפוליטיקה הערבית כולה במידת מה, שכן השאלות שהוא העלה לגבי טיב המשטר במדינות ערב ולגבי תפקודו ממשיכות להדהד בחלל האוויר. ניתן למצוא לכך עדויות גם בסקר.

מהנתונים עולה כי 46% מהמגיבים רואים בחיוב את מהפכות "האביב הערבי", לעומת 39% שרואים אותן באור שלילי. 40% מהמשיבים סבורים שכישלון ה"אביב הערבי" אינו כישלון של ממש, אלא רק עיכוב זמני בדרך להשגה סופית של מטרות המהפכה; ושיעור דומה (39%) סבור שמדובר בכישלון, ושבכללו של דבר, המשטרים ששררו לפני המהפכה שבו לשלטון. אל-ענאני סבור שנתונים אלה משקפים מצב טוב משניתן היה לצפות לו, מכיוון שהמשטרים שעלו אחרי הכישלון השקיעו משאבים אדירים בתעמולה נגד המהפכות.

אך גם ביחס ל"אביב הערבי" ניתן לראות בעיה דומה של תודעה פוליטית. מהנתונים עולה כי 25% מהמשיבים סברו שההפגנות היו נגד שחיתות; 16% ייחסו אותן למצב הכלכלי הרע; 14% סברו שהן היו התנגדות לדיקטטורה; 7% להפסקת הדיכוי; 6% למען חירויות פוליטיות; 5% צדק ושוויון ו-4% בלבד סברו שההפגנות היו למען דמוקרטיה.

נטייה ברורה לתמיכה בדמוקרטיה

עם זאת, מהסקר עולים נתונים שמציגים תמונה מורכבת יותר. למשל, 85% מהמשיבים סיפקו הגדרה של ממש למונח "דמוקרטיה", כש-34% אמרו שמשמעותה היא הבטחת חירויות וזכויות אזרחיות ופוליטיות; 20% סברו שדמוקרטיה היא צדק ושוויון; ורק 5% אמרו ששיפור התנאים הכלכליים הוא התנאי לדמוקרטיה (6% אמרו שביטחון הוא התנאי הזה).

לדברי עבד אל-עזיז, מרבית המשיבים מסכימים על הגדרת הדמוקרטיה כהגדרה פוליטית, כשהתנאים החברתיים השוררים במדינה הם התניה חשובה בעיצוב התשובות. למשל, בלוב, מרוקו ותוניסיה, שיעור קטן יחסית מהמשיבים תלה את הדמוקרטיה בחירויות אזרחיות. עבד אל-עזיז סבור שהדבר נובע דווקא מהעובדה שבמדינות אלה, לאזרחים יש חירויות יחסית נרחבות לשאר מדינות ערב – בתוניסיה ובמרוקו בשל המשטר הדמוקרטי (בדרגות שונות) השורר בהן, ובלוב בשל חולשת השלטון המרכזי מאז ה"אביב הערבי". דוגמה נוספת היא שיעור גבוה יחסית של תומכים בקריטריון הביטחון והיציבות כתנאי לדמוקרטיה (19%) בעיראק, שסובלת מחוסר יציבות שלטונית קיצוני.

הסקר גם בחן את יחסם של המשיבים לדמוקרטיה על ידי בדיקה של מידת הסכמתם עם שורה של היגדים שליליים על הדמוקרטיה. רוב המשיבים לא הסכימו עם ההיגדים השליליים, מלבד אחד, שטען כי מדינתם אינה מוכשרת לדמוקרטיה, שהתנגדו לו 45% לעומת 47% שהסכימו עמו. הרעה נוספת נגד הדמוקרטיה היתה בתשובה להיגד "מצב הכלכלה הוא גרוע במשטר דמוקרטי" – 58% התנגדו לו, השיעור הנמוך ביותר מאז החלה דגימת הסקר, ב-2011. עם זאת, 72% מהמשיבים הסכימו להיגד "גם אם למשטר הדמוקרטי יש בעיות, הוא עדיף על שאר המשטרים", 6 נקודות אחוז יותר מאשר בסקר הראשון ב-2011.

הישאם ג'עפר, מומחה מצרי לחקר האסלאם הפוליטי, רואה בנתונים תמונה כמעט הפוכה. בטור שפרסם באתר "אל-ג'זירה", ג'עפר טוען שהסקר דווקא מראה שאזרחי מדינות ערב מודעים פוליטית – כלומר, שהם יכולים להגדיר בבירור את בעיותיהם, את סדר העדיפויות שלהם ואת נטיותיהם הפוליטיות. בניגוד לדגש של עבד אל-עזיז על הנתונים שמראים כי האזרח הערבי מתמקד בעיקר בכלכלה, ג'עפר מדגיש את הנתונים שמראים את הנטייה הברורה לתמיכה בדמוקרטיה ואת היכולת של המשיבים להגדיר מהי.

לדעתו של ג'עפר, הטענה שהאזרח הערבי חסר מודעות פוליטית ואינו מסוגל למודעות כזאת נובעת מסדר היום שהשליטים והמלומדים מבקשים לקבוע, המבקש להוציא מידי האזרח הערבי את השליטה בחייו ולהעביר אותה אל מומחים, שפועלים למעשה בשירות השליטים. למעשה, הוא סבור שמדובר בפטרונות, שנועדה להעניק לגיטימיות לשליט לא דמוקרטי – אם זה המצב, השליט והמומחים אינם מחויבים בדין וחשבון על פעולותיהם או על מידת יכולתם להנהיג, כי העם, כביכול, אינו מוכשר לבקרם.

ג'עפר סבור כי המספר הגדול של המשיבים הטוענים שמדינותיהם הולכות בכיוון הלא נכון, והעובדה שרבים סיפקו סיבה ברורה לכך, דווקא מראה בבירור שהעם מגדיר את סדר העדיפויות שלו באופן ברור ומפורט, ואינו זקוק למנהיגים שיעשו זאת בשבילו.

עם זאת, השיח שבמסגרתו האזרח הערבי נחשב לבלתי מודע מוביל לתוצאה ממשית בעייתית: השיח הפוליטי עובר ברובו מהשדה הממשי לשדה התרבותי והתקשורתי – מהמוסדות הפוליטיים והמפלגתיים, שהולכים ונחלשים, לרשתות החברתיות, שבהן הוא הופך למעין "משחק" תקשורתי. ג'עפר מדגיש את הנתון שמראה כי רק 13% מהמשתתפים בסקר חברים בארגוני חברה אזרחית, ו-64% אינם חברים באף מפלגה.

לתפיסתו של ג'עפר, הדבר מוביל לפער של ממש בין הפוליטיקה והמדיניות, כפי שהן נתפסות על ידי השלטון והאופוזיציה, לבין האופן שבו האזרחים מבינים אותן. תהליך זה הוא מעין "מעגל קסמים", שמוביל להיחלשות הולכת וגוברת של הקשר בין האזרח לפוליטיקה. ככל שההתרחשות הפוליטית נעשית זרה יותר ויותר לאזרח, יש לו פחות ופחות מוטיבציה להתעניין בה ולהשתתף בה.

דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא במגמה של שלטונות במדינות ערביות לא מעטות לתהליך דו-צדדי ומשלים, שכולל התקרבות לישראל (למשל, "הסכמי אברהם") והחלשה של סוגיות פאן-ערביות (כמו התמיכה בפלסטין); ומנגד, 80% מהמשיבים בסקר אמרו שהם חלק מהמולדת הערבית; 76% סבורים שהסוגיה הפלסטינית שייכת לערבים כולם; ו-84% מתנגדים להכרה בישראל, עלייה לעומת הסקר הקודם שנערך ב-2019-2020.

התנגדות גורפת להכרה דיפלומטית בישראל (מקור: The 2022 Arab Opinion Index, המרכז הערבי למחקרים וללימודי מדיניות)

התנגדות גורפת להכרה דיפלומטית בישראל (מקור: The 2022 Arab Opinion Index, המרכז הערבי למחקרים וללימודי מדיניות)

מתנגדים לשימוש של המדינה בדת

בסוגיית הפאן-ערביות העולה מן הסקר עוסק גם עמאר דיוב בטור שפרסם באתר "אל-ערבי אל-ג'דיד". הוא מצביע על כך שהסוגיה עלתה שוב לכותרות בזמן גביע העולם בכדורגל, שהתקיים בקטר. השייכות הפאן-ערבית של אזרחי מדינות ערב באה לידי ביטוי בחריפות במהלך האירועים – הן בשל עצם הקיום של האירוע החשוב במדינה ערבית; הן דרך התמיכה הנרחבת בכל העולם הערבי בנבחרת מרוקו, שהגיעה לחצי הגמר, הישג חסר תקדים; והן בחיכוך של אוהדים ממדינות ערב עם כתבים ישראלים, כשאוהדים סירבו לדבר עם הכתבים והביעו תמיכה בסוגיה הפלסטינית.

האם הנתונים שעולים מהסקר לגבי התמיכה הנרחבת בפאן-ערביות מראים "התעוררות מחדש" שלה? לכאורה, כאמור, יש כאן פרדוקס שמראה תמיכה עממית מרשימה בסוגיות האלה מחד, והתרחקות של המציאות הפוליטית מהן מאידך. יתרה מכך, דיוב מציין כי לא נראה שהממשלות של מדינות ערב נרתעות מהממשלה האולטרה-ימנית החדשה בישראל ומנתקות את הקשר עמה. הקשרים הפאן-ערביים, אם כן, אינם באים לידי ביטוי פוליטי ממשי.

לדעתו של דיוב, הנסיגה של הזהות הערבית היא טבעית באקלים הפוליטי העולמי הנוכחי, שבו יש הגמוניה גדולה אחת – של הקפיטליזם העולמי, שעוין באופן מובהק לפרויקטים קולקטיביים חדשים. לדעתו, הגוש הערבי המתפורר נופל קורבן להתערבות של מעצמות אזוריות – לא רק ישראל, אלא גם איראן וטורקיה – שמאחוריהן המעצמות הגדולות, כפי שניתן לראות בבירור במקרה של סוריה. הוא סבור שאין לצפות ל"תחייה" של זהות ערבית חדשה, ומה שיש לשאוף אליו הוא לחיזוק מחדש של הזהות הערבית, שכבר קיימת בליבם של אזרחי מדינות ערב, ולהבאתה לידי ביטוי פוליטי.

דיוב דן בסוגיה נוספת שהסקר מספק נתונים לגביה – עמדתם של אזרחי מדינות ערב בנושא היחס בין דת למדינה. מהנתונים עולה כי 61% מהמשיבים הגדירו את עצמם דתיים, ו-24% דתיים מאוד. עם זאת, הוא מציין שהדבר אינו סותר את תמיכת רוב האזרחים הערבים בדמוקרטיה, וגם לא את סובלנותם: 65% מהמשיבים מתנגדים להכרזה על בני דתות אחרות ככופרים; רוב גדול מתנגדים להכרזה על זרמים אסלאמיים אחרים ככופרים; ורובם (72%) מתנגדים לשימוש של המדינה בדת כדי לגייס תמיכה פוליטית.

הנתון האחרון, מציין דיוב, מבטא התנגדות לקו מפורש של רבים מהמשטרים הערביים, שמשתמשים באופן בולט באסלאם בתעמולה שלהם. לפי הסקר, האזרחים, אף שהם ברובם המוחלט דתיים, מבקשים הפרדה של ממש בין דת למדינה, ומתנגדים ל"אסלאם הפוליטי", כלומר למפלגות אסלאמיות, להדתה של מוסדות המדינה ולרתימתם לאידיאולוגיה דתית קיצונית. האסלאם של המשיבים, כפי שמתבטא מהנתונים, הוא מתון. לדברי דיוב, האסלאם הערבי היה תמיד כזה – גמיש לקבל לתוכו השקפות פוליטיות חדשות ו"זרות", כמו פאן-ערביזם וקומוניזם. האסלאם הקיצוני, ה"סלפי", הבדלני והפונדמנטליסטי הוא רק מיעוט – רוב האזרחים מעוניינים לחיות את חייהם, לפתח את החברה, להכיר באחר, לחיות איתו ולכבדו.

לפי הסקר, אזרחי המדינות הערביות, אף שהם ברובם המוחלט דתיים, מבקשים הפרדה של ממש בין דת למדינה, ומתנגדים ל"אסלאם הפוליטי", להדתה של מוסדות המדינה ולרתימתם לאידיאולוגיה דתית קיצונית

במבט על, דומה שהסקר מעלה תמונה אולי מעט מבלבלת. נראה שיש איזשהו דימוי "אידאלי" של מדינה, שקונצנזוס רחב של אזרחי מדינות ערב מחזיק בו: מדינה "חילונית" בעיקרה, דמוקרטית, אך בעלת זהות ערבית חזקה. במובן זה, אפשר לומר בהחלט שיש לאזרח הערבי תודעה פוליטית "אידאלית" מגובשת. כל התכונות הללו דורשות, כך נדמה, התגייסות פוליטית-עממית, שכן הן מנוגדות במידה רבה לאופי המשטר הנוכחי ברוב מדינות ערב – משטרים שלרוב אינם דמוקרטיים, שהאסלאם מעורב בהם בכל הדרגים, ושמשתמשים בזהות הערבית בעיקר ככלי משחק.

עם זאת, נתונים בסקר שלא ניתן להתעלם מהם מראים התפרקות של המסגרות להשתתפות פוליטית, שנלווית אליה התפוררות של התודעה הפוליטית ושל הפעולה הפוליטית במצב ההיסטורי הנוכחי. האזרח הערבי "רוצה" אולי דמוקרטיה, מתישהו, אבל כרגע הוא רוצה בעיקר לחם, ונדחף לאדישות פוליטית הולכת וגוברת.

אחת האמיתות היסודיות של הפוליטיקה המודרנית, שעליה הצביע כבר קרל מרקס, היא שפעולה פוליטית אינה מנותקת מאינטרסים חומריים, ולמעשה מונעת על ידם. לכן אין סתירה כשלעצמה בין השאיפה לשיפור המצב הכלכלי לבין תודעה פוליטית דמוקרטית. למעשה, ייתכן שזוהי השאלה החשובה ביותר שעל השואפים לדמוקרטיה במדינות ערב לפתור – כיצד תבטיח הדמוקרטיה לא רק זכויות, אלא גם שיפור ממשי במצב הכלכלי של האזרח; וכיצד משכנעים את האזרחים שאל להם לוותר על השתתפותם הפוליטית, שכן זו עשויה להוביל לשיפור של ממש במצבם.

כרגע, התמונה העולה היא של חולשה גדולה של המוסדות המסורתיים שהיה בכוחם לתווך בין "האזרח הקטן" והאינטרסים שלו לבין דרישה פוליטית. מוסדות אלו הם בייחוד מפלגות ואף ארגוני החברה האזרחית. לזו, יש לציין, יש קשר מהותי ל"אביב הערבי" – "מהפכה" שלא התרחשה דרך השתתפות פוליטית מסורתית, אלא בצורה של מעין התקוממות ספונטנית, שתווכה דרך הרשתות החברתיות ולא דרך תנועות פוליטיות ומפלגות. את כל זאת אפשר לאפיין כמובן במסגרת היסטורית רחבה יותר – השחיקה של המסגרות הפוליטיות המסורתיות ועליית התת-פוליטי, שעליה הצביע אולריך בק כבר בשנות ה-90 של המאה שעברה.

אפשר לומר שאת השלכותיו של שיח זה אנחנו רואים גם במגרש הפרטי שלנו, קוראי העברית – הלא הוא מדינת ישראל – עם הקושי שנתקלת בו המחאה "בעד הדמוקרטיה" לעורר פעולות התנגדות ממשיות בתוך הפרלמנט ושל  ארגוני העובדים, קושי שביטא באופן ברור את העובדה שמפלגות האופוזיציה העיקריות, כמו "יש עתיד", אינן ממש מפלגות במובן המסורתי, אלא מופעים של אנשים בודדים שמתקשים לתקשר עם המפגינים או להתנגד באופן אפקטיבי לחוקים שהממשלה מבקשת להעביר.

אליצור גלוק כותב בפרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם (צילום: אמיר לוי / פלאש90)

סוף סוף צונאמי

הצונאמי המדיני שהזהרנו מפניו שנים ניתך עלינו באחת, ובמלוא העוצמה. זה שיושב בקודקוד יודע היטב שאם הצונאמי הזה יימשך, תהיה מדינה פלסטינית בלי שישאלו אותנו בכלל. עדיין אפשר לשנות כיוון, אבל לשם כך צריך להחליף את ההגה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf