האוטופיה של להט"ביסטאן

אף מאבק לא יכול להיות מבודד. משתתפים במצעד הגאווה בירושלים, ב-2 ביוני 2022 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ביום שני, 30 במאי, התפרסמה במגזין 14 עכשיו "כתבה" מאת גלי בת חורין (דלית לאוב-סוטר), שמאז עושה גלים ברחבי הקהילה הלהטבא"קית ומעבר לה. בכתבה מוצגים שלל מעשיות וסיפורי אימה לגבי הפוליטיקה, הפרקטיקות והמטרות של האקטיביזם הלהטבא"קי בארץ. היא מחברת בין התנועה לבין מרקסיזם, אנרכיזם, פמיניזם ושאיפה למהפכה חברתית כוללת – שתמוטט את תרבות המערב ותשנה את פני החברה ללא הכר.

הכותבת מתארת השתלטות רבתי על מערכת החינוך ועל חיי המשפחה, ודחיפה אקטיבית של ילדות.ים צעירים.ות אל עבר זהות טרנסג'נדרית שאין בלתה. בנוסף, היא מפליגה במילים על הרדיפה הקשה שממנה סובלים מי "שמעזים" לבקר את הקהילה ומאבקיה.

ואני באתי כדי לומר: הלוואי שכל זה היה נכון.

לפני שנכנס לעובי הקורה: ברור כשמש שהטקסט שפורסם במגזין 14 עכשיו הוא מזעזע. הוא להטבא"קפובי, מלא לעייפה בעיוותים, הגזמות והמצאות, ומטרתו היא דה-לגיטימציה לקיום של התנועה הלהטבא"קית.

הכותבת מפליאה בשימוש שלה בטקטיקת ההיפוך וההשלכה – האשמה של הקהילה בכל הפרקטיקות שבפועל מופנות נגדה על ידי החברה הסיסטרייטית (סיסג'נדרית והטרוסקסואלית), ועל ידי הטקסט עצמו. החל מאינדוקטרינציה חברתית כוללת, דרך יצירת שיח "אלים, זועם, בריוני וחסר סובלנות" ועד לרדיפה, השתקה ונידוי מהחברה.

זאת ועוד, היא מאשימה את הקהילה הלהטבא"קית בגרימת הבעיות שנגדן היא נאבקת, משל המטריה גרמה לגשם או הנורה החשמלית גרמה ללילה. בחלום העוועים שלה, הקהילה הלהטבא"קית היא הכוח הדומיננטי והשולט בעולם.

אבל יש לומר, העולם שהיא מתארת הוא מהמם.

"מהפכה פמיניסטית, מהפכה להט"בית, מהפכה טרנסג'נדרית, כל המהפכות יחד וכל אחת לחוד, מהפכה שתביא לקץ התקופה; קריסת תרבות המערב" (ציטוט מהכתבה במגזין 14).

הכתבה, רובה ככולה, מתארת צבר של חרדות שעצם קיומה של התנועה הלהטבא"קית מעוררת בעולם הסיסטרייטי: הרס מוחלט של כל המבנים שמייצגים את סדר הכוחות הנוכחי. בכתבה, הקיום הלהטבא"קי הוא סיוט שמייצג איום קיומי.

דבר זה חושף את מה שמעטים מבין ארגוני הלהטבא"ק מבינים בעצמם: הקשרים העמוקים וההכרחיים בין קוויריות לבין התנגדות ל"ערכי היסוד של החברה" – פטריארכיה, בינאריות מינית ומגדרית, קפיטליזם, ציונות, עליונות לבנה וחיבור בין מאבקים.

הטקסט מפגין הבנה עמוקה בעובדה שאף מאבק לא יכול להיות מבודד; שכדי להתנגד ללהטבא"קפוביה החברתית, עלינו לעבוד על פירוק שורשי הדיכוי, ולהתנגד לסדר החברתי שנועד לשמר את יחסי הכוחות ההיררכיים. עולה ממנו הבנה שאקטיביזם להטבא"קי הוא בהכרח פוליטי, משום שאי אפשר להתנגד לדיכוי מתוך המערכת שאחראית לו; ושכדי לפרק את הדיכוי שלנו, עלינו לפרק את הבסיסים שעליו הוא נבנה – אותם המבנים שמוזכרים בכתבה.

הכתבה גם מזכירה לנו את הכוח הכאוטי שהעולם הסיסטרייטי מפקיד בידינו. הכותבת מייחסת לקהילה הלהטבא"קית כוח והשפעה בלתי נדלים. התחושה שקיומו של אקטיביזם להטבא"קי הוא עדות להתפוררות כוללת של החברה, מדגימה לנו גם את השבריריות של הסדר הקיים – וגם את היכולת שלנו לפרק אותו. היא משקפת לנו את המטרה, ואת הדרך להגיע אליה.

הטקסט גם חושף את הכשל של ארגוני הלהטבא"ק. למרות שהכותבת מבינה שלא ניתן להיאבק בלהטבא"קפוביה מבלי להתנגד גם לפטריארכיה, לגזענות, לקפיטליזם, לציונות ועוד – לצערנו הרב, רוב הארגונים הלהטבא"קים הקיימים כיום בישראל (ובעולם) לא חושבים ולא פועלים בצורה כזאת.

במקום זאת, מטרתם של רוב הארגונים היא להשתלב ולהשתתף במבני הדיכוי, מבלי לשנות אותם או לערער עליהם. מהבחינה הזאת, דומה שבת חורין מבינה את המאבק בצורה טובה הרבה יותר מרוב ארגוני הקהילה.

השבריריות של ההטרונורמה

במסגרת הכתבה, מתוארים בין היתר המאבקים הספציפיים לכל אחת מאותיות הלהט"ב, והמתחים ביניהם. רגע, כתבתי כל אחת? לא. באופן מפתיע (או שלא), בת חורין משמיטה את הפרטים על המאבק הביסקסואלי. מסתבר שהדבר היחיד שביסקסואליות.ים יכולים.ות לסמוך עליו הוא שכולן.ם, כולן.ם, כולל כולן.ם, יסכימו על ביפוביה.

אך הכותבת כן מזכירה ביסקסואליות פעמיים בכתבה, בהקשרים אחרים. הפעם הראשונה היא בהקשר של טיפולי המרה: תחת הכותרת "אסור לעבור מה"א' לבי", היא מתארת את אותם "טיפולים" כ"שיחות שנועדו להרחיב את הרפרטואר המיני, ולהעביר את מי שרוצה בכך מה"א לבי(סקסואל)".

הפעם השנייה היא כאשר הכותבת מתארת את התרחבות לקסיקון המונחים של זהויות הלהטבא"ק: "מה שמאחד את כל הרשימה הזו הוא יצירתיות מינית, שאין בה ולו בדל עילה למאבק ציבורי. החל מבי"ת הלהט"ב, ביסקסואליים, שיכולים להקים משפחה ולהוליד צאצאים בעצמם ואינם סובלים מאפליה, וכלה בשאר ההגדרות".

בשני המקרים, בת חורין מתייחסת לביסקסואליות כאילו היא דה פקטו הטרוסקסואליות, ומשתמשת בה כמשענת להנצחה של דיכוי להטבא"ק. כלומר, היא מנכסת את הביסקסואליות כנשק נגד פירוק הנורמות, שמייצגות עבורה את הסדר הטוב.

מדובר בשימוש ביפובי ומוחק, שמפגין בורות קשה במאפיינים של הזהות הביסקסואלית ובחוויות הדיכוי של ביסקסואליות.ים, פאנסקסואלים.ות, וכל מי שנמשכת ליותר ממגדר אחד. אך למרבה הצער, על הנקודה הזו יסכימו רוב חברי.ות קהילות הלהטבא"ק (הגם שכבר לא מנומס לומר זאת בפה מלא בתוך הארגונים).

אך הכשל של בת חורין לדמיין ביסקסואליות כפורעת סדר לא מצליח לכסות על הצד השני של מטבע הטיעון שלה. כאשר מתבוננות בחלק שמתייחס לטיפולי המרה בהקשר של הטקסט כולו, קל לראות את השבריריות של ההטרונורמה. הרי אם כל כך קל לשנות את הנטיה המינית, לדבריה, "מה"א לבי"ת", אין ספק שהמסלול ההפוך נגיש באותה מידה. אף שביסקסואליות מנוכסת כאן אל הסדר ההטרונורמטיבי, ההקשר הכולל של הטקסט חושף את הפוטנציאל שלה לפרום ולערער אותו.

הטקסט שפורסם במגזין 14 עכשיו מציב בפנינו חזון מקיף לעולם מהמם יותר – עולם ללא דיכוי, עולם שבו אנו נאבקות לשחרור של כולן.ם, שבו אף אחת לא חופשיה עד שכולן.ם חופשיים.ות.

בחלום העוועים שמוצג שם, ארגוני הלהט"ב הם גופים אנרכיסטיים, שפועלים להפלת התרבות המערבית ולהבאת מהפכה קומוניסטית, ומנהיגות אותם טרנסיות מיליטנטיות שקוראות הרברט מרקוזה (כפי שכתב יוענה גונן בפייסבוק). הכותרת עצמה, "להט"ביסטאן", מדמיינת את הקהילה כבעלת כוח רב כל כך, עד שהיא השתלטה על המדינה כולה.

ואנחנו? אין לנו אלא לשאוב השראה ולשאוף ליום שבו המציאות תגשים את החלום.

שירי אייזנר היא אקטיביסטית וכותבת ביסקסואלית, פמיניסטית, מזרחית ואנרכיסטית. היא מחברת הספר Bi: Notes for a Bisexual Revolution