מה גורל דחפור שלא מצליח לבנות חומה בלב קמפוס פלסטיני?
גם כשאוניברסיטה פלסטינית רוצה לבנות חומה כדי למנוע ממפירי סדר להיכנס הכיבוש לא מרשה, מחרים את הדחפור, ושובר מטה לחמה של משפחה
כותבת אורחת: תמר הגר
לקריאת החלק הראשון של הרשימה לחצו כאן.
ביום שישי, ה-11 בדצמבר, קראנו בזעזוע את כתבתה של עמירה הס ב'הארץ', המדווחת על האופן שבו מפריע צה"ל בשיטתיות להנהלת אוניברסיטת כדורי בטול-כרם להתמודד עם הצעירים הנכנסים לשטח האוניברסיטה ומיידים אבנים מתוכו, ובכך מזמנים פריצות של הצבא לקמפוס. פריצות אלה מלוות בשימוש בגז מדמיע ואף בירי חי.
לפחות 21 ימי לימוד הופסקו באחרונה בשל אירועים כאלה, חממות ניסוי חקלאיות נפגעו, וכעשרים צעירים נפצעו. הפתרון שיזמה האוניברסיטה הוא הקמת חומה בתוך שטחה, כך שהכניסה אליה תיחסם בפני מי שאינם לומדים או מלמדים בקמפוס. אולם כוחות צה"ל מונעים את בניית החומה. כמו כן, מסתבר שבתוך שטח האוניברסיטה הוקם מטווח צבאי, במרחק קצר מהספרייה וחממות הניסוי.
אנחנו חושבים שכל אקדמאי המודאג מהצטמצמות החופש האקדמי חייב להשמיע את קולו ולדרוש כי המטווח הצה"לי יוסר לאלתר משטח אוניברסיטת כדורי וכן כי יינתן אישור להקמת החומה האמורה.
מעצם היות האוניברסיטאות בשטחים הכבושים נתונות תחת כיבוש, ברור שהן אינן יכולות לתפקד באופן נורמלי. אולם הבנת הנתון הזה אין פירושה מתן אישור אוטומטי לכל התנהגות של הצבא בשטח האוניברסיטאות ולכל הפרעה למהלך הלימודים בהן. אנחנו בטוחים שכולנו חושבים כי לא מספיק לדבר בלשון רמה על חשיבות החופש האקדמי – יש גם לפעול כדי להגן עליו. נשמח לכל הצעה לפעולה. על החתום.
השם שלי הופיע למטה יחד עם עוד שמות. שלחנו את המכתב באותו בוקר לכמה אלפי החברים ברשת "אקדמיה לישראל". ברכבת מעכו לתל אביב, בחזרה מהסיור הלימודי בגליל, הרגשתי את הרעב זוחל אל הבטן ונזכרתי בפיתה עם הלבנה הטרייה שנתנה לנו פטמה, וברועי שאחרי הסיור ביקש שנחזור עכשיו לבענה לאכול אצלה גם ארוחת ערב ואיך כולנו צחקנו. אבל לא אמרתי כלום לסטודנטים שנסעו יחד איתי וירדו בחיפה.
אחרי שנשארתי לבד עם הרעב קראתי שוב את המכתב ואת המיילים שנכתבו בעקבותיו. ענת כתבה שהיו הרבה תגובות, חלק הנאצות הרגילות וחלק תגובות תומכות. היא כתבה שעמירה הס נתנה לה את הטלפון של דיראר עליאן, מנכ"ל המכללה, אבל הוא לא עונה. זה נראה שהחרם מונע ממנו לענות.
אבל אחר כך הוא ענה לאי מייל. הוא ענה באנגלית: תודה ענת על המייל הנדיב הזה. אני מעודד כל יוזמה שיכולה להרגיע בתנאים הנוכחיים את המצב הקשה. אני אבדוק עם האוניברסיטה שלי. אני מציע שניפגש ברמאללה כדי לנסות לתאם פעילות עתידית. ענת כתבה: "לא הספקתי לענות והוא צלצל. אמר שישמחו מכל פעולה, עצומה, פנייה וכו'. ציין שהדבר הכי דחוף בעצם הוא החזרת הדחפור שהצבא החרים, כי הבחור שהדחפור שייך לו כבר חודש לא מתפרנס בשל כך. כמו כן, הזמין אותי/אותנו לפגישה, אולי ברמאללה או באוניברסיטה עצמה (יכול לפגוש אותנו במחסום טול כרם). אני די נופלת מהכסא פה, כי שיתוף פעולה עם אוניברסיטה פלסטינית אני לא זוכרת כבר שנים".
> להיות סוהר דרוזי בכלא הדרים ולהבין שאתה פלסטיני
יכולתי לראות אותו מגיע מדי יום לבסיס ומבקש את הדחפור בחזרה בנימוס, בתחנונים, בכעס. דחפור צבאי חוסם דרכים בגדה המערבית (אקטיבסטילס)
נשענתי אחורה על הכסא והסתכלתי על החושך בחלון הרכבת. ניסיתי להתחבר להתרגשות שלה. ניסיתי לדמיין את עצמי נוסעת איתה לטול כרם, למחסום, לאוניברסיטה. אבל כל פעם שעליתי על המכונית, התמונה התפוגגה וראיתי את הדחפור.
זה היה אחרי שהחיילים קראו לנהג לעצור. בהתחלה הוא לא שמע אותם בגלל האוזניות. אבל אז הוא ראה את שורת החיילים ניצבת מול הכף של הדחפור ודומם את המנוע. מזל שהוא לא פגע בהם בטעות. יכולתי לראות אחד מהם נגש לחלון ומבקש ממנו לרדת אולי ניגשו אליו שני חיילים אולי קבוצה שלמה. תעודה, שורה של שאלות, מה אתה עושה כאן, מי הזמין אותך, והמנכ"ל של המכללה דיראר עליאן שניסה להתערב כדי להסביר מה עושה הדחפור ומה המטרה, התבקש לעזוב, לזוז הצידה. אחד החיילים אולי סינן: בך נטפל אחר כך.
ואז חייל אחר עלה על הדחפור, הפעיל את המנוע – לאבא שלו היה דחפור והוא עזר לו להפעיל אותו אחרי שקיבל רישיון – ונהג אותו לבסיס. או אולי אפילו דרשו שהבעלים של הדחפור ינהג אותו בעצמו וישאיר אותו שם בבסיס ולא עזרו מחאותיו על פרנסתו שנגזלה, ועל זה שיש לו אשה וילדים, איך הוא יביא להם עכשיו אוכל. בדרך הוא נזכר ששכח על הדחפור את ארוחת הצהריים – שתי לאפות עם לאבנה, שהכינה לו אשתו.
יכולתי לראות אותו מגיע מדי יום לבסיס ומבקש את הדחפור בחזרה בנימוס, בתחנונים, בכעס. ראיתי חייל אולי שני חיילים אולי קבוצה שלמה מבקשים ממנו לעזוב את המקום, לפעמים בנימוס, לפעמים בחוסר סבלנות, בכעס. וחייל אחד, שהיה יותר נחמד, הבטיח לו שוב ושוב לברר מתי הוא יקבל את הדחפור.
ראיתי אותו הולך משם, קצת כפוף. מה הוא יגיד לאשתו ולילדיו, מאיפה יבוא האוכל? אני משערת שהקהילה עוזרת במקרים כאלה. אני משערת שלא גוועים ברעב. אבל מה אני יודעת.
תמר הגר היא מרצה בכירה בחוג לחינוך במכללה האקדמית תל חי. דיאלוג יהודי ערבי, חינוך בקורתי, רב תרבותיות ואקטיביזם הם בין נושאי ההוראה, המחקר והכתיבה שלה. היא יסדה וניהלה בשותפות את המרכז לשלום ודמוקרטיה במכללה שמטרתו ליצור שוויון הזדמנויות לסטודנטים הערבים ומרחבים של שיח והדברות על הסכסוך בקמפוס והיא כבר שנים אזרחית מודאגת שמקווה בכל זאת שאם נראה מה קורה לנו ומה אנחנו עושים לאחרים נתעשת.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
