דודתי, אום פאיז, חוזרת לג'באליה ההרוסה. "גם טראמפ לא יזיז אותנו"
סמיחה אבו עוקל, אחותה של אמי, גורשה בגיל 7 מכפר הולדתה הרביה, היום קיבוץ זיקים, חיתה בג'באליה, עזבה לדרום הרצועה במלחמה ועכשיו שבה. "הפסיקו את המלחמה, יש די מקום לכולם בארץ הקודש", היא אומרת

בהתחלה היא לא רצתה לעזוב. סמיחה אבו עוקל בדרכה חזרה לעזה, ב-27 בינואר 2025 (צילום: באדיבות המשפחה)
בהתרגשות רבה ובשמחה, המהולה בעצב וביגון, דודתי, אחותה של אמי, חזרה שלשום מדרום רצועת עזה אל מחנה הפליטים ג'באליה שבצפון הרצועה, מקום מגוריה ב-75 השנים האחרונות. סמיחה אבו עוקל, אום פאיז, עכשיו בת 85, חזרה לביתה הצנוע, שלא קיים עוד. היא החליטה להקים לה אוהל על חורבות הבית ההרוס, ומאמינה שהבית עוד ייבנה.
>> "השכונה שלי היתה אחת מהיפות בעזה. כל מה שנותר זה הריסות"
ב-15 באוקטובר 2023, שבוע אחרי תחילת המלחמה, כתבתי ב"הארץ" על ההתלבטות של אום פאיז. היא גורשה ב-1948 מהבית שלה בכפר הרביה, הכפר היפה שעל אדמותיו הוקמו שני קיבוצים – כרמיה וזיקים. היא היתה אז בת שבע, וזכרה איך הושיבו אותה ואת משפחתה על חוף הים, יחד עם אלפי פלסטינים אחרים, בלי מים ובלי מזון, ואז נתנו להם הוראה לנוע דרומה.
אום פאיז ובני הכפר שלה, כתבתי אז, האמינו שהם עוברים לצד השני של ואדי אל-חסי (נחל שקמה), וכי כעבור זמן מה הם יחזרו לבתיהם. אבל בנובמבר 1948 הצבא הורה להרוס ולשרוף את הבתים של הרביה, "כדי למנוע את חזרת המסתננים". מהכפר נותרו רק בית הספר, שהפך למזכירות של קיבוץ כרמיה; הארמון של משפחת אל-עלמי, ששימש את האליטה הפלסטינית לפני 1948 והפך לאולם אירועים ובית קפה בקיבוץ זיקים; בארות מים שקק"ל שיפצה, ומעט בתים הרוסים. עצי הכפר – ענבים ושקמים – עדיין מניבים פירות, 75 שנה אחרי שבעליהם נטשו אותם.
אום פאיז התיישבה עם הוריה במקום שהפך למחנה הפליטים הגדול ביותר בעזה, מחנה ג'באליה, קילומטרים ספורים דרומית להרביה. הוריה חיו בתקווה שיום אחד יחזרו לכרמיהם ולפרדסיהם. התקווה הזאת לא התממשה.
באוקטובר 2023 סיפרתי על ההוראה שקיבלה אז אום פאיז, יחד עם כל תושבי צפון רצועת עזה, לנוע דרומה אל מעבר לוואדי עזה, מה שזכה מאוחר יותר לשם "ציר נצרים". אום פאיז היססה. המחסור במים ובמזון כבר אז, בימים הראשונים של המלחמה, הזכירו לה את אירועי הנכבה ב-1948. ההפצצות מן האוויר הוסיפו ממד של איום מיידי על החיים.

שימש את האליטה הפלסטינית לפני 1948. ארמון משפחת אל עלמי היום (צילום: ת'אבת אבו ראס)
אבל אז, באוקטובר, אום פאיז החליטה לא לעזוב את הבית. היא היתה כבר אז בת 83, חולה, היה קשה לה מאוד לנוע ואפילו ללכת, לכן החליטה שהיא נשארת עם בני משפחתה בבית בג'באליה, שם גידלה את תשעת ילדיה, ושם הצטופפו בו יותר מ-40 בני משפחה, שלא הכירו מציאות אחרת חוץ מהמציאות של פליטוּת.
לקראת סוף אוקטובר, אום פאיז נכנעה. אחרי ויכוח נוקב בין בני המשפחה, היא החליטה לעבור דרומה, ל"אזור הבטוח", כפי שישראל כינתה אותו. המשפחה התפצלה. שלוש מבנותיה, יחד עם ילדיהן ונכדיהן, עזבו עם אום פאיז דרומה, מעבר לציר נצרים. הבנים ואחת הבנות, עם ילדיהם ונכדיהם, נשארו בג'באליה.
החודשים שעברו על אום פאיז בדרום היו קשים מנשוא. תחילה היא מצאה מקלט במחנה הפליטים נוסיראת במרכז הרצועה ואז עברה לח'אן יונס, בעקבות הוראות הפינוי של הצבא. היא התגוררה בבית ספר, באוהל וגם בבית מאבן עם חלק ממשפחתה. היא חלתה ולא מצאה תרופות. היא מיעטה לאכול, אבל אצלה זה כבר היה הרגל. היא דאגה לנכדיה, שסבלו מרעב וצמא, וקצרה ידה מלהושיע. לא היו תנאים סניטריים בסיסיים, והיא סבלה כמו כולם מהגשם ומהקור העז ששרר בחודשים האחרונים באזור.
מח'אן יונס היא עקבה בחרדה אחרי מה שקרה בצפון הרצועה. שלושה מנכדיה נהרגו מהפצצות בג'באליה, וג'באליה עצמה – כידוע – חרבה לחלוטין. 90% מהבתים, כולל הבית שבו גידלה את משפחתה, נהרסו.
אף שהמצב בדרום היה טוב יותר יחסית – "רק" כ-50% מהמבנים בח'אן יונס נהרסו –אום פאיז ומשפחתה לא היססו, וברגע שהצבא אפשר לפלסטינים לחזור צפונה, היא יצאה לדרך. בעוד הנשיא דונלד טראמפ מכריז על רצונו להעביר מיליון וחצי פלסטינים מעזה לירדן, למצרים, לאלבניה או לאינדונזיה, אום פאיז אומרת שהחזרה שלה לעזה היא "ניצחון". "טראמפ לא יכול להציע הצעה מגונה כזאת לאנשים שנולדו כאן בעזה", היא אומרת, "הם חלק מהמולדת".

הפלסטינים רגילים להיות מגורשים, אבל לא רגילים לחזור. פלסטינים חוזרים לצפון הרצועה, 28 בינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
אם כבר רוצים לעשות טרנספר לפלסטינים החיים בעזה, אומרת אום פאיז, אז שיחזירו אותם כבר לכפרים שמהם גורשו ב-1948. "מדוע שלא יעבירו אותי לכור מחצבתי בכפר הרביה?", היא אומרת. "הוא רק במרחק נגיעה ממחנה הפליטים ג'באליה מעבר לגבול. יש שם מספיק מקום לכולם".
כמו פלסטינים רבים שחזרו צפונה, אום פאיז מאמינה שחזרת העקורים לעזה מסמנת את סוף המלחמה. זה משקף את הרגשות של כל בני המשפחה ושל העזתים בכלל. תחושה של ניצחון הנורמליות והשפיות על ההרס, כמו שאמרו רבים מאוד מהפלסטינים שהתראיינו לרשתות הערביות השונות בעודם חוזרים צפונה. זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה של הפלסטינים שבה גורשו מבתיהם, אבל זו הפעם הראשונה שבה הם חוזרים, גם אם מהבתים שלהם לא נותר דבר מלבד הריסות.
אום פאיז כועסת כמובן על כך שישראל הרסה את ביתה ובתי בניה ושכניה בבלוק 2 בג'באליה, ועל כך שהרגה לה שלושה נכדים ועוד כמה קרובי משפחה. היא תלך לחפש את קבריהם, שנהרסו גם הם. אך היא כועסת גם על חמאס והרשות הפלסטינית, על מדינות ערב ועל כל העולם, ושואלת מתי העולם יבין שאין פתרון צבאי לסכסוך.
"כבר נכנסו היהודים לעזה וכבשו אותה או חלקים ממנה פעמים רבות, והפעם איתם האמריקאים והאירופים", היא אומרת, "מספיק. יש די מקום לכולם בארץ הקודש, הפסיקו את המלחמות, תנו לנו לחיות בשלום".
אני ממשיך לחפש תשובות לשאלות הנוקבות. אני שואל את החברים היהודים שלי למה הם שתקו על ההרעבה וההרג בעזה. ובעיקר אני רוצה להישיר מבט לעיני דודתי, ולהגיד לה שעוד לא אבדה תקוותנו להחליף את המציאות הקיימת במציאות של שלום במולדת המשותפת.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן