גופי מחוץ לכלא, אך לבי עדיין שם

חודש לאחר שחרורה מהכלא, המשוררת דארין טאטור מוצאת עצמה חושבת כל הזמן על שאר האסירות הפוליטיות הפלסטיניות בכלא הישראלי, ועל הסבל שהן עוברות. עכשיו היא נזכרת בתקופת המאסר שלה, ובאסירות שכבר שכחנו מקיומן

מאת:

לפני חודש שוחררתי מהכלא, אחרי חמישה חודשי מאסר שנגזרו עלי בגלל כתיבת שיר ופוסט בפייסבוק.

עם סיום המאסר שלי, שיחד עם תקופת מעצר הבית נמשך שלוש שנים, הגוף שלי שוחרר וכבר לא נמצא מאחורי סורג ובריח. אך מחשבותיי נשארו עם כל האסירות ומה שעברנו ביחד: 54 אסירות מאחורי סורג ובריח. לכל אחת מהן סיפור, לכל אחת מהן מציאות כואבת ומורכבת בכלא השרון, כלא דמון ובית מעצר ג'למה – קישון. לכל אחת סיבותיה שהובילו אותה לכלא ולמעצר. מזה אני לא יכולה להשתחרר כי האסירות נהיו חלק מהחיים שלי ואני חולקת איתן את מחשבותיי בכל רגע, אפילו שאני רחוקה מבית הכלא.

אני לא מצליחה לשחרר את עצמי מהסבל שלהן. הבטחתי להן שלא אשכח אותן ולא אעזוב אותן לבד כשהן רחוקות מאחורי חומות. אני נזכרת באותו סבל כשאני שומעת, למשל, על הארכת המעצר המנהלי של חברת הפרלמנט ח'אלדה ג'ראר בארבעה חודשים נוספים, בפעם הרביעית ברצף. במקום להשתחרר בסוף החודש הזה, נקבע לה תאריך שחרור לסוף פברואר.

אני רוצה להאיר זרקור על סבלן של האסירות ועל מצבם של שני בתי הכלא בהם הן כלואות. הנה כמה מהסיפורים.

שבר ברגל? שימי קרח

לפני הקמת מדינת ישראל, כלא דמון שימש מחסן לטבק וסיגריות. הוא הפך רשמית לבית כלא אחרי 1948. ארגונים משפטיים קבעו שהמבנה אינו ראוי למגורי אדם, אך היום חיים בו כ-500 אסירים פלסטינים, מתוכם 22 נשים המתגוררות באגף אחד קטן מאוד שיש בו שני חדרים בלבד. הן סובלות מדוחק ומרטיבות, מחום קיצוני בקיץ ומקור קיצוני בחורף.

בחדר מספר שבע נמצאות היום 14 אסירות. החדר יכול להכיל מקסימום 18 אסירות. חדר מספר 8 אמור להכיל שמונה אסירות והשטח שלו קטן מאוד. לאסירות אין שום תקשורת עם העולם, כי אי אפשר לשמוע רדיו משום שהקליטה משובשת. לא ברור מה מקור השיבושים האלה. האסירות מתלוננות גם שיש מעט מאוד ביקורים של עורכי ועורכות דין, והן מרגישות מבודדות מהעולם.

כשהזכרון שלי מחזיר אותי לכלא דמון, אני שבה לשעות שבהן סבלתי מכאבים ולא קיבלתי טיפול בזמן המתאים. אסירות אחרות סבלו ועדיין סובלות מיחס דומה בכלא. פעם נפלתי מהמיטה העליונה בתא כשרציתי לרדת ממנה. העובדה שאין סולם, אילצה אותי לשים שולחן מפלסטיק שישמש כמדרגה. החלקתי על השולחן ונפלתי ארצה. הרגל שלי התנפחה מיד, היתה לי חבורה כחולה והכאב קרע אותי. ביקשתי עזרה וטיפול, אבל רק לאחר יותר משעתיים הגיע חובש ואמר לי שהפציעה שלי קלה.

היה לי ברור שיש לי שבר ברגל, הרגשתי את זה. החובש התעקש שאין לי כלום והוא יטפל בי. טיפול הקסם שלו כלל הצמדת קרח לרגל וכדור לשיכוך כאבים. המשכתי לסבול ולכאוב, הרגל  שלי התנפחה והכחילה עוד יותר, אך לא היה לי עם מי לדבר. אחרי יותר מ- 15 שעות העבירו אותי לבית החולים, שם שמו לי גבס על הרגל. הדבר הכי אכזרי היה, שהסוהרת רצתה לאזוק את הרגליים שלי בזמן שלא הייתי מסוגלת לזוז. היא לא ויתרה ואזקה את הרגל הבריאה שלי לכיסא של רכב האסירים חרף ההתנגדות שלי. אחרי שגיבסו לי את הרגל, היא ניסתה לאזוק את הרגל עם הגבס אך היא לא הצליחה כי הגבס היה עבה מדי. לא ציפיתי לחוות רמה כזו של חוסר ערך לבני אדם. הכלא גורם לאדם להבין את מציאות החיים ולראות כמה המציאות הזו מרה.

דארין טאטור עם היציאה מהכלא (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

דארין טאטור עם היציאה מהכלא (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

48 ימים ללא שמש

בזמן שהייתי בכלא דמון, עורכת הדין תגריד ג'השאן סיפרה לי שהאסירות בכלא השרון התחילו בעיצומים אחרי שהנהלת הכלא הציבה במפתיע מצלמות בחצר. האסירות סירבו פשוט לצאת אל החצר כל עוד המצלמות פועלות. הפעלת המצלמות האלה הופסקה ב-2011, אבל חודשה לפתע, והאסירות סירבו לקבל זאת.

יסמין אבו סרור היא אסירה משוחררת בת 20. היא ישבה בכלא השרון. יסמין נולדה במחנה הפליטים עאידה בבית לחם ובמקור היא מהכפר בית נתיף במחוז ירושלים שנכבש וטוהר אתנית ב-22.10.1948 על ידי כוחות הפלמ"ח וההגנה במבצע "ההר". היא עובדת בארגון רפואי ומתנדבת כחובשת. יסמין נעצרה שלוש פעמים בשלוש השנים האחרונות. היא נעצרה בפעם הראשונה ב-2015, כשהיתה בת 17 וחצי, בזמן שהייתה בדרך לכלא אשל כדי לבקר את אחיה שגזרו עליו 17 שנה בכלא. היא ישבה שלושה חודשים במעצר, שוחררה ונעצרה שוב בינואר 2018, הפעם באשמת "הסתה נגד מדינת ישראל". היא נשפטה לשבעה חודשים בהם עברה בין כלא השרון ודמון. היא שוחררה ביולי 2018, ביום שבו שוחררו שתי האסירות עהד ונרימאן תמימי.

אבל סדרת המעצרים שלה לא נגמרה. היא נעצרה שוב בפעם השלישית, חודש וחצי לאחר שיחרורה. הפעם היא נעצרה לשבוע במטרה ללחוץ על אחיה השני להודות במשהו, זאת לאחר ששני ההורים שלה נעצרו מאותה סיבה. כך, כל המשפחה הייתה במעצר. היא שוחררה כעבור שבוע.

לאחר שחרורה יצרתי איתה קשר כדי לשמוע ממנה מה היא חוותה ומהו מצב האסירות שהיו איתה. יסמין סיפרה שישבה באגף מספר שתיים בכלא השרון, שיש בו שבעה תאים לאסירות הפוליטיות ושני תאים לאסירות פליליות. יושבות בו 35 אסירות פלסטיניות, שקיבלו גזרי דין שונים שהארוך ביניהם הוא 16 שנים וחצי – גזר דינה של האסירה שורוק דוויאת מירושלים שעכשיו מרצה כבר את השנה הרביעית שלה בכלא. יש בו גם אסירות שמצבן הבריאותי מורכב כמו אסראא ג'עאביס, מרח בכיר ולמא אל-בכרי.

donate

שאלתי את יסמין מה הכי הטריד אותה בכלא בפעם האחרונה שישבה בו. "הרבה דברים השתנו", היא אמרה לי. "הדוחק, המצלמות, המצב הנפשי של האסירות בכלא. אפילו מראה הפנים של האסירות השתנה כי הן לא ראו אור שמש במשך 48 ימים בגלל המחאה שלהן. זה השפיע על בריאותן הפיזית והנפשית. הדבר הכי בולט שראיתי, וגם שחוויתי בעצמי, הוא הפנים הצהובות והחיוורות שלהן, השחור מתחת לעיניהן ונשירת השיער. לכמה מהאסירות הייתה פריחה על עור הידיים בגלל הרטיבות והמחסור באור שמש".

לגבי המחאה של האסירות נגד המצלמות, יסמין הסבירה לי שהאסירות "החליטו לנקוט שלושה צעדי מחאה כדי ללחוץ על הנהלת בתי הכלא לחזור בה מההחלטה להפעיל את המצלמות בחצר. הן החליטו לא לצאת לחצר, לצמצם את הקניות בקנטינה כדי להפעיל לחץ כלכלי, ולא לצאת למרפאה ולהחרים אותה". היא הוסיפה שהתנאים בכלא השרון הורעו. "מצמצמים את כמות המים החמים למקלחת, מנתקים את זרם המים החמים, ואם מים איכשהו בכל זאת  חמים, אז זה לדקות ספורות בלבד ואז המים נגמרים. מנתקים מדי פעם את החשמל ביום בחדרים, ויש פחות לחם וירקות עכשיו".

בתקופה שהייתי בבית הכלא הבנתי מדוע מצלמות האבטחה בחצר, המצלמות 24 שעות ביממה, מציקות לאסירות. האסירות דתיות ועוטות חיג'אב, גם בכלא השרון וגם בדמון, והן לא יכולות להוריד אותו אף פעם מול המצלמה. זה בעצם מונע מהן ליהנות מהשמש ולאוורר את שיערן או לעשות ספורט בחצר. החצר היא המקום היחיד שאליו נכנסים אוויר רענן ואור שמש.

דארין טאטור בחדרה בבית הוריה בכפר ריינה לאחר השחרור (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

עניין הפעלת המצלמות הוא חלק מתוכנית של הנהלת כלא דמון. כשהחלה המחאה נגד המצלמות בכלא השרון, הנהלת כלא דמון הודיעה לנו שהם עומדים להעביר את כל האסירות, גם אלה שנמצאות עכשיו בכלא השרון, למחלקה חדשה בכלא דמון. הם לא הודיעו מתי תהיה ההעברה. בכלא דמון פועלות מצלמות שפועלות כל הזמן מאז שהוא נפתח מחדש ב-2015, ולכן אני חושבת שהצעד הפתאומי בכלא השרון נועד להרגיל את האסירות שם למציאות החדשה שמחכה להן אחרי ההעברה לכלא החדש ולבדוק את רמת ההתנגדות שלהן לצעד.

לפי מה שהנהלת בית הכלא הודיעה לנו, המחלקה החדשה שתיפתח בכלא דמון יכולה להכיל 104 אסירות והיא מחולקת ל-26 חדרים ובכל חדר יהיה ארבע אסירות ויש בו גם מצלמות בחצר, ובעניין המצלמות אין מה לדון.

אך השאלה שמטרידה אותי הכי הרבה היא מה יהיה גורלן של האסירות אחרי ההעברה? איך הן יתמודדו עם כל השינויים שיקרו להן? האסירות מסרבות לצאת לחצר, לא רואות שמש, לא עושות ספורט, עוברות חיפוש בעירום הרבה פעמים (חוויה שגם אני עברתי) ולא מקבלות טיפול מתאים. הן סובלות מבעיות נפשיות קשות ולא מקבלות יעוץ פסיכולוגי מתאים.

כשהן נפצעות, הן לא מקבלות טיפול מתאים. כשהן צריכות לעבור ניתוח, לא מתאפשר להן. חלק מהן לא מקבלות אישור לביקורי משפחה. אני מכירה אסירות מעזה שלא מקבלות ביקורים כבר יותר משנתיים (וגם לא מקבלות אישור לשיחת טלפון אחת עם המשפחה שלהן ולא יודעות כלום על המשפחה שלהן מאז שנעצרו). השגרה שלהן כוללת הוראות ופקודות פתאומיות להעברה ממקום למקום. הן צריכות להסתפק במעט מאוד אוכל או מים. האסירות נטושות ואף אחד לא שומע את קולן.

דארין טאטור היא משוררת פלסטינית. תרגמה: דימה דראושה

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ראש הממשלה נפתלי בנט והמפכ"ל קובי שבתאי בביקור ברהט, ב-6 בדצמבר 2021 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

ביישובים הערביים השטח בוער, והפעם זו לא מטפורה

למרות התוכנית החדשה למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, התקציבים ומבצעי הראווה, התחושה היא שהאלימות רק מתגברת, ושההכרזות על פתרון הבעיה בתוך חצי שנה הן מופרכות. "הקמפיינים הממשלתיים הם רק משככי כאבים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf