גם הפלסטינים משתתפים בתאטרון הכיבוש

כותב אורח: חגי אלעד

אנחנו מצביעים, הם לא. אבל אנחנו כן מאפשרים להם להשתתף: הם יכולים לצפות. כך למשל הפלסטינים תושבי בית עור אל-פוקא, יכולים לצפות כיצד הקלפיות בהן הצביעו שכניהם תושבי ההתנחלות בית חורון מוסעות למטה ועדת הבחירות המרכזית – על כביש בו אינם מורשים לעשות שימוש (אבל שנסלל על אדמותיהם שהופקעו מהם) – אל הכנסת בה פלסטינים לא זוכים להצביע (על אף שהחלטותיה שולטות בחייהם).

גם בהליכים בבתי המשפט שלנו מתאפשר לפלסטינים להשתתף: הם יכולים להיות מורשעים. לא שזו הפתעה גדולה, בהינתן חלוקת התפקידים הברורה בתיאטרון המכונה כאן "מערכת המשפט הצבאית", בו ישראלים מלוהקים תמיד כשופטים, תובעים ומפקדים צבאיים שבכפוף לפקודותיהם זוכים פלסטינים למלא את תפקידיהם הצנועים כאובייקטים למעצר, חקירה, תביעה והרשעה.

אפילו כשאנחנו עוסקים ברגולציה שגרתית של עניינים כמו דיג, פלסטינים זוכים להשתתף. כאשר עודכנו התקנות בנושא לא מזמן, היה זה כדי למנוע דיג בים התיכון, קרוב מדי לקו החוף, מחשש לפגיעה בבתי גידול ימיים שבריריים. אבל בסמוך לקו החוף של עזה קבענו תקנות הפוכות בדיוק: לדייגים של עזה דווקא אסור להתרחק יותר מכמה קילומטרים מהחוף. הרגולציה שלנו, ההשתתפות שלהם.

גם במרשם התושבים משתתפים פלסטינים. אמנם מרשמי התושבים שלנו ושלהם נפרדים, אבל את שניהם אנחנו מנהלים. אנחנו רושמים – במרשם אחד – את עצמנו, ואנחנו רושמים – במרשם אחר – אותם (כך לגבי פלסטינים הן ברצועת עזה והן בגדה). עבור פוליטיקאים מסוימים נתונים סטטיסטיים העולים ממרשמים אלו הם בסיס לתחזיות דמוגרפיות מטילות אימה, אבל בכל מקרה – הפלסטינים זוכים להשתתף: להיוולד ולהתחתן מדור לדור, ולהירשם על ידינו מדור לדור.

> רק מאבק משותף יכול להצמיח עתיד משותף

אם אין תוכנית מתאר, כל בניה היא לא חוקית ומועדת להריסה. הריסת בית, בית חנינא, מזרח ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מנגנוני התכנון והבנייה שלנו? גם בהם זוכים פלסטינים להשתתף. זאת, אפילו שכבר ב-1971 – ממש בראשיתו של הכיבוש בן חצי המאה – ביטלנו את ועדות התכנון המקומיות בגדה והעברנו את כל סמכויותיהן לידינו. כתוצאה מכך אמנם אין לפלסטינים ייצוג בתהליכי התכנון של אדמותיהם, אבל הם בהחלט זוכים להשתתף בתוצאות של תהליכים אלו. הכפרים שלהם הם כמו חורים שחורים, מקומות בהם אורן של תכניות מתאר אינו יכול להפציע. בשל קושי מנהלתי זה, יוצא שבתיהם – מעשה כשפים – אינם חוקיים. כך שהשתתפותם בפירות התכנון אינה באה לידי ביטוי, למשל, בחיבור למים או לחשמל; אבל הם כן זוכים להקצאה תכנונית נדיבה של דחפורים להרס בתיהם.

אמנם, בכל רחבי תבל קרנה של הדמוקרטיה הייצוגית דועכת במידת מה לאחרונה. אבל העדר ייצוג אינו שולל השתתפות. כבר חמישים שנה שכולנו חיים בנפרד-ביחד תחת שלטון אחד: השלטון שלנו. ועדיין, פלסטינים משתתפים. הם מעולם לא חדלו להשתתף, ולעולם לא יחדלו. יום יבוא, וההשתתפות כאובייקטים תשתנה ותהפוך למציאות חיים אחרת כאן. עד אז, תחת פיסת שמיים קטנה, בנפרד-ביחד או אחרת, כולנו כאן – וכולנו נישאר כאן – על פיסת אדמה קטנה, בקצה הים התיכון.

חגי אלעד הוא מנכ"ל "בצלם". הפוסט פורסם לראשונה באנגלית בגיליון מיוחד של המגזין תיקון לרגל חמישים לכיבוש.

> מנותקים: הסיפור המוזר שישראל מספרת לעצמה על המזרח התיכון