גלגולה של נכבה: הישובים המזרחיים שנהרסו לפני ואחרי הקמת המדינה
מאז ראשית ההגירה הציונית הרסו הממסד ורשויות השלטון מאות ישובים פלסטיניים וסוריים, שהוגדרו מראש כאויבי המדינה. כעת מוצגת לראשונה מפת הישובים של יהודים מזרחים שנהרסו בידי הממסד הציוני בטרם הקמת המדינה ולאחריה
כותב אורח: איתן ברונשטיין
בפרק "הקרב על הבית" בסדרתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות" ששודר השבוע בערוץ 10 מתוארת בבהירות האפליה שיצרו הרשויות בין תושבי שלוש שכונות שקמו בו זמנית, בראשית ימי המדינה, באזור הכפר הפלסטיני ג׳מאסין אל-ע׳רבי: גבעת עמל, פארק צמרת ושיכון קצינים. בשתי האחרונות הוסדרה הבעלות של התושבים בנכסים בהם חיו ובגבעת עמל הם הוכרזו כ״פולשים״ ועד היום מנהלים מאבק נגד גירושם. בפארק צמרת ובשיכון קצינים התיישבו אשכנזים, חלקם חלק מהממסד הפקידותי והצבאי ובגבעת עמל התיישבו מזרחים ממדינות ערב. שלוש שכונות בסמיכות שהשוואה ביניהן מציגה את הפערים באתנוקרטיה הישראלית.
ידוע שמאז ראשית ההגירה הציונית הרסו הממסד ורשויות השלטון מאות ישובים פלסטיניים וסוריים, שהוגדרו מראש כאויבי המדינה. אבל ב״מפת ההרס הקולוניאלי״ מוצגים בנוסף להם, לראשונה, ישובים של יהודים מזרחים, כמחציתם תימנים, שנהרסו בידי הממסד הציוני טרום מדינה ובידי השלטון הישראלי מאז כינונו ב-1948.
במושג ״הרס״ הכוונה לישובים או קהילות שפונו בניגוד לרצונם. לעיתים תוך שימוש באלימות פיזית ותמיד תוך אלימות ביורוקרטית, כלומר משפטית וכלכלית. קיימים ישובים ושכונות נוספות שנהרסו בידי הממסד, אבל בהם הגיעו בסופו של דבר להסכמה עם התושבים על גובה הפיצויים. דוגמאות לכך הן שכונות מחלול ונורדיה בת״א ומעברת נווה עמל בהרצליה. מנגד, היו ישובים ישראליים שנהרסו בניגוד לרצון תושביהם – בחצי האי סיני – אך זה נעשה דווקא בניגוד לכיוון ההתפשטות הקולוניאלית, במסגרת ביצוע הסכם השלום עם מצרים, ולכן אינם נכללים במפה זו. את הרס הישובים ניתן להגדיר כמהלך של דה-קולוניזציה.
למעשה, למרות ההפתעה ב״גילוי״ הרס ישובים של יהודים בידי הממסד הציוני והשלטון הישראלי, אין הדבר צריך להפתיע לנוכח היחס הקולוניאלי של הממסד הציוני מראשיתו למזרח: יהודים, מוסלמים ונוצרים, כולם ערבים.
> כלום לא השתנה מאז שסאלח גילה שפה זה ארץ ישראל
ואלה השמות
בתקופת המדינה יש היררכיה ביחס המפלה של השלטון כלפי פלסטינים, שהם המקופחים ביותר, לבין יהודים מזרחים שנהנים מפריבלגיות בהיותם יהודים אך מופלים כערבים לעומת יהודים אשכנזים. אולם בראשית ימי ההגירה הציונית לארץ היחס המפלה של האליטה האשכנזית כלפי יהודים מזרחים היה במפורש מתנשא ורווי גזענות. הממסד הציוני מראשיתו היה אירופאי-אשכנזי והוא פעל לשמר את האינטרסים של קבוצת ה"מייסדים”. הם פעלו עוד מלפני קום המדינה ולאחר כינונה ניכסו את מנגנוניה להבטחת העליונות שלהם.
אלה שניים עשר הישובים והשכונות מאוכלסים ביהודים מזרחים שהמדינה או הממסד הציוני טרום מדינה הרסו ואת חלקם ממשיכים להרוס בימים אלה: מושבת התימנים בבן שמן, תימני כנרת, תוחלת, מעברת כפר סבא, ימין משה, ממילא, מנשיה, סומייל, כפר שלם, גבעת עמל, שכונת הארגזים, עמק התימנים בעין כרם (ראו פירוט ומקורות). שניים מהם נהרסו עשרות שנים לפני הקמת המדינה ועשרה נהרסו בתקופת המדינה, חלקם ממשיכים להיהרס בימינו. רוב היישובים ההרוסים בתקופת המדינה ״קמו״ בכפרים שפלסטינים גורשו מהם ב-1948.
ההבדל ביחס השלטון אל היהודים האשכנזים לעומת היחס ליהודים המזרחים שהתיישבו בבתי הפלסטינים ברור. בעוד תושבי השכונות הנ״ל במערב ירושלים ובקיבוצים זכו לבעלות על הבתים שנגזלו מהפלסטינים, מהיהודים המזרחים נמנעה הסדרת הבעלות.
דוגמא ברורה להבדל ביחס השלטון לקבוצות אוכלוסיה שונות ניתן למצוא בסיפור של תוחלת. יהודים תימנים שהתיישבו בבתי הכפר הפלסטיני אלסַאפִרִיָּה פונו בכוח ביורוקרטי לעומת אנשי חב״ד שישבו באותו ישוב אבל הגב הפוליטי החזק שלהם אפשר להם להישאר ולהתרחב על חשבון תוחלת.
דוגמא נוספת להרס קהילה בכוח ביורוקרטי קיימת בגבעת עמל. מנשה כליף (שסולק בכוח פיזי מביתו כדי להרסו ב-2015) סיפר בשיחה איתו שהוריו התבקשו להיכנס לבתים של ערביי ג׳מאסין אל-ע׳רבי כדי למנוע את שובם של הפלסטינים. הקרקע נרכשה ע״י טייקונים שפועלים לפנות את התושבים ללא מתן פיצוי הוגן. עם שלטון הליכוד והימין הפוליטי כבר לא ניתן לדבר רק על שלטון פוליטי מתנשא (של מפא״י) אל מול המזרחים. השלטון הישראלי (או הממסד הציוני בטרם מדינה) יצרו את התנאים המבניים, הכלכליים-חברתיים, שבסופו של דבר הביאו להרס ישובים כמו גבעת עמל וכפר שלם. ההתנשאות כלפי מזרחים מוחלשים נהייתה למרכיב מבני (חוקי וכלכלי) במשטר הישראלי והיא אינה תלויה בזהות מפלגות השלטון, ימין או שמאל.
> השחיתות נמצאת בקו המחבר בין גבעת עמל לאל עראקיב
זיכרון החיים המשותפים
התשתיות בישובים הפלסטינים בהם התיישבו מזרחים הוזנחו ע״י הממסד במטרה להביא את המתיישבים להסכים להתפנות, כדי שניתן יהיה להקים שכונות חדשות שיניבו רווחים עצומים לשלטון וליזמים. התושבים שאכלסו ברשות את בתי הפלסטינים הפכו למטרד והוגדרו כפולשים. ההיבט הגזעני אינו מופיע בתהליך זה בגלוי, כפי שהיה בימי טרום מדינה, אבל זהותם האתנית של קורבנותיו מובהקת: כולם מזרחים.
דוגמא ליחס הגזעני למתיישבים הללו ניתן למצוא ביומן החדשות כרמל משנות השישים, כאשר היה מאמץ של עיריית ת״א לפנות את תושבי מנשיה היהודים, השכונה היפואית לחוף הים ש-12,000 תושביה הפלסטינים גורשו ב-1948. מתוך יומן חדשות שנראה בסרט של ענת אבן ״יזכור למנשיה״: ״זוהי שכונת מנשייה שבתל אביב. במשך הזמן פונו מהאזור למעלה משלושת אלפים משפחות, וזאת כדי לאפשר את ביצוע השינויים. חלק מהתושבים אמנם נשארו שם בינתיים, אך העבודות כבר החלו. במשך השנים הפכו הבתים האלה לתלי חורבות (…) אך בתוך תלי החורבות גרים עדיין אנשים. הנכון הוא שחלק מהגרים במנשייה מסרב לפנות את מקום מגוריו כאמצעי לחץ (…). אלה פניה של מנשייה שדייריה המעטים וילדיהם מסרבים להכיר בעובדה שעל המפה הרשמית היא נמחקה ואיננה, מנשייה המהווה חממה מובהקת לתסיסה, להרגשת קיפוח ולפנתרות".
היחס אל המזרחים שונה מאד מהיחס כלפי הפלסטינים מאותם בתים עצמם. לעקורים הפלסטינים אין כלל ערכאה חוקית אליה הם יכולים לפנות. חוק נכסי נפקדים וחוקים משלימים נוספים הפכו אותם למחוסרי הגנה כלשהי במסגרת המשטר הישראלי. עקורי ליפתא היהודים קיבלו לבסוף פיצוי הוגן מהמדינה בעוד הפלסטינים העקורים מליפתא, שחלקם גרים בירושלים, עומדים אל מול קיר אטום כשמדובר בזכויותיהם הקנייניות.
בכתבה של רוני הראל, "בקסבה של תל אביב" (מוסף כלכליסט, 27.3.2017), אוסי תג׳ר, ממפוני סומייל שבמרכז ת״א, משמיע הצהרה מפתיעה בפני עיתונאית ששואלת אם יסכים לקבל כפיצוי דירה בבניין החדש שעומד להיבנות על חורבות ביתו: ״שום דבר, אני רוצה לתת את זה לערבים מתנה״. היא שואלת ״ואיפה אתה תגור?״ הוא עונה ״אני אגור איתם״.
שאיפתו של תג׳ר מסומייל לחיות יחד עם הפלסטינים שישובו מזכירה לנו שבימי טרום וראשית הציונות היו חיי שיתוף בין יהודים למוסלמים ונוצרים בארץ. הציונות לא ראתה את החיים המשותפים הללו בעין יפה והצליחה להרסם. ניתן לראות בהרס יישובי המזרחים הרחבה של המאמץ הזה.
איתן ברונשטיין, מנהל שותף של דה-קולונייזר ומייסד זוכרות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן