newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המדינה מקשיחה נהלים ומקשה על אזרחים ערבים לבקר קרובי משפחה בעזה

אלפי אזרחים נפגעים מהמדיניות החדשה. על סבים וסבתות נאסר להכנס כליל, גם לא לחתונות או לוויות של נכדים. איזה הצדקה בטחונית יכולה להיות לזה?

מאת:

כותבת אורחת: מיכל לופט

ביולי האחרון הכריז מפקד פיקוד דרום, האלוף סמי תורג'מן, בהודעה לעיתונות, על מדיניות חדשה, שמטרתה לצמצם כניסה של אזרחים ישראלים לרצועת עזה, ובכך פגע ביכולתם המצומצמת ממילא של אלפי פלסטינים אזרחי ישראל להיפגש עם קרובי משפחתם שחיים שם.

בהודעה נמסר שההחלטה התקבלה לנוכח הפרסום בדבר היעדרותם של שני ישראלים ברצועה ובשל "המצב הביטחוני השורר ברצועת עזה"; נמסר שמדובר במדיניות "זמנית"; ושאזרחים ישראלים עדיין יוכלו לקבל היתרי כניסה לרצועה "במקרים פרטניים בהתאם לצורך הומניטרי", שם קוד למצב שבו מותר לבקש היתר כניסה לרצועה רק במקרה שקרוב המשפחה שם גוסס, מת או מתחתן.

ישראלים שיש להם קרובי משפחה בעזה ממילא יכלו לבקש עד אז לבקרם רק בתנאים הומניטריים חריגים, אבל בחודשים שחלפו מאז הודעת האלוף הם גילו שאינם יכולים לקבל היתרי כניסה גם כשתנאים אלה מתקיימים. רק במקרים שנחשבו לחריגים שבחריגים התקבלו אישורי כניסה לעזה, וגם אז רק לאחר מאמצים משפטיים, שכללו התכתבויות עם מתאם פעולות הממשלה בשטחים, והתערבות של הפרקליטות או של בית המשפט. הנתונים מוכיחים שבעוד שבחמשת החודשים לפני הטלת האיסור על כניסת ישראלים לרצועה הממוצע החודשי עמד על 337 כניסות, בחמשת החודשים שבאו אחרי הטלת האיסור עמד הממוצע על כ-138 כניסות של ישראלים לעזה. כלומר: ירידה של כ-60 אחוז בממוצע החודשי.

> כשהמוות נראה כמו המוצא היחיד: עלייה חדה במספר ההתאבדויות בעזה

מחסום ארז, הכניסה לעזה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מחסום ארז, הכניסה לעזה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

למעשה, המדיניות ה"חדשה" – שעדיין עומדת על כנה – נחשפת במלוא אכזריותה דווקא כשהישראלים מקבלים את אישור הכניסה המיוחל, אבל נדרשים להיכנס לרצועה לבדם, ללא מלווים. לאחרונה, למשל, סורבה בקשתה של ר', בת 20, להיכנס לעזה יחד עם בן זוגה ועם בנם, תינוק בן חודש וחצי, כדי להשתתף בשמחת חתונת אחיה. רק בזכות פעילות משפטית מרוכזת של ארגון גישה, ניאותו לבסוף במנהלת התיאום והקישור של עזה להנפיק עבורה אישור כניסה אחד נוסף – לתינוק.

במקרה אחר ביקשה ס', בת 38, להיכנס לעזה עם שמונת ילדיה – הקטן שבהם בן שנה והגדול בן 17 – כדי לבקר את אביה המבוגר והחולה בעזה. לבקשתה צורפה חוות דעת של עובדת סוציאלית, שהעידה שס' אינה יכולה להשאיר את ילדיה עם אביהם, שסובל ממצב רפואי קשה, אבל בכל זאת במנהלת התיאום והקישור הסכימו להעניק רק ל-ס' אישור כניסה, לא לילדיה. אפילו לא לתינוק. ס' נאלצה לבחור בחירה בלתי אפשרית: האם להיכנס לעזה כדי לזכות לראות, אולי בפעם האחרונה, את אביה החולה, ולהותיר את ילדיה ללא כל השגחה וטיפול משך מספר ימים, או להישאר בישראל ובכך לפספס את ההזדמנות לבקר את אביה, הזדמנות שאולי לא תחזור.

ואם לא די במאבק היומיומי על זכותם של קרובי המשפחה להיפגש ברצועה גם כשהם עומדים בתנאים החריגים ביותר, לאחרונה מתפ"ש החליט להחמיר אף יותר את הקריטריונים ופרסם הבהרה חדשה, שקובעת שסבתות וסבים ישראלים לא יוכלו לבקש אישורי כניסה לרצועה כדי לבקר את נכדיהם שגדלים בעזה, אף לא במקרים של חתונה או הלוויה. ההגבלה החדשה לא חלה על סבים וסבתות מהגדה, או על סבים וסבתות מעזה שמבקשים לבקר את נכדיהם בישראל או בגדה, אלא רק על אלה שלהם אזרחות או תושבות ישראלית. במקרה שלהם, אפילו המקרים ההומניטריים החריגים שבחריגים ביותר לא ייענו.

לנוכח מטרותיה הביטחוניות המוצהרות של המדיניות, שהפכה בינתיים לקבועה, קשה שלא לתהות: איזו תועלת ביטחונית יכולה לצמוח מקריעת אם מילדיה? במה תסייע העובדה שתיאלץ לוותר על ביקור קצר מועד אצל אביה החולה בגלל שאינה יכולה להותיר את ילדיה מאחור, ובכך אולי תפספס את האפשרות לפגוש אותו בפעם האחרונה?

איזה מין סיכון ביטחוני מהווה תינוק בן שנה, או ילד בן עשר, שמתלווה להוריו לביקור אצל סבו וסבתו? ומהי התועלת הביטחונית בשלילת האפשרות הנדירה של סב או סבתא לבקר את נכדתם שגדלה בעזה, ולפגוש אותה, אולי לראשונה בחייהם, בעת שמחת חתונתה? האם מקרים אלו אינם "הומניטריים" דיים? היכן בכלל עובר הקו שקובע שמקרה מסוים ייחשב "הומניטרי" כדי לאפשר לקרובי משפחה את הזכות הבסיסית להיפגש?

קשה להבין את נחיצותן של ההחמרות הללו. הצבא אינו מספק הסברים ולא חש צורך להצדיק עצמו, גם כשמדובר בפגיעה בזכויות יסוד חוקתיות של אלפי אזרחים ישראלים שלהם קשרי משפחה ברצועת עזה. אין למדיניות הזו שום הצדקה ביטחונית, יש בה רק זלזול בבני אדם. ככזו, עליה להתבטל באופן מיידי, ויפה שעה אחת קודם.

מיכל לופט היא עורכת דין בארגון גישה, שמקדם חופש תנועה לפלסטינים ולסחורות מרצועת עזה ואליה. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> תחקיר: מי עומד מאחורי התנועה שמכינה את הרחוב הרוסי לבחירות הבאות?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf