newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נציגי הציבור שלנו מתגאים בגירוש ניצולי רצח עם

עכשיו זה כבר נעשה בלי מלים מכובסות כמו "מתקן פתוח" או "עזיבה מרצון". עכשיו המדינה נערכת לגרש מבקשי מקלט בכפייה מוצהרת למקומות מסוכנים להם, מקומות ללא תקווה. איך זה קרה לנו?

מאת:

כותבת אורחת: מורן מקמל

אתמול (שלישי) פורסם כי הממשלה מתכננת לגרש בכפייה מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה ל"מדינה שלישית". עוד פורסם כי מי שיסרב לעזוב ייכלא בכלא "סהרונים" לתקופה לא מוגבלת בזמן.

הצעד הנוכחי כבר אינו עטוף במילים יפות כמו "חזרה מרצון" או "מענק עזיבה", שמטרתן להסוות את גודל האימה והזוועה שמתרחשת פה בחסות הממשלה. יוזמי הצעד מתהדרים בכוחניות שבו, בגסות שבו, באטימות שבו. הגירוש בכפייה מפעיל באופן אקטיבי וגלוי את מירב המאמצים בכדי לדחוק ולהדוף אנשים למקום לא להם, למקום סכנה.

אני יושבת ותוהה לעצמי איזה תמריצים נוראיים ממשלת ישראל מספקת לאוגנדה ורואנדה, אותן מדינות "שלישיות", כביכול עלומות שם, בכדי שאלו יסכימו לקבל את מי שישראל מדירה ומסיתה כנגדם כבר שנים. הסכם רשמי בין המדינות – אין, שקיפות – אין, ומעמד או הבטחה לשלומם של המגורשים – בטח שאין.

מה יש? אנשי צללים שמנהלים עסקאות במחיר דמים, חשדות לסיוע בזיוף מסמכים (עובד רשות ההגירה בישראל כבר נחקר בנושא), תעודות מעבר זמניות שנלקחות מהם עם הגיעם למדינה, מעצרים, איומים בגירוש למדינת המוצא, היעדר ביטחון, יציבות או הגנה. בקיצור: המשך מעגל של פליטות שלא נגמר (אפשר לקרוא על כך בהרחבה בדו"ח המוקד לפליטים ומהגרים).

> "צריך שלא יהיה ריכוז של מבקשי מקלט בדרום תל אביב"

גירוש מבקשי מקלט מדרום סורן, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

גירוש מבקשי מקלט מדרום סודן, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בעקבות הלב השבור

מאז החתימה על אמנת הפליטים הבינלאומית לא הייתה עוד מדינה בעולם המערבי שגירשה מתחומיה מי ששרדו ונמלטו מרצח עם, טיהור אתני, שלטון דכאני ומתעמר. נבחרי הציבור שלנו מתגאים ב"פתרון" המוצע, וזאת כשבמקביל המדינה מתעלמת מבקשות המקלט, רומסת את זכויות האדם של המבקשים וחמור מכך – מסבנת את חייהם באופן מוחלט וברור. כל זאת קורה מבלי ששבב מוסר ישבור את מסכת הרוע, מבלי שההיסטוריה והזכרון הקולקטיבי ילמדו אותנו אחרת, מבלי לתת כלל את הדעת שמדובר בבני אדם.

עדויות רבות כבר נאספו על גורלם של אלה שכבר גורשו. התמונה המצטיירת מהן אינה טובה. יש שנעצרו, יש שעונו, יש שנעלמו ועקבותיהם לא נודעו, יש שנרדפו ונאלצו לברוח שוב ושוב ושוב, ויש כאלו שכבר אינם.

בקיץ האחרון טסתי לאוגנדה, להפגש עם דרום סודנים שגורשו בקיץ 2012 ועם מגורשים מאזורים אחרים בסודן ומאריתריאה. אדייק ואכתוב שנסעתי בעקבות חתיכות הלב החסרות שלי. נסעתי לבקר חברים שגרו בישראל 5-8 שנים עד שנעקרו יום אחד מחייהם ומחיי באלימות, ונשלחו למקום אחר. חלקם גורשו לדרום סודן ונאלצו לברוח ממנה שוב בעקבות שפיכות דמים ומלחמת אזרחים. אחרים גורשו ישירות לאוגנדה, מדינה שהדבר היחיד שאולי משותף למבקשי המקלט ולאזרחיה הוא צבע עורם.

קיוויתי וייחלתי שאמצא שם שהם מצאו תקווה ואופק לעתיד, שאמצא במה להיאחז, כי המחשבה שאנחנו אחראים לגורלם שם היא משא קשה לשכל הישר ולמצפון גם יחד. תקוותי נגוזה.

כמעט שלוש שנים עברו מאז הגירוש היזום והכפוי ההוא. מאז אני לא מפסיקה לקבל שיחות טלפון עם ידיעות מרות וקשות. בכי של ילדים ברקע, געגועים לחברים שהשאירו מאחור, חולי, לחימה, אובדן ושכול. חתיכות הלב השבורות כבר הפכו לרסיסים, אבל השבר הכי גדול הוא השבר הערכי שלי.

> הכתובת על הקיר: מבקשי מקלט בחולות כותבים בפייסבוק של ישראלים

גירוש מבקשי מקלט מדרום סורן, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

גירוש מבקשי מקלט מדרום סודן, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

איך אנו עומדים מנגד?

אני לא מפסיקה לחשוב על סבי וסבתי מצד אמי, שהגיעו באניית מעפילים מאירופה, ללא מסמכים וללא אשרות, ונשלחו לקפריסין. אני, מורן מקמל, נכדתם של מסתננים, לא מצליחה להבין, לא מסוגלת להכיל ולעבד איך השנאה נהייתה עיוורת ותהומית כל כך, איך מסע שלם של הפחדה, הזרה והסתה עבד, ועולם כמנהגו נוהג.

אין ספק כי בכל הקשור לסוגיית מבקשי המקלט בארץ מוחות רבים של אנשים ערלי לב משקיעים את מירב המאמצים בכדי "לטפל" באותם אנשים, שהעזו לנצח את המוות. משאבים רבים של זמן, כח אדם וכספי מסים מנותבים להתמודד עם פחות מ-50,000 איש שבאו לבקש מקלט. בהתחלה נתנו להם כרטיס נסיעה לכיוון אחד, לתחנה המרכזית בתל אביב. אחר כך נתנו להם אשרות זמניות ללא זכויות סוציאליות. אחר כך נתנו להם שמות וכינויים ושנאת חינם. אחר כך בואו מתקני הכליאה עם השמות המכובסים. והנה, רגע לפני חג החירות, אנחנו נותנים להם עוד מתנה – גירוש כפוי. כרטיס בהגרלה על עתיד חייהם – כי הגירוש נעשה יותר נח.

לפני כמה חודשים שאלה אותי ילדה סודנית עם דמעות בעיניה "למה כולם פה בצבע גוף ורק אני לא?". אז תיכף גם היא לא תהיה פה. אלו פני הדברים. זהו פרצופה של המדינה.

מורן מקמל היא רכזת "סטודנטים למען פליטים" באוניברסיטת בן גוריון ופעילה חברתית לזכויות אדם וסטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> זהו דיוויד. חי בערד. גורש. נרצח בדרום סודן

גירוש מבקשי מקלט מדרום סורן, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

גירוש מבקשי מקלט מדרום סודן, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מעטפות הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות בפברואר 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מעטפות הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות בפברואר 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

האדישות לבחירות המוניציפליות עלולה לעלות לנו ביוקר

נראה שלציבור הכללי אין כוח להתעסק עכשיו בענייני חנייה או חינוך. אבל עד כמה שזה נשמע דמיוני, קיים חשש ממשי שבשבוע הבא נקום למציאות פוליטית חשוכה אפילו יותר מהנוכחית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf