בשדרות מריחים ורואים: עזה זה כאן, והיא לא תיעלם

אנחנו מפסידים: אין ספק שהעזתים מפסידים. מה שלא רואים הקברניטים שלנו, זה שגם אנחנו מפסידים. מפסידים את הדור שגדל כאן תחת אש מתמשכת וטראומות. מפסידים את השגשוג האדיר שיכול להתרחש בנגב המערבי. מפסידים כל כך הרבה אנרגיות. יש לנו אשליה שההשקעה הכספית הגדולה, והיא קיימת (חייבים לומר לזכותה של  ממשלת ישראל), יכולה למחוק את ההפסדים הללו. היא לא. צריך לגור כאן כדי להבין את זה. העזתים מפסידים יותר, אבל גם אנחנו מפסידים.

עזה זה כאן: כאשר שורפים זבל בעזה, ישובים ישראלים חוטפים את העשן המחניק. הביוב הלא-מטופל בעזה מגיע לנחל שקמה ומזהם את הסביבה. הוא גם מגיע לחופי זיקים ואשקלון, וגורם מדי פעם לסגירתם. מומחי בריאות ציבורית צופים מגיפות אזוריות שיתפשטו בקרוב בעקבות המצב הקשה בעזה. חמאס ארגון נפשע, ורע גם לבני עמו, אבל מה שהניע אלפי אנשים אל הגדר, תוך סכנת חיים ודאית, זה היאוש. וזה לא ייגמר. בהתחלה צחקנו על "הצינורות המעופפים", אחר כך התמודדנו עם רקטות בכל צורה. התמודדנו עם מנהרות ועם חדירות מהים. ונתמודד, כנראה, גם עם עפיפוני התבערה. אבל גם אם נעצום עיניים בכוח, עזה לא תעלם.

ישראלים משקיפים על עשן עולה מעזה. מגבעת קובי בשדרות רואים שזה מרחב אחד (צילום: הדס פרוש/פלש90)

הפתרון מונח על השולחן: הוא תמיד היה. 17 שנות מלחמה, מאז נחיתת הקסאם הראשון בשדרות, יכולות להגיע לקיצן רק בהסדר. נקרא לו הודנה, הפסקת אש או הסכם מדיני. ישראל צריכה לסייע בשיקום תשתיות, מתן היתרי עבודה לעזתים, הכנסת סחורות חופשית יותר ונמל ימי מפוקח. חמאס צריך להתחייב לנצור את האש לשנים קדימה ולאלתר. פירוז מלא לא יהיה, אבל אולי כן פירוק מוצבים וחלק מהיכולות. ובישורת האחרונה גם תהיה החלפת שבויים והחזרת הגופות הישראליות. זה פחות או יותר מה שהציע חמאס, רק לאחרונה. החדשנות והיצירתיות שלנו במלחמה צריכות לפנות דרך ליצירתיות מדינית, ולשיתוף פעולה עם מצרים, האיחוד האירופאי, ארה"ב, ואפילו תורכיה, על מנת להגיע לאותו סיכום.

כח צבאי הוא הכלי הכי חלש בארסנל: אין שאלה מי חזק יותר במרחב. הכח הצבאי שלנו גדול פי מיליון מכוחו של החמאס. חמאס לא מסוגל לנצח את צה"ל, ואפילו לא למנוע את כיבוש הרצועה (במחיר כבד), אם זה מה שישראל תחליט. אבל, כוח צבאי הוא דבר מוגבל. הוא לא פותר בעיות של חוסר חשמל ומים ואבטלה. הוא לא מנצח את הייאוש ואת השאיפה לחירות. ההיבריס שמביא אתו הכוח הצבאי מכניס את ישראל לקוראלֶס, שבו הוא הפתרון היחידי. ועל מה שלא יענה הכוח, יענה עוד יותר כוח. 17 שנות מלחמה הן הוכחה שזה לא עובד. מה כן עובד? תמרונים דיפלומטיים. חיבור מחודש של הרשות הפלסטינית. השקעה כלכלית. יש אלף דרכים אחרות. הגיע הזמן ללכת בהן.

המרחב משותף: כשעומדים על גבעת קובי, בקצה המערבי של שדרות, כשלושה קילומטרים מעזה, אפשר לראות את זה הכי ברור. עזה זה כאן. ולא מדובר באזור חיץ מלחמתי. הבתים של עזה במרחק נגיעה ממש. כמי שנולד ב-1976 וגדל באשקלון, הזיכרון של עזה עדיין חי. מהילדות, עד האינתיפדה הראשונה. ואחר כך בגוש קטיף של טרום אוסלו. עשרות אלפי העזתים שיצאו לעבוד אצלנו מדי בוקר. ואלפי הישראלים שהגיעו לשווקים, לבתי הקפה ולחוף העזתי. נכון, היו שם יחסי כוח. אני לא מתגעגע לזה. אבל היתה ועודנה תלות הדדית. עדיין לשדרותים ולישראלים רבים באזור יש קשרים אמיתיים ועמוקים בעזה. עד 2006 אלפי עזתים יצאו לעבוד באזור. הזיכרון החי הזה יכול להפוך לחזון של שלום, עם קשרי גומלין משמעותיים.

אבי דבוש הוא חבר מנהיגות תנועת הפריפריות וחבר הנהלת מרצ