בעית האלימות בחברה הערבית התחילה מאלימות נגד נשים
כבר שנים שארגונים פמיניסטיים מתריעים בפני הנהגת הציבור הערבי כי אם לא יעשו מספיק כדי למנוע אלימות על רקע מגדרי, זה יגיע לפתח ביתם של כולם. בהיעדר טיפול אמיתי של המדינה ומוסדותיה בבעיה, על המנהיגות הערבית לעשות הרבה יותר ממה שנעשה עד כה
באוקטובר 2004, עבדתי בארגון תמיכה לנפגעות אלימות – "בקו חירום". יזמנו אז פגישה, אני וידידתי ד"ר שרי אהרוני שעבדה אז כרכזת בארגון "אשה לאשה", עם יו"ר ועדת המעקב דאז שאוקי ח'טיב. נסענו לוועדת המעקב בנצרת, וסיפרנו לו על החלטה 1325 של מועצת הביטחון (הגורסת כי צריך א. לתת מענה לצרכים הייחודיים של נשים במצב של סכסוך מתמשך וב. לפעול כדי לשלב נשים במוקדי קבלת החלטות לרבות בצוותי משא ומתן בזמן מלחמה), מתוך כוונה לקיים אירוע משותף שיעסוק במיגור תופעת האלימות נגד נשים ופעולה נגד אחזקת נשק חם.
בוועדת המעקב לא היו אז נשים (היום חברות הכנסת הערביות הן חלק ממנה). אז, כמו עכשיו, כשליש מהנשים שנרצחו על ידי בני משפחתן – נרצחו בנשק חם. רצינו שוועדת המעקב תיזום פעולה ותצא לקמפיין נגד אישור הנשק החם והקלות בה ניתן להשיג נשק כזה, נושא שהיה בכותרות בזמנו. רצינו גם שוועדת המעקב תתחייב לשמירה על ייצוג נשי בתהליכי קבלת ההחלטות. היום, 15 שנים אחרי, החברה הערבית כולה סובלת מההשפעות של הנשק החם. בשנתיים האחרונות אנו סוף סוף עדות ועדים לכך שהוועדה החלה לקדם פעולה למען מיגור תופעת האלימות והפשע בחברה הערבית.
להכיר בבסיס הבעיה, עכשיו!
מעל למאה ועשרים (!) נשים ערביות נרצחו ב-15 השנים האחרונות. בשנת 2018 נרצחו בישראל 24 נשים מתוכן 16 נשים ונערות ערביות, כלומר יותר מחמישים אחוז, זאת כאשר אחוז הערבים באוכלוסייה הוא פחות מעשרים אחוז. כולן נרצחו בידי בני זוגן, אחיהן או בן משפחה אחר, או לעתים על ידי שכירי חרב אלמונים שבוודאי מכירים היטב את הקורבנות. חלק מהרציחות קיבלו בתקשורת את הכינוי "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה", מונח בעייתי ופסול, שהרי כבר מזמן אנו מבהירות שאין כבוד ברצח.
מאז תחילת שנת 2019 כבר נרצחו חמש נשים ערביות, וזה עוד לפני שספרנו את אלו שנפצעו מכדור טועה בעת ששיחקו או הלכו ברחוב ראשי בעיר או בכפר כלשהו. חוסר האונים ואוזלת היד שסובבים את הטיפול באלימות נגד נשים ובכל מה שקשור למקרי הרצח הבלתי פוסקים בחברה הערבית, בולטים לעין דווקא לאור ההפקרות של המשטרה והאדישות של האנשים ושל המנהיגות בחברה הערבית. שניהם נוטלים חלק במצב שהגיעה אליו החברה שלנו. המשטרה באי טיפולה במקרי אלימות, אי סיפוק הגנה לנמצאות במעגל האלימות, אי פענוח מקרי רצח ואי ענישה לרוצחים, ואילו החברה הערבית שאינה פועלת באופן חריף ורחב היקף למיגור תופעת האלימות על רקע מגדרי. התגובות החריפות והמיידיות למעשי רצח מזעזעים מגיעות תמיד מהעמותות הפמיניסטיות בצפון, במשולש ובנגב אשר מתארגנות במהרה ואשר פעילותן לא תמיד זוכה להיענות רצינית מצד מנהיגות החברה הערבית.
מקרי רצח ואלימות קשים מתרחשים בחברה הערבית מדי יום כמעט. אמש (א') נורה למוות ויסאם יאסין מטמרה ובשבוע שעבר תופיק זהר מנצרת. מהדו"ח שהוגש לכנסת על ידי הוועדה לקידום מעמד האישה בשנת 2018, עולה כי 80 אחוז מהנשק הלא מאושר בישראל נמצא בחברה הערבית. הנתונים אינם נאספים, אך ההערכות הן שיותר מ-70 אנשים נרצחים בשנה מהנשק הזה, כ-6 נרצחים בחודש ולפחות אדם אחד נרצח בשבוע. רובם גברים צעירים.
אלו נתונים קשים, מטרידים ומדירי שינה. הם חושפים שכמעט כל אחד בחברה הערבית, מכיר או מכירה מישהו שנפגע מנשק חם. חוסר האונים המתמשך והאדישות כלפי תופעת האלימות נגד נשים שהפגינה החברה הערבית בשני העשורים האחרונים הגיעו עד פתח בתיהם של האנשים בחברה כולה.
אמנם ההתארגנות של התושבים ופעולת המחאה בנצרת שקמה בשבוע שעבר בעקבות הרצח האחרון, באה באיחור של 15 שנים מאז העלייה במספר מקרי רצח נשים בנשק חם, אבל עדיין ניתן להצביע על חשיבותה ונחיצותה. המציאות העגומה שהגענו אליה תשתנה אך ורק בשינוי סולם העדיפות שלנו ובהכרה של המנהיגות כי שום תופעת אלימות ופשע לא תיעלם אם לא נטפל באלימות הגואה במשפחה ונגד נשים.
על המנהיגות הערבית להבין כי כדי למגר את הפשע והאלימות, יש ליטול חלק פעיל במאבק. על ההנהגה לצאת בהצהרות ברורות ולא מגמגמות לגבי רצח נשים ולהכיר בכך שהיא מסמנת את הבסיס של התפרצות מגפת הפשע והאלימות בחברה כולה. ההנהגה צריכה להתחייב לפעולה מקיפה – החל מאי מתן לגיטימציה לייצוג של גברים אלימים בעמדות מפתח במפלגות, במוסדות הציבוריים, במועצות המקומיות, באקדמיה או באף רשות ציבורית כלשהי. ברגע שהמנהיגות תתחייב לפעולה כזו אז נוכל לומר כי באמת ישנה פעילות אמיתית, עמוקה וכוללת למיגור האלימות והפשע.
אין תופעות שמתרחשות בחלל ריק. כל התהליכים שמתרחשים בחברה הערבית קשורים לקיפוח של המדינה על מוסדותיה הממשלתיים. שילוב של השקעה מינימלית בתשתיות חברתיות ובראשן חינוך, אבטלה בשיעור גבוה בהרבה מאשר בחברה הכללית והזנחה פושעת של המשטרה הביאו אותנו למצב הזה מלכתחילה.
אז, בשנת 2004, רצח נשים בנשק חם לא נתפס כתופעה מספיק חמורה כדי לצאת בפעולה נרחבת למיגורה. היום בכל מקום יש מקרים של רצח בנשק חם.
מנאל שלבי היא חוקרת ופעילה פמיניסטית. מייסדת ומנהלת אד'אר: פורום אנשי המקצוע למאבק בפשעי רצח נשים
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן