בעיני הציבור היהודי, הצבא זוהה עם האזרחות. לא עוד

איך נראית חברה, שמתקוממת מכיוונים שונים נגד מוסד וזהות שהגדירו אותה כקולקטיב? כמו החברה היהודית בישראל בימים האלה.

מאז 1948 היה הביטחון יותר מאשר ממסד עבור אזרחי ישראל. הוא היה זהות. הצבא לא היה רק שירות. הוא זוהה עם האזרחות, העניק לה משמעות וסימן באופן לא פורמלי, אך אפקטיבי ומעצב, מי בתוך האזרחות ומי מחוצה לה. החברה היהודית בישראל היתה חברה מיליטריסטית מובהקת.

>> השמאל לא צריך "לחשב מסלול מחדש". הוא צריך ללמוד לסרב

התפיסה הזו הולכת ומשתנה לנגד עינינו. סרבנות לשרת בצבא, פעם נחלת בודדים, הפכה בימי המחאה נגד ההפיכה המשטרית לתופעה רווחת ולגיטימית בקרב אנשי יחידות עילית, שמגיעים מלב ליבה של הזהות הישראלית-מיליטריסטית. רבים מהבכירים לשעבר במערכת הביטחונית תומכים בה. זו תופעה חסרת תקדים ומשמעותית, גם אם היא מוגבלת לסירוב להתנדב לימי מילואים מעבר לנדרש, או לאי-היענות לצו גיוס למילואים. הסרבנות היא צעד בכיוון הנכון של החזרת הצבא לממדיו הנכונים: מכשיר שלטוני להפעלת אלימות מאורגנת כדי להשיג מטרה מדינית.

מהעבר הימני של המפה הפוליטית נשמעת ביקורת חריפה על ראשי הצבא. בעבר, את הביקורת על כך שהצבא "שמאלני" השמיעו קבוצות קצה כהניסטיות, ומתנחלים רדיקליים חיבלו בכלי רכב צבאיים. לפני עשור, הביקורת הפומבית על אלוף פיקוד המרכז ניצן אלון היתה מינורית. אם הקידום שלו סוכל על ידי הימין, הרי זה נעשה בחדרי חדרים.

היום, הביקורת החריפה על אלוף פיקוד המרכז הנוכחי, יהודה פוקס, על הטייסים ועל קבוצת "אחים לנשק", קבוצה העומדת בלב המחאה נגד ההפיכה המשטרית, היא פומבית, גסה ומגיעה משרי ממשלה, חברי כנסת ומהחוג הקרוב לראש הממשלה נתניהו. החוגים האלה תופסים את ניסיונו של הצבא להתריע בפני הממשלה על ירידה בכשירותו המבצעית כמהלך שמסייע למחאה ולא כצעד מקצועי. יחד עם הביקורת על הצבא, מלב השלטון מגיעה ביקורת על השב"כ וראשו "השמאלני" בשל מעצר מתנחלים החשודים בפעולות טרור.

ביקורת משמאל על שיתוף פעולה סמוי וגלוי של הצבא עם פרויקט ההתנחלויות הושמעה תמיד, אך היא לא היתה אפקטיבית ולרוב לא חדרה למרכז הפוליטי. לא שלא היו הוכחות חד משמעיות לכך. היו גם היו. אבל עבור המרכז-שמאל, גם כאשר היה באופוזיציה, הצבא היה מרכיב מרכזי בזהות שלו כקבוצה פוליטית ובאופן שבו הוא ראה את הלאום. המהפכה המשטרית בוקעת בקיעים בזהות זו.

במילים אחרות, הצבא והממסד הביטחוני איבדו את מעמדם העליון. עלית חדשה נמצאת בשלטון ולה זהות שונה. דתית יותר, פופוליסטית, משיחית יותר, כוחנית יותר. העלית החדשה החלה להצמיח גנרלים משלה, הביטחוניסטים. ככל שהממשלה הנוכחית תישאר בשלטון, יגדל מספר הגנרלים שלה. לא חסרים אופורטוניסטים, ביצועיסטים ללא השקפת עולם או בוגרי מכינות דתיות קדם-צבאיות, שאימצו, מי יותר ומי פחות, את השקפות העלית הימנית הזו, בגלוי או בהסתר.

באמצעות גנרלים במילואים וכתבים צבאיים, צמרת הממסד הנוכחי מנסה לשמור על מעמדה. מאמרו של תא"ל במילואים עיבל גלעדי במוסף "הארץ" האחרון מדגים זאת היטב. גלעדי מגולל תרחיש אימים של סכנה ביטחונית הרובצת לפתחנו. ההפיכה המשטרית הביאה לאובדן כושר ההרתעה של ישראל, הוא טוען. אלפי טילים ורקטות מאיראן, לבנון ורצועת עזה עומדים הכן להתפוצץ על ראשם של אזרחי ישראל.

גלעדי העביר לציבור את מה ששר הביטחון יואב גלנט לא אמר כאשר דיבר על סכנה ביטחונית ממשית ואת מה שראש אמ"ן וראש אגף המבצעים רצו לספר לשרי הממשלה לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות ונדחו בידי ראש הממשלה.

גלעדי לקח את האיום האיראני ואת האיום מצד חיזבאללה, איומים שנתניהו מטפח כבר שנים בברכת הממסד הביטחוני, והשתמש בהם כדי לצאת נגד מהלכיו של ראש הממשלה למען קידום ההפיכה המשטרית. במילים אחרות, המוטו המרכזי של הביטחוניזם הישראלי בשלושים השנים האחרונות, האיום האיראני והאיום מחיזבאללה, הפך כיוון ומופנה עתה נגד מחוללו העיקרי, נתניהו, במטרה לשמור על המעמד של הממסד הביטחוני הנוכחי במאבקו נגד ההפיכה המשטרית.

הביטחון הופך למטבע פוליטי

דוגמה נוספת. ראש הממשלה זקוק להישג בדעת הקהל ורוצה לעשות זאת באמצעות השגת פטור לישראלים מוויזה לארצות הברית. הכתבים הצבאיים מספרים לנו מטעם השב"כ כי היענות נתניהו לתנאי ארה"ב, ולפיהם פלסטינים עם אזרחות אמריקאית יוכלו לנוע חופשי בישראל ולטוס מנתב"ג, מסכנת את הביטחון. כך אנו רואים כיצד הביטחון הפך מערך עליון למטבע לשימושו של הבוחר הימני מכאן, ולמכשיר לצורך דה-לגיטימציה של נתניהו מכאן.

תנועת מלקחיים חרדית מערערת אף היא את מעמד הצבא. הילודה החרדית הגדילה את מספר הצעירים שלא רוצים להתגייס, והפיקוח החברתי של המנהיגות החרדית הפך לקשה אם לא בלתי אפשרי. המנהיגות הדתית והפוליטית של החרדים לוחצת לשנות את החוק, וכתוצאה מכך להסיר את המסכה האחרונה מהפיקציה של "צבא העם". הרבנים והפוליטיקאים זקוקים לחוק הפטור מגיוס כדי לשמור על מעמדם. מצד שני, הלאומנות סחפה חרדים רבים ואיתמר בן גביר הפך לגיבורם. יחד איתו, הם מותחים ביקורת על הצבא והשב"כ.

דוגמה נוספת באה מדן קרצר ומרטין אינדיק, שני שגרירים לשעבר של ארה"ב בישראל, שניהם יהודים, אנשים שקולים שאינם חלק מהזרם הפרוגרסיבי במחנה הדמוקרטי, שקראו לממשל ביידן לשקול קיצוץ בסיוע הביטחוני לישראל בגלל ההפיכה המשטרית. הסיוע הביטחוני, פעם עיקרון מקודש עבור ממשלים אמריקאים ויהודים תומכי ישראל, הופך למכשיר מדיני. אפשר לראות ב"חילון" הסיוע הביטחוני צעד מבורך, אבל אי אפשר להתעלם ממשמעותו.

השימוש הגובר במונח "אפרטהייד" בשיח של מתנגדי ההפיכה המשטרית נותן להתפתחויות אלו ביטוי לשוני. בעבר שימש המונח רק ארגוני זכויות אדם וקבוצות שמאל רדיקלי שביקשו לאפיין באמצעותו את מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. אולם משום שמערכת הביטחון הוציאה לפועל את המדיניות וזוהתה עימה, אנשי ונשות המרכז-שמאל והימין דחו גם יחד את הקביעה כי מדובר במשטר אפרטהייד.

אולם היום, כפי שמראות התגובות להחלטת שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לשלול תקציבים שמיועדים לפלסטינים הירושלמים ולאזרחי ישראל הפלסטינים, עושים מתנגדי ההפיכה שימוש גובר במונחים אפרטהייד וגזענות כדי לאפיון המשטר שהקואליציה מיישמת. הביטחון בשמו פועלים סמוטריץ' ובן גביר, שר במשרד הביטחון והשר לביטחון לאומי, הופך לאפרטהייד בפי מתנגדיהם.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן