הגיע הזמן לשחרר אותנו, החרדים, מגיוס. ומשלטון המפלגות החרדיות

הוויכוח סביב "השוויון בנטל" ושירות החרדים בצבא שוב עלה לסדר היום. חברי הכנסת והצוותים בבית הנשיא מייגעים את מוחם בשאלה האם לפטור את החרדים בגיל 21, כפי שמציע שר האוצר בצלאל סמוטריץ', או בגיל 26, כפי שמציע שר הפנים והבריאות לשעבר אריה דרעי. לפי הצעתו של דרעי, עד גיל 26 בני הישיבות יתייצבו מדי שנה ויידחו את גיוסם.

>> המאבק נגד גיוס חרדים הוא מאבק לזכויות אדם, לא עסקנות פוליטית

אף אחד לא שם לב לפרדוקס שנוצר כאן. הכול הפוך על הפוך. שר האוצר רוצה לשחרר את החרדים בגיל 21, ודווקא נציגי החרדים רוצים שהם ימשיכו להתייצב עד גיל מבוגר ועד אז יהיו מוגבלים בענייני עבודה.

זה לא משקף את מה שהחרדים רוצים. החרדים היו רוצים להשתחרר לגמרי מהצבא ולא להתייצב אף יום אחד בשום מרכז מיון, שמעורר בהם תחושה של סלקציה ומעלה בהם זיכרונות כאובים ממעמדים דומים שבהם מיינו אותם, מי לשבט ומי לחסד. החרדים לא מעוניינים לשרת בצבא, והצבא לא מעוניין בשירות של חרדים, שישנו את אופיו החילוני של הצבא. אין כמעט מי שחולק על שתי האמיתות האלה.

המערכת המיותרת של מיון החרדים ודחיית גיוסם משנה לשנה מתישה את בני הישיבות, וגם את עשרות החיילים שמועסקים בנושא המיותר הזה. מעולם לא קם מישהו וחשב או תהה בקול: למה כל זה מיועד? מי מרוויח מכל העיסוק הזה?

כשמחפשים את המרוויח, מגלים מנגנון של כוח, שליטה וכסף. המפלגות החרדיות יכולות היו לשחרר את הציבור שלהן מהצבא, וגם לשחרר אותו לפרנסה, לאפשר לו לעבוד. אולם כדי לחזק את אחיזתן בציבור החרדי, הן מעדיפות להתלות את הפטור בכך שהאברך יהא כבול לישיבות המקורבות אליהן. שהרי יש לדעת שהמוסדות של הזרמים המרוחקים מהמפלגות החרדיות אינם יכולים להעניק דחיית שירות. אין לכך הסבר אחר. שכן אם לא כן, הן היו צריכות לאמץ את הצעתו של סמוטריץ' להוריד את גיל הפטור, ואולי אף לדרוש לבטל את ההתייצבות השנתית לגמרי ולהוריד את גיל הפטור עוד יותר ממה שמציע סמוטריץ', עוד מתחת לגיל 21.

החרדים עצמם, להבדיל מהפוליטיקאים, לא מעוניינים בפטור ללומדי תורה בלבד. המגמה המתפשטת בציבור החרדי היא רצון עז לצאת לעבוד. קיצוץ קצבאות הילדים ויוקר המחיה המאמיר, שאינם מאפשרים לכלכל משפחה ברוכת ילדים ממלגת הכולל ומעבודת בת הזוג, מאלצים אותם לעשות זאת. אך מגמה זו נבלמת משום שהצעירים, המתנגדים לגיוס לצבא ונשמעים לאיסור שהטילו הרבנים על הגיוס ב"ייהרג ואל יעבור", נשארים מחוץ לשוק העבודה. הדבר דוחף חרדים רבים לחיי עוני ודחק, שכן הם לא בנויים לשבת ולעמול בתורה שמונה שעות ביום.

במקום להמשיך לכלוא את החרדים במסגרות הלימוד, ולאיים כי במקרה שבו יתפסו אותם לא לומדים ולא משרתים בצבא, יכלאו אותם בכלא 10, בואו נאפשר להם לבחור את דרכם בחיים. התרבות החילונית מדגישה את חשיבות החופש האישי, אם כן מדוע היא מונעת מאיתנו, החרדים, לצאת לעבוד ולהתפרנס?

את לימוד התורה נשאיר לשעות הלילה והערב, כמו שנאמר: "לא איברי לילה, אלא לגירסה", ובתרגום חופשי: לא נברא הלילה אלא ללימוד תורה. מהלך זה יתרום לכלכלה ויסייע לחרדים להפסיק להסתמך על קצבאות ותמיכות, ישחרר את הציבור החרדי משליטת הישיבות המקורבות למפלגות, וייקל על המערכת הצבאית והאזרחית כאחת.

אני עצמי תושב מאה שערים ואב לעשרה, בן 46. כשהייתי בן 18 עמדה בפניי הבחירה – לכבול את עצמי עד גיל 30 לישיבה, ולמנוע מעצמי אפשרות לעבוד ולפרנס את משפחתי בכל אותו הזמן, או למצוא דרך אחרת להשתחרר מהצבא, דרך בריאותית. בחרתי בדרך השנייה, והעברתי את 28 השנים שחלפו מאז בשילוב של עבודה ולימודים: למדתי בישיבה בערבים, ועבדתי בחנות השייכת למשפחתי כדי לפרנס את אשתי וילדיי.

הגיע הזמן שהחברה החילונית תשחרר אותנו באמת. להתגייס – לא נתגייס, והשאלה היא רק האם תאפשרו לנו לעבוד ולתרום לכלכלת משפחתנו וקהילתנו, או שתוסיפו לכבול אותנו לישיבות, ולחזק בכך את שלטונן של המפלגות החרדיות בחיינו.

שמואל וייס הוא פעיל ב"העדה החרדית"