בעזה מקבלים את פני העסקה בתקווה שברירית ואופטימיות זהירה

פלסטינים בח'אן יונס חוגגים את ההודעה על הפסקת האש, ב-15 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

זהו דפוס המוכר לתושבי עזה עד כאב: כשהדיווחים על הסכם הפסקת אש קרוב בין ישראל לחמאס החלו להישמע בתחילת השבוע, הצבא הישראלי פתח את שערי הגיהינום על הרצועה הנצורה, והרג לפחות 62 פלסטינים ביממה האחרונה.

בין הקורבנות האחרונים היה הפעיל ובדרן הילדים בן ה-25, אחמד אל-שאווה, שנהרג יחד עם כמה מעמיתיו בתקיפה אווירית על שכונת אל-דראג' בעיר עזה. אל-שאווה נודע בקרב הפלסטינים ברצועה כ"שגריר החיוך" בשל חוש ההומור, האנרגיה, טוב הלב והתשוקה שלו לעבודתו: להביא שמחה לילדי עזה, למרות התנאים הקשים של רצח העם המתמשך.

רג'ב אל-ריפי, שכן וקולגה של אל-שאווה, אינו מסוגל להשלים עם אובדן חברו. רק יומיים קודם לכן, ב-12 בינואר, הם העלו יחד מופע בידור לעשרות ילדים עקורים. הם דיברו על התקוות שלהם, שהפסקת אש תאפשר להם להרחיב את עבודתם, ותכננו סדרה של פעילויות נוספות שיסייעו לילדים להתמודד עם הטראומה שלהם, כולל סדנאות לבריאות הנפש.

אל-ריפי אומר שאל-שאווה היה אהוב על כל הסובבים אותו בשל נדיבותו. "לפעמים הוא ערך שלוש או ארבע הופעות ביום אחד עבור מאות ילדים", סיפר אל-ריפי למגזין 972+. "בכל יום רביעי מאז תחילת רצח העם הוא היה מופיע בפארק העירוני של העיר עזה, שם עשרות אנשים חיפשו מקלט. הוא ביקש להעלות חיוכים על פניהם של ילדים למרות הטראומה המתמשכת שלהם".

אחמד אל-שאווה מופיע בפני ילדים בשכונת אל-דרג' בעיר עזה, ב-15 בנובמבר 2024 (צילום: עומאר אל-קטאא)

באופן טרגי, אל-שאווה נהרג כשהיה בדרכו להצטרף לעמיתים באירוע במחנה אוהלים מאולתר במרכז העיר עזה. מותו הותיר תחושת אבל עמוקה בקרב תושבי עזה, ובמיוחד בקרב אלה שהכירו אותו. "הוא היה מקור של כוח ותקווה לעמיתיו, חבריו וילדיו", אמר אל-ריפי. "מה הוא עשה שמגיע לו להיהרג ככה?"

למרות האופטימיות המוקדמת של אל-ריפי לגבי הפסקת אש קרובה, הוא חושש כעת לביטחונו, וביטל את הפעילויות המתוכננות עקב התגברות התקיפות הישראליות. "כל אחד בעזה יכול להיות מטרה", הוא אומר. "אני חושש שמא אהיה הבא בתור".

"אני חולם על הרגע שבו אפגוש את ילדיי שוב"

למרות ההפצצות הישראליות הבלתי פוסקות ברחבי רצועת עזה, פלסטינים רבים מגלים אופטימיות זהירה שהפעם הפסקת האש יכולה להימשך. בכמה מחנות האוהלים חגגו התושבים העקורים מתוך אמונה שהם עשויים לחזור הביתה בקרוב – אפילו שבתיהם חרבו – ולהתאחד עם בני משפחה שמהם נפרדו.

לילה אל-מסרי, בת 55, שנמלטה לפני חודשיים בעקבות פלישת הצבא הישראלי לבית לאהיא שבצפון הרצועה, מתגוררת כעת באוהל מאולתר באצטדיון אל-ירמוכ בעיר עזה. היא ממתינה בתקווה נואשת לרגע שבו תוכל לחזור לביתה ולקבור סוף סוף שניים מארבעת ילדיה, שנהרגו בתקיפה אווירית ישראלית בנובמבר 2024 וגופותיהם נותרו לכודות מתחת להריסות ביתם. בנה ובתה שנותרו בחיים עקורים בחלק הדרומי של הרצועה.

"איבדתי שניים מבניי, ואני מתפללת לאלוהים יומם וליל שהפסקת האש הזו תצליח לפני שאאבד עוד אהובים", אמרה אל-מסרי למגזין 972+. "אני מוכנה לגור באוהל על חורבות הבית שלי, כל עוד אנחנו לא בסיכון להיהרג בכל רגע".

למרות המחירים הבלתי נתפסים, אל-מסרי נושאת תקווה זהירה לגבי העתיד. "אני מאמינה שבימים הקרובים נוכל לחזור לבתינו, עם גישה לאוכל ולמים נקיים, ולראות את ילדינו לובשים בגדים חמים וחוזרים ללימודים", אמרה. "אף אחד לא באמת יכול להבין את הכאב שסבלנו – הפחד, הרעב, הלילות ללא שינה בקור. הפסקת אש תיתן לנו את ההזדמנות לבנות את חיינו מחדש".

תחושת האופטימיות הזו משותפת לסאלם חביב, צעיר בן 45 ממחנה הפליטים ג'באליה, שמתמודד עם תנאי העקירה הקשים במה שמכונה "האזור ההומניטרי" של אל-מוואסי, ליד ח'אן יונס שבדרום עזה. "אני מאוד אופטימי לגבי הצלחת הפסקת האש", אמר. "לא ישנתי כשחשבתי על הרגע הזה".

כבר למעלה משנה חביב מופרד משלושת בניו ומקרובי משפחה נוספים שנותרו בצפון הרצועה, לאחר שהתפנה עם אשתו ובנותיו דרומה בתחילת המלחמה. "בני הבכור אחמד היה פצוע ובמצב קשה", סיפר חביב. "הייתי מדבר איתו כל יום ואומר לו 'אתה צריך להיות חזק ולהחזיק מעמד כדי שנוכל להיפגש שוב'".

המחשבה על אובדן בניו כילתה את חביב. "זה היה הפחד הגדול שלי, שאאבד אחד מהם ואחזור לצפון רק כדי לא למצוא אותם בחיים", אמר. "לכן אני ממתין להכרזה [הסופית] על הפסקת האש בסבלנות רבה. אני חולם על הרגע שבו אפגוש שוב את הילדים והנכדים שלי".

החיים במחנה העקורים, הרחק משכונתו וקהילתו, היו קשים ביותר, והוא נואש לחזור הביתה. "אם אמצא את הבית בהריסות, אני אקים אוהל ואגור שם בכל מקרה", אמר והוסיף כי כבר החל למיין את חפציו בהכנה לקראת החזרה. "כולנו מחכים לרגע שבו נוכל לנוח מהסיוט המתמשך הזה של הפצצות, הרג ורעב".

"מה יישאר מחיינו?"

אבל לא כולם כל כך אופטימיים לגבי העתיד. מואמן אשרף, בן 35, שביקש להשתמש בשם בדוי מטעמי בטיחות, סקפטי לגבי הדיווחים על עסקה. "בכל פעם שמדברים על הפסקת אש, המצב מחמיר", הוא אומר. "זה כאילו הכוחות הישראליים לא רוצים שאף אחד יישאר בחיים בעזה".

אשרף ניהל חנות אביזרים ליד ביתו ברחוב תל אל-הווא במערב עזה, אך הוא ומשפחתו נאלצו לנטוש את שניהם בהפצצות האינטנסיביות בימיה הראשונים של המלחמה. בסוף אוקטובר 2023, זמן קצר לאחר שהתפנו, הופצץ ביתם.

לאחר מכן הם נעקרו ארבע פעמים נוספות למקלטים זמניים שונים, וכעת הם מתגוררים בבית של קרוב משפחה ברחוב אל-סהבה בעיר עזה. אשרף מפעיל כיום דוכן למכירת שימורים כדי לפרנס את משפחתו.

"החיים שלנו לפני המלחמה לא היו מושלמים בגלל המצור והמצב הכלכלי הגרוע בעזה, אבל זה היה חלום לעומת מה שעברנו בשנה האחרונה", הוא אומר. "13 מקרובי משפחה שלי נהרגו, ובני בן ה-6 נפצע לפני שבועיים. הבית והפרנסה שלי נהרסו. בשביל מה?".

אשרף סבור כי חמאס נושא באחריות מסוימת, מפני שנתן לישראל תירוץ לפתוח במלחמת הג'נוסייד בעזה לאחר המתקפה ב-7 באוקטובר, כאשר פלסטינים חפים מפשע הם אלו שנאלצים לשלם את המחיר. "ישראל הורגת אותנו מאז 1948, אבל מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר נתנה להם סיבה להרוג עוד", הוא אומר.

"כוחות ישראליים הרגו את יקירינו והרסו את הבתים, בתי הספר, הרחובות, החפצים והזיכרונות היפים שלנו", המשיך אשרף. "רוב האנשים בעזה רוצים לחיות חיים נורמליים בשלום, נמאס לנו מאובדן, השפלה, רעב ועקירה. כמה חיים צריך לקחת לפני שזה יסתיים?".

עבור אשרף, כמו רבים אחרים בעזה, ההכרזה על הפסקת האש מציעה מעט תקווה לריפוי ושיקום הרצועה. "גם אם הפסקת האש תהיה אמיתית, יחלפו שנים עד שנתאושש ממה שעברנו", אמר. "וגם אז, מה יישאר מחיינו? אם אני אשרוד את זה, אעשה כל שביכולתי כדי לעזוב את עזה ולהתחיל מחדש. אני לא מאמין שלמישהו אכפת מאיתנו, אפילו לא לפלגים הפלסטיניים".

"אני יודעת שהבית שלי ניזוק קשות. אני יכולה להסתפק בו"

סעיד אל-אחראס, מורה לערבית בן 32 מהעיר עזה שנעקר לאל-מוואסי, מייחל בכל ליבו שהפסקת האש תימשך כדי שיוכל לחזור ללמד ולהתאחד עם תלמידיו. "אחזור לצפון ביום הראשון של הפסקת האש", אמר למגזין 972+. "אחזור לשכונה שלי ואקים אוהל כדי ללמד בו את התלמידים. אני מתגעגע לתלמידים שלי ורוצה שההמולה שלהם תחזור לחיי.

"לא ישנתי מאז שהתחלנו לקבל את דיווחי החדשות על העסקה", המשיך. "נאלצתי לברוח מהצפון בגלל החשש לשלומם של שלושת ילדיי, ואני מרגיש שהחזרה שלנו קרובה מאוד. אני מקווה שהעסקה תצליח. אנחנו עייפים וצריכים שהמלחמה תסתיים כדי שנוכל לחזור לצפון הרצועה".

בעוד רבים מהעקורים ממתינים לחזור לערים ולשכונות שלהם בצפון עזה, נרמין קסאב, בת 29, ממתינה נואשות שהפסקת האש תתחיל כדי שתוכל לחזור לעיר רפיח שבדרום הרצועה, אף שהיא יודעת שזה עלול לקחת זמן. קסאב נאלצה להימלט מרפיח במאי, כאשר הצבא הישראלי פלש לעיר והרס את שכונת תל אל-סולטן שבה התגוררה, ואילץ אותה למצוא מקלט במחנה עקורים בדיר אל-בלח.

"אנחנו יודעים שכשהמלחמה תסתיים הבתים שלנו לא יוחזרו אלינו, אבל לפחות לא נשמע יותר את קולות ההפצצות והחדשות על קורבנות נוספים". פלסטינים בח'אן יונס חוגגים את ההודעה על הפסקת האש, ב-15 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"אנחנו יודעים שכשהמלחמה תסתיים הבתים שלנו לא יוחזרו אלינו, אבל לפחות לא נשמע יותר את קולות ההפצצות והחדשות על קורבנות נוספים", אמרה. "אני לא אלך מיד לרפיח; נישאר במחנה כי תל אל-סולטן נהרסה כליל ואין בה תשתיות מתפקדות, והכי חשוב – אין מים".

ג'וואהר עביד, שמתגוררת כעת באוהל באל-מוואסי, ממתינה לחזור לביתה בשכונת שייח' רדואן בעיר עזה ולהתאחד עם בנותיה שנותרו שם כשברחה עם בנה וליד. אבל וליד לא יהיה איתה: הוא נהרג בתקיפה אווירית ישראלית בפברואר האחרון.

"אני לא יודעת איך אפגוש את הבנות שלי בלי שאח שלהן וליד איתי", אמרה למגזין 972+. "אני אאלץ לבוא לדרום לעיתים קרובות כדי לבקר את קברו של בני. אני לא אשאיר אותו לבד כאן".

כשתחזור צפונה, היא לא מתכננת לקחת איתה דבר ממחנה האוהלים. "האוהל וכל מה שיש בו מזכיר לי את הימים הגרועים בחיי", הסבירה. "אני מתגעגעת מאוד לבנות שלי, ואני מתגעגעת לבית שלי. אני יודעת שהוא ניזוק קשות אבל הוא עדיין עומד; אני יכולה להסתפק בזה ולחיות בו".

אחמד אחמד הוא שמו הבדוי של עיתונאי מהעיר עזה, שביקש להישאר בעילום שם מטעמי ביטחון. רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי