newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הנוסחה של "בעד ישראל, נגד הכיבוש" לא עובדת

סיום הכיבוש עלול להפוך את החברה הישראלית מן היסוד - וזה לא בהכרח דבר רע

מאת:

הטענה שהתנגדות לכיבוש לא סותרת אהבת ישראל ופטריוטיזם חוזרת על עצמה בשמאל מזה עשורים. זו לא רק טקטיקה של יחסי ציבור, אלא גם חוויה עצמית אותנטית של ישראלים רבים. העניין הוא שהציבור לא משתכנע. אבל מה אם יש לציבור סיבות טובות?

ראו לדוגמה את המתקפה שלוחת הרסן על מנכ"ל בצלם חגי אלעד בשל הופעתו באו"ם. בתגובה, בצלם ואלעד עצמו מתעקשים לדבר על הכיבוש, באופן הראוי להערכה. במקביל, ארגונים ואנשים רבים שואפים לחזק את הלגיטימציה הציבורית של אלעד כמי שהוא "בעד ישראל, נגד הכיבוש". הגיבוי לכך הרחיק לכת עד לעדות אופי מצד אנשי צבא בכירים שהכירו אותו בעת שרותו כחייל מצטיין ביחידת עילית בחיל המודיעין. אבל אפילו תותחים כבדים שכאלה, ספק אם יצליחו לשכנע את הציבור בפטריוטיזם של מי שמתנגד לכיבוש.

אז מדוע כל כך קשה לציבור לקבל את הנוסחה הפשוטה "בעד ישראל, נגד הכיבוש"?

> במקום לעזור הטכניון שם מכשולים חדשים בדרכם של הסטודנטים הערבים

הפגנה למען סיפוח מעלה אדומים עם תמונתו של שמעון פרס (יונתן סינדל / פלאש90)

הפגנה למען סיפוח מעלה אדומים עם תמונתו של שמעון פרס (יונתן סינדל / פלאש90)

אני סבורה שהנוסחה הזו לא פשוטה כפי שהיא נראית. היא מניחה פנטזיה בה ישראל יכולה לסיים את שליטתה בשטחי 67 'ובחיי הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, ולהמשיך להתקיים כפי שהיא. פנטזיה בה החברה הישראלית תמשיך להתקיים כפי שהיא.

אך ההשתלטות על האדמה הפלסטינית והשליטה על חייהם וחירותם של הפלסטינים נטועות עמוק מידי בהוויה הישראלית ובזהות הישראלים, כמו שכתבה פה לאחרונה מרב זונשיין. למעשה, אין לנו מושג מהי החברה הישראלית, ומיהם הישראלים, ללא הכיבוש.

מארג המיתוסים הלאומיים והאמונות שמאפשר את השליטה בפלסטין ובפלסטינים נמצא ביסוד הישראליות. אני מדברת על הזכרון הקולקטיבי ועל הנראטיבים שמסבירים לנו מי אנחנו, שמצדיקים מדוע ואיך הגענו עד הלום. על כל מה שלמדנו בבית הספר.

אני מדברת על נוף ארצישראלי נטול הריסות כפרים פלסטינים עם עצי אקליפטוס שמסתירים אותן. על הפרחת השממה, על "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ". על הצבא המוסרי בעולם. על מדינה קטנה מוקפת באויבים, על "הם ברחו", על אתוס החלוץ הציוני ועל הפנתרים המאולפים על רצועתה של מירי רגב. אני מדברת על אמונה מוחלטת בעליונות מוסרית אינהרנטית על ערבים. על פרשנות מרהיבה ומלאת סתירות לדת (אני לא מאמין באלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ) ולשואה (שקרתה כי לא היה לנו צבא, כמובן). אני לא יכולה להתחייב לכם אפילו על הישרדות האלמנטים הכי תמימים-לכאורה של הישראליות: על הכבשים של מנשה קדישמן, הכרובית של אייל שני, נקניקיית הגזר של אורי שביט, ועל עוד אלף ואחד מרכיבים של זהות ישראלית עכשווית.

לאמץ את הפחד

ככל שסיום הכיבוש מאיים, לפחות בפוטנציה, על המארג הזה – שגם כך ניצב על כרעי תרנגולת – הרי שהוא מהווה איום ממשי על החברה הישראלית. לא פלא שאנשים לא קונים את ה"נגד הכיבוש, בעד ישראל". עצם ההכרה בכיבוש, שלא לדבר על הצורך לסיים אותו, מערערת על תפיסת המציאות הישראלית ועל זהות הפרטים בה. כדי שישראל והישראלים ימשיכו להתקיים כרגיל, צריך להמשיך לתחזק את הכיבוש, להמשיך להשתיק אותו.

ואכן, במקרה הטוב, סיום הכיבוש, גם אם בגבולות 67, יאיים גם על השתיקה המתמשכת על הנכבה ותוצאותיה. במקרה הטוב, סיום הכיבוש יבשר את סיומה של ישראל וישראליות כפי שאנחנו מכירים אותן, לקראת בנייתה של חברה בריאה יותר, וזהות קולקטיבית שמבוססת על פחות פשעים ופחות שקרים.

אני מציעה להתחיל לקחת את האיום הזה ברצינות, ולאמץ אותו בידיים פתוחות. להתחיל להכיר בהכרח לעבור דה-קולוניזציה (תחליפו במילה אחרת לפי טעמכם) ובצורך לפרק את יסודות הזהות שלנו כישראלים. להודות – בפני עצמנו וגם בפני הציבור – שבלי הכיבוש, נהיה אנשים אחרים. נהיה חברה אחרת. חשוב גם להכיר בכך שזה מפחיד נורא. הלא נודע מפחיד תמיד, בעיקר כשהוא נוגע להוויה האינטימית שלנו כפרטים וכחברה.

עם זאת, הכיבוש לא יימשך לנצח, והשינוי הוא בסופו של דבר בלתי נמנע. אני מאמינה שאופק של זהות חדשה יכול להוות עבורנו לא רק מקור לחרדה ופחדים, אלא גם אופק פוליטי ממשי לשאוף אליו.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> לחיות כישראלי על הסט של "אללה אסלאם" בפריז

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

"שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות"

חשיפת "שיחה מקומית": כבר בישיבה ב-1979 הסביר אריאל שרון כי הכריז על כל שטחי האש בגדה המערבית כדי לאפשר את העברת האדמות למתנחלים. לפי מסמכים נוספים שאותרו בארכיון המדינה, שטח האש בדרום הר חברון, שמשמש כעת תירוץ לגירוש של כ-1,000 איש מביתם, נועד גם להפריד בין הבדואים אזרחי ישראל לפלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf