newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הנוסחה של "בעד ישראל, נגד הכיבוש" לא עובדת

סיום הכיבוש עלול להפוך את החברה הישראלית מן היסוד - וזה לא בהכרח דבר רע

מאת:

הטענה שהתנגדות לכיבוש לא סותרת אהבת ישראל ופטריוטיזם חוזרת על עצמה בשמאל מזה עשורים. זו לא רק טקטיקה של יחסי ציבור, אלא גם חוויה עצמית אותנטית של ישראלים רבים. העניין הוא שהציבור לא משתכנע. אבל מה אם יש לציבור סיבות טובות?

ראו לדוגמה את המתקפה שלוחת הרסן על מנכ"ל בצלם חגי אלעד בשל הופעתו באו"ם. בתגובה, בצלם ואלעד עצמו מתעקשים לדבר על הכיבוש, באופן הראוי להערכה. במקביל, ארגונים ואנשים רבים שואפים לחזק את הלגיטימציה הציבורית של אלעד כמי שהוא "בעד ישראל, נגד הכיבוש". הגיבוי לכך הרחיק לכת עד לעדות אופי מצד אנשי צבא בכירים שהכירו אותו בעת שרותו כחייל מצטיין ביחידת עילית בחיל המודיעין. אבל אפילו תותחים כבדים שכאלה, ספק אם יצליחו לשכנע את הציבור בפטריוטיזם של מי שמתנגד לכיבוש.

אז מדוע כל כך קשה לציבור לקבל את הנוסחה הפשוטה "בעד ישראל, נגד הכיבוש"?

> במקום לעזור הטכניון שם מכשולים חדשים בדרכם של הסטודנטים הערבים

הפגנה למען סיפוח מעלה אדומים עם תמונתו של שמעון פרס (יונתן סינדל / פלאש90)

הפגנה למען סיפוח מעלה אדומים עם תמונתו של שמעון פרס (יונתן סינדל / פלאש90)

אני סבורה שהנוסחה הזו לא פשוטה כפי שהיא נראית. היא מניחה פנטזיה בה ישראל יכולה לסיים את שליטתה בשטחי 67 'ובחיי הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, ולהמשיך להתקיים כפי שהיא. פנטזיה בה החברה הישראלית תמשיך להתקיים כפי שהיא.

אך ההשתלטות על האדמה הפלסטינית והשליטה על חייהם וחירותם של הפלסטינים נטועות עמוק מידי בהוויה הישראלית ובזהות הישראלים, כמו שכתבה פה לאחרונה מרב זונשיין. למעשה, אין לנו מושג מהי החברה הישראלית, ומיהם הישראלים, ללא הכיבוש.

מארג המיתוסים הלאומיים והאמונות שמאפשר את השליטה בפלסטין ובפלסטינים נמצא ביסוד הישראליות. אני מדברת על הזכרון הקולקטיבי ועל הנראטיבים שמסבירים לנו מי אנחנו, שמצדיקים מדוע ואיך הגענו עד הלום. על כל מה שלמדנו בבית הספר.

אני מדברת על נוף ארצישראלי נטול הריסות כפרים פלסטינים עם עצי אקליפטוס שמסתירים אותן. על הפרחת השממה, על "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ". על הצבא המוסרי בעולם. על מדינה קטנה מוקפת באויבים, על "הם ברחו", על אתוס החלוץ הציוני ועל הפנתרים המאולפים על רצועתה של מירי רגב. אני מדברת על אמונה מוחלטת בעליונות מוסרית אינהרנטית על ערבים. על פרשנות מרהיבה ומלאת סתירות לדת (אני לא מאמין באלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ) ולשואה (שקרתה כי לא היה לנו צבא, כמובן). אני לא יכולה להתחייב לכם אפילו על הישרדות האלמנטים הכי תמימים-לכאורה של הישראליות: על הכבשים של מנשה קדישמן, הכרובית של אייל שני, נקניקיית הגזר של אורי שביט, ועל עוד אלף ואחד מרכיבים של זהות ישראלית עכשווית.

לאמץ את הפחד

ככל שסיום הכיבוש מאיים, לפחות בפוטנציה, על המארג הזה – שגם כך ניצב על כרעי תרנגולת – הרי שהוא מהווה איום ממשי על החברה הישראלית. לא פלא שאנשים לא קונים את ה"נגד הכיבוש, בעד ישראל". עצם ההכרה בכיבוש, שלא לדבר על הצורך לסיים אותו, מערערת על תפיסת המציאות הישראלית ועל זהות הפרטים בה. כדי שישראל והישראלים ימשיכו להתקיים כרגיל, צריך להמשיך לתחזק את הכיבוש, להמשיך להשתיק אותו.

ואכן, במקרה הטוב, סיום הכיבוש, גם אם בגבולות 67, יאיים גם על השתיקה המתמשכת על הנכבה ותוצאותיה. במקרה הטוב, סיום הכיבוש יבשר את סיומה של ישראל וישראליות כפי שאנחנו מכירים אותן, לקראת בנייתה של חברה בריאה יותר, וזהות קולקטיבית שמבוססת על פחות פשעים ופחות שקרים.

אני מציעה להתחיל לקחת את האיום הזה ברצינות, ולאמץ אותו בידיים פתוחות. להתחיל להכיר בהכרח לעבור דה-קולוניזציה (תחליפו במילה אחרת לפי טעמכם) ובצורך לפרק את יסודות הזהות שלנו כישראלים. להודות – בפני עצמנו וגם בפני הציבור – שבלי הכיבוש, נהיה אנשים אחרים. נהיה חברה אחרת. חשוב גם להכיר בכך שזה מפחיד נורא. הלא נודע מפחיד תמיד, בעיקר כשהוא נוגע להוויה האינטימית שלנו כפרטים וכחברה.

עם זאת, הכיבוש לא יימשך לנצח, והשינוי הוא בסופו של דבר בלתי נמנע. אני מאמינה שאופק של זהות חדשה יכול להוות עבורנו לא רק מקור לחרדה ופחדים, אלא גם אופק פוליטי ממשי לשאוף אליו.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> לחיות כישראלי על הסט של "אללה אסלאם" בפריז

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אברהים ראיסי בעצרת בחירות ב-2017 (צילום: סוכנות הידיעות טסנים)

אברהים ראיסי בעצרת בחירות ב-2017 (צילום: סוכנות הידיעות טסנים)

מותו של ראיסי עשוי לקרב את קיצה של הרפובליקה האסלאמית

נשיא איראן היה מועמד מוביל לרשת את המנהיג העליון, ולאפשר לגוף החזק במדינה לקבור את המהפכה האסלאמית כפי שנבנתה, ולפתוח פרק חדש של דיקטטורה צבאית – ללא סנקציות. למרות מותו, לא נראה שמשמרות המהפכה יוותרו על הניסיון להשתלט על התפקיד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf