במקום להפיק לקחים, זהבה גלאון נלחמת לבסס את שליטתה במפלגה
זהבה גלאון לא מאמינה יותר ששינוי פוליטי אמיתי אפשרי בישראל, לא נלחמת על הקולות של מי שלא מגדיר את עצמו חלק מהמחנה ומוותרת על עבודת השטח. מה היא כן עושה? פועלת לשינוי שיטת הבחירות במפלגה כדי להבטיח את מקומה
כותבת אורחת: שני כהן
במעגלי השמאל הממורכז מבקרים רבות את יו"ר האופוזיציה הרצוג, המתחנף המתמיד לימין ולנתניהו, ואת ח"כ לפיד שמתאמץ להיות בדיוק כמו נתניהו בתקווה שהבוחרים לא ישימו לב ויבחרו בו. הכשל של אלו במילוי תפקידם ברור: המפלגות שבראשותן ניצבים השניים לא מציבות אלטרנטיבה לימין ובכך מקבעות תפיסה לפיה שום אידיאולוגיה אחרת לא יכולה לשלוט. אבל הפעם אני רוצה לדבר על המפלגה שלי, מרצ, שמתפקדת על תקן שותפה לפשע.
אני חושבת שאין ויכוח על כך שלמרצ יש תפקיד קריטי בהיסטוריה של השמאל בארץ: זכויות להט"ב, מניעת הטרדות מיניות, חופש מדת – את כל אלו הצליחה מרצ על גלגוליה השונים לדחוף, כמעט בכוחות עצמה, ללב הקונצנזוס הישראלי. לפעמים הצליחה המפלגה לגרוף יותר מנדטים בבחירות, אבל למעט אותה תקופה קצרה של ממשלת רבין, היא מעולם לא היתה באמת מפלגת שלטון, ולמרות זאת הצליחה להשפיע בצורה מכרעת על סדר היום הישראלי.
> מדוע מח"ש לא חוקרת את אירועי אום אל חיראן?
מי צריכה מפלגה כשיש עמותות
לפני מספר חודשים הגיעה ראשת מרצ, זהבה גלאון, לדבר בסמינר סטודנטים של מרצ בו השתתפתי. במסגרת השיחה שאלתי אותה מה האסטרטגיה הנוכחית של המפלגה, איך אנחנו מתכננים להצליח להשפיע על סדר היום, למשוך את הציבור הישראלי שמאלה, לשכנע? איך עושים יותר מלהעביר אלינו כמה ממאוכזבי המחנה הציוני? התגובה של גלאון הצליחה להותיר אותי פעורת פה: היא אמרה שאם אני רוצה לשכנע אנשים, אני צריכה להיות פעילה בעמותות. כלומר ראשת "השמאל של ישראל" בכלל לא חושבת שזהו תפקידה של מפלגה פוליטית לשכנע מצביעים פוטנציאלים. על הדרך, היא גם שולחת פעילים במפלגה החוצה, להיות פעילים בגופים אחרים – כאילו שבמרצ יש עודף פעילים שהיא מעוניינת להיפטר מהם.
היא המשיכה וציינה שסקר מהתקופה האחרונה הראה שרק 18 אחוזים מאזרחי ישראל מגדירים את עצמם כ"שמאל-מרכז", ואז פנתה לקהל ושאלה "האם אתם חושבים שאנחנו צריכים לפנות למי שאינו ב-18 אחוז האלה?" התשובה החד משמעית מהקהל הצעיר, האופטימי, הייתה כמובן שכן, אבל ראשת המפלגה העמידה אותנו על טעותנו. "אז זהו, שלא!", היא הכריזה. ואז גיליתי שהפה שלי יכול להיפער אפילו יותר.
אין לי מושג איזו עמותה זהבה גלאון חושבת שיכולה לבצע את תפקיד השמאל הישראלי – אבל אני יודעת בוודאות שכל עוד התפיסה השלטת במרצ תהיה ברוח זאת שמובילה גלאון, מרצ לא תמלא את התפקיד הזה. השלב הבסיסי ביותר וההכרחי לשינוי – בטח במציאות מורכבת כמו שלנו – הוא האמונה שהשינוי אפשרי. השלב השני הוא תכנון הצעדים לקראת השינוי. שני אלו לא קיימים במרצ היום.
בשבועות האחרונים נפל דבר במפלגה. גלאון הבינה סוף סוף שיש בעיה. עכשיו היא אומרת שהמפלגה לא רלוונטית. המסקנה שלה מכך היא לא הצורך לחזק את הסניפים או את הפעילות של נוער מרצ, שבמשך חודשים ארוכים המפלגה לא טרחה לעשות את המאמץ ולמנות לו רכז בוגר. גם לא להשקיע בפעילות בפריפריה או באיזושהי פעילות שטח (לפחות חצי מהמשאבים המושקעים בכתיבת פוסטים בפייסבוק). גם לא לקדם צעירים במפלגה – או לפחות להפסיק לחסום אותם מלהתקדם. המסקנה של גלאון גם איננה להציע אסטרטגיה פוליטית וחזון. כל אלו לא רלוונטיים. הבעיה של מרצ היא בעצם שיטת הבחירות!
גלאון מבקשת שתתפקדו, לכאורה כדי לעזור לה להפוך את מרצ לרלוונטית ולשנות את שיטת הבחירות לפריימריז פתוחים. למעשה, כי היא מבינה שאין לה את התמיכה הדרושה במפלגה על מנת להיבחר שוב בועידה הקיימת, אבל גם לא תמיכה ציבורית שתאפשר לבקש מהציבור להתפקד על מנת לתמוך בה. ובכל זאת, נמצאה דרך: היא תבקש מהציבור להתפקד על מנת לשנות את שיטת הבחירות, ומאותם מתפקדים תוכל לבקש לבחור בבחירות לוועידת מרצ באוקטובר אנשים שנאמנים לה. לכן היא נלחמת ככל יכולתה על מנת לדחות את ההצבעה על ההצעה לקיום פריימריז, הצעה שהיא מצהירה על תמיכה בה.
> המחאה הישירה שהשתיקה את גלעד ארדן ודוד פרידמן
שינוי שיטת בחירות במקום שינוי אסטרטגי
חילוקי דעות פוליטיים בתוך מפלגה יכולים להיות מפרים, חיוביים. הם יכולים לחדד מסרים ולחזק את המפלגה. אילו האי הסכמות העיקריות במרצ היו בנושאים כמו איך משכנעים את הציבור הישראלי, איך עושים שינוי פוליטי ובאילו מסרים עדיף להתמקד – הייתי מרוצה, ובהחלט יש לשמאל הרבה חומר לדיון בהקשר הזה. לצערי, מרבית הדיון הפנימי במרצ נסוב סביב התהייה אם בכלל אפשר לשכנע מישהו, ולאחרונה גם סביב השאלה האם שינוי שיטת הבחירות יפתור את כל הבעיות. זה דיון מנוון שמקומו לא במפלגה פוליטית. יתכבדו הסקפטים ויעזבו את מוקדי השליטה.
נדמה שהקיבעון של גלאון הוביל למצב שבו היא לא רואה שוב סדר יום אלטרנטיבי. אין הצעה אסטרטגית או תדמיתית לשינוי. כעת, כשהיא הגיעה למקום בו חייבים להודות שיש בעיה, כל האנרגיות מופנות פנימה לדיכוי המתנגדים לה במפלגה, הפעם תחת הכותרת של ״שינוי שיטת הבחירות״, כלומר, ניסיון לחפות על הכישלונות שלה על ידי החלפת הגוף שבוחר בה. זו הסחת דעת. זה בטח לא מה שמעניין או נוגע לישראלים, אין שום התייחסות למצוקות ולקשיים היומיומיים של החיים במדינה והבנה שהמרחב בו אנחנו צריכים לפעול הוא החברה הישראלית, לא אליטת השמאל הישראלי.
לאחר בחירות לראשות מרצ בהן זהבה גלאון התמודדה מול אילן גילאון וניצחה, גלאון אמרה "ממחר כולנו ביחד הולכים להסתער על הרחוב הישראלי". אמא שלי, שגדלה בשומר הצעיר ומצביעה למרצ מאז שהמפלגה קיימת, שמעה את זה, נקרעה מצחוק והתחילה לתהות על איזה רחוב בדיוק מדובר. היא עד היום אומרת שלא הצלחנו למצוא את הרחוב הזה. בבחירות לאחר מכן מרצ קיבלה שישה מנדטים, רחוק מאוד מהישג חלומי, גם אם מדובר בהכפלת הכוח של המפלגה לאחר המפלה הגדולה בבחירות לפני כן. ה"ניצחון" הזה משמש בתור הטיעון המרכזי של תומכי גלאון מאז ועד היום. "היא הכפילה את כוחה של המפלגה!". כשיוסי שריד עמד בראשות המפלגה וקיבל שישה מנדטים, הוא התפטר.
לכן מרצ פושעת. כיום, כשהחברה הישראלית צריכה אותה יותר מתמיד, כשלדור שלם אין יכולת כלכלית להסתדר בכוחות עצמו, בקושי יכול לחלום על אי פעם לקנות דירה, כשהפנסיות שלנו הופכות ללוטו וכשמציינים 50 שנה לכיבוש, מרצ לא באמת שם, לא עושה את תפקידה ולא נלחמת על ישראל – אולי כי ראשת מרצ כבר ויתרה על הציבור הישראלי ומשקיעה את מאמציה רק בביסוס שליטתה במפלגה.
אבל הסיבה לא משנה, זה עניין של עיקרון: מי שלא זוכה לתמיכה, לא צריכה להחליף את הגוף הבוחר בה, ומי שלא חושבת שהיא יכולה לשנות צריכה לעזוב ולפנות את מקומה למי שכן, לפנות את השטח לשיח בונה ונותן תקווה, תקווה במרצ ותקווה למדינת ישראל.
שני כהן, יו"ר צעירי מרצ בירושלים.
> ישראל מקדמת סיוע צבאי לאחת הממשלות האלימות והמושחתות בעולם
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן