במקום להוריד את הדגל הפלסטיני, בואו נלמד מצפון אפריקה

אגב מתקפות הימין על הנפת דגלי פלסטין בהפגנה בת"א, צריך להסתכל על מה שקרה בצפון אפריקה. אחרי עשורים של דיכוי, החליטו לאמץ את התרבות ואת הדגל של המיעוט הברברי. זה עשה להם רק טוב  

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אז שוב דוברי הימין נדלקו בגלל הנפת דגלי פלסטין. בדומה להפגנות בעבר כנגד חוק הלאום או נגד הריסות הבתים, הימין לא מעוניין במסרים העולים מההפגנה אלא בסמלים המייצגים אותה ובמיוחד בדגל. המסרים נגד הסיפוח (שאליו חלק מהציבור המתנחלי מתנגד) ונגד התקנות לשעת חירום או המסרים הקוראים לשיוויון בפני החוק ועשיית צדק במקרה הרצח של איאד אלחאק – נשכחו כולם אל מול הנפת הדגל הפלסטיני. זה כבר לא משנה על מה ההפגנה. מה שמשנה הוא השאיפה לעשות דה-לגיטימציה לשמאל ולהציג אותו כמתנגד לציונות וככזה שאפילו יצחק רבין עצמו היה מתבייש בו.

אימוץ התרבות האמזיע'ית עזר למרוקו להיפתח לשכנות שלה באפריקה. מחאה אמזיע'ית במרוקו (צילום: מגרביה CC BY 2.0)

אימוץ התרבות האמזיע'ית עזר למרוקו להיפתח לשכנות שלה באפריקה. מחאה אמזיע'ית במרוקו (צילום: מגרביה CC BY 2.0)

התגובה הזאת, ובמיוחד הגדרת הדגל הפלסטיני כ"דגל אש"ף", מזכירה את השנים שקדמו להסכם אוסלו, אז הייתה שלילה מוחלטת של הזהות הלאומית הפלסטינית. ייתכן שהתגובה הזו מבשרת על נדבך נוסף באסטרטגיה כללית לביטול ההסכם.

מאז 1967 ועד הסכם אוסלו ב-1993, נאסר לחלוטין להניף את הדגל הפלסטיני באזורים תחת שליטה ישראלית. הוא הוגדר כדגל של ארגון טרור ולא דגל של תנועה לאומית. מדיניות זו נאכפה דרך תלישת דגלים, מעצרים והליכים משפטיים ואפילו שלילת כל ניסיון לשלב את המלה 'פלסטין' בשמם הרשמי של מוסדות וארגונים. ארגונים שהיו מעוניינים לשאת את השם פלסטין (כמו IPCRI, ראשי תיבות של Israel/Palestine Center for Research and Information) נאלצו להירשם בחו"ל או להגדיר את שמם בעמימות. רבים נעצרו למעצרים מנהליים רק מכיוון שביקשו להניף את הדגל או להשתמש בצבעיו.

donate

למרות שהותר באופן רשמי להניף את הדגל לאחר הסכמי אוסלו ולמרות שישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, עדיין המדיניות לגבי האפשרות להניף את הדגל לאורך שנות ה-90 וה-2000 נותרה עמומה. נראה שהנפת הדגל הפכה למותרת רק בהתאם ל"מבחן כוונה" הקשורה בכוונתו של מניף הדגל.

הפגנה נגד הסיפוח בכיכר רבין בתל אביב, 6 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

הפגנה נגד הסיפוח בכיכר רבין בתל אביב, 6 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

אף שישראל רואה בעצמה כווילה בג'ונגל, הגישה הזו למה שקורה במקומות רבים במזרח התיכון, שם משטרים ריכוזיים אינם מאפשרים להניף דגלים של קבוצות אתניות או של מיעוטים המתנגדים לשלטון המרכזי. רק לאחרונה נעצרו יותר מעשרים מפגינים באלג'יריה מכיוון שהניפו את הדגל של המיעוט האמזיע'י (ברברי). גם הכורדים בתורכיה, סוריה ועיראק ומיליציות השבטים המקומיים בלוב דוכאו כולם ונאסר עליהם להשתמש בסממנים לאומיים, בין אם בשפה, במרכזי מורשת או בדגל.

תמי זנדברג כתבה שהנפת הדגלים היא התחלה של תהליך המבשר על שותפות פוליטית בין הציבור הערבי ליהודי-ישראלי. יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, טען שהדגל הוא דגלם של בני המקום הפלסטינים ושל המורשת שלהם, והביקורת נובעת מהשאיפה לדה-לגיטימציה מוחלטת של ההשתתפות הפוליטית של החברה הערבית-פלסטינית בישראל. אבל דווקא התגובה החריפה של הימין להנפת הדגל הפלסטיני מחייבת אותנו לבדוק כיצד אפשר ליישב בין סממנים לאומיים שונים במדינה אחת. סיפורו של המיעוט האמזיע'י בצפון אפריקה יכול לספק לנו תשובה מעודדת.

מאז עצמאותן, לאחר שנים של השפעות זרות וקולוניאליסטיות, מרוקו ואלג'יריה ניסו לגבש זהות לאומית. כדי למזג קהילות שונות לתוך זהות משותפת, הן בחרו בזהות הערבית והעצימו את הסממנים שלה על פני זהויות  אחרות. הן הצטרפו לליגה הערבית, השפה הערבית הוגדרה כשפה הרשמית, שמות רחובות שונו לשפה הערבית ואף מפות ההתייחסות הגיאוגרפית הדגישו את היותן חלק מהמרחב הערבי. הקהילות המקומיות השונות עברו תהליך "שערוב" (הפיכה לערבים) מואץ, שכלל איסור השימוש בשפות המקומיות (שפות אמזיע'יות, כמו תמאזיע'ת, תשליחית ותאריפית) במוסדות רשמיים, בבתי ספר ובתחנות טלוויזיה ורדיו. נאסר גם להשתמש בשפה האמזיע'ית לנתינת שמות.

הקהילה האמזיע'ירית שאפה לשמר את ייחודיותה והתנגדה לתהליך. קהילה זו, שקיומה בצפון אפריקה הוא עתיק מאוד ומונה יותר מ-20 מליון נפשות, שאפה להכרה רשמית במרוקו ובאלג'יריה. לאחר שנים של מחאות נגד האפליה ובעד הגברת הייצוג האמזיע'י, כשהמפורסמות במחאות הן "האביב הברברי" ב-1980 ומהומות קבילי ב2001, ממשלת אלג'יריה הכירה בשפת האמזיע'ירים, התמזיע'ית, כשפה רשמית.

עם הפנים לאפריקה. מפת אפריקה בציר קיר ברבאט בירת מרוקו (צילום: ליאל מגן)

עם הפנים לאפריקה. מפת אפריקה בציר קיר ברבאט בירת מרוקו (צילום: ליאל מגן)

עלייתו לשלטון של מוחמד השישי במרוקו ב-1999 גם כן הביאה לשינוי מדיניות. שינוי המדיניות כלל השקעה בתשתיות והקמת מרכז מורשת אמזיע'ית הפועל להחייאת השפה, לשילוב המורשת בתכניות הלימוד ולעידוד המחקר בתחום. לאחר שהמחאות לא הפסיקו ולאור האביב הערבי, ב-2011 קודם ואושר במשאל עם תיקון לחוקה המגדיר מחדש את מרוקו כמדינה המחויבת למורשת העשירה של כל הקהילות המקומיות ומבוססת על ערכים של פתיחות, סובלנות והבנה. התיקון בישר גם על שינוי במעמד השפה התמאזיע'ית, המדוברת על ידי 60% מהאוכלוסייה, והיא זכתה בפעם הראשונה במעמד של שפה רשמית במרוקו.

בעוד באלג'יריה חלה נסיגה במעמד האמזיע'ים והנפת הדגל שלהם הפכה לא חוקית (רק בסתיו האחרון עשרות נעצרו באלג'יריה על הנפת הדגל האמזיע'ירי בהפגנה), במרוקו התיקון לחוקה הביא לשינוי מהותי במדיניות. כמעט בכל הערים של מרוקו פועלים מרכזי מורשת אמזיע'יים, נעשה שימוש בשפה התמזיע'ית במבני ממשל ואף התרבות האמזיע'ית תופסת מקום נכבד יותר בחיי התרבות במדינה.

השינוי במדיניות הביא לשינוי התפיסה במרוקו בנוגע למרחב האזורי שבה היא נמצאת. מוקד תשומת הלב של מדיניות החוץ במרוקו הוא אפריקה והיא שואפת היום למצב את עצמה כחוד החנית של היבשת תוך התרחקות מהדינמיקה הפנים ערבית. המוזיאונים הלאומיים מדגישים את הקשר של מרוקו לתרבות אפריקאית ומושם דגש על הקשר של האסלאם עם אפריקה. התיקון הקטן בחוקה הביא את מרוקו להסתכל על שכנותיה ולשנות את יחסיה עם הקהילות בתוכה ובהמשך גם עם השכנות מדרום.

במקום מדיניות מגבילה של לאומיות פרטיקולרית ומבדלת, מרוקו הרימה את דגל הגיוון הבין קהילתי, וממציאות של מתח אתני בין שתי קהילות, היא עברה למערכת מאוזנת, המציגה את העושר התרבותי האמיתי של בני המקום וכך מאפשרת הסתכלות לעבר המרחב האזורי והיבשת בכלל. הסיפור הזה מאפשר לנו לדמיין עתיד של מדיניות לא מתנצלת כלפי שותפות פוליטית יהודית-ישראלית וערבית-פלסטינית.

אם השותפות הפוליטית בארץ הייתה מעמיקה מעבר להנפת הדגל הפלסטיני בהפגנות, היא הייתה מביאה לשינוי התפיסה לא רק בנוגע לחוק הלאום, לשפה הערבית הרשמית ולהתייחסות למיעוט, אלא מבססת הכרה בדבר מיקומנו במזרח התיכון ומאפשרת אימוץ אסטרטגיה מזרחית חדשה המתנגדת לאפליה ומאמצת את המרחב, ההיסטוריה והמורשת הערבית. כדי לייצר חזון חדש אל מול הימין הלאומי שמנסה לבטל את הלאומיות הפלסטינית ולקבע מציאות של אפליה, האלטרנטיבה הזאת צריכה להיות במוקד המסרים של האופוזיציה.

ליאל מגן הוא פעיל חברתי בתחום השותפות היהודית ערבית והאזורית בכלל. בשנים האחרונות הוא ניהל בשותפות את המרכז ליוזמות אזוריות (IPCRI) 

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו

ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf