בחירות 2019: ההזדמנות של השמאל להציע חלופה כוללת

שלושה וחצי חודשים. זה הזמן שנותר עד לבחירות המוקדמות-במעט של 2019, שיסגרו ארבע שנים וחודש לכהונתה של הממשלה הימנית ביותר שהייתה כאן אי פעם. אם ניתן לשפוט לפי טון הסיום של הבחירות האחרונות, הבחירות המוניציפליות והשנים שחלפו עם הממשלה הזו, לבחירות הקרובות נגיע ככל הנראה על גל של שקרים ובעיקר של הסתה פרועה בסגנון "זה אנחנו או הם" ו"הערבים נוהרים".

אבל על מה באמת יהיו הבחירות האלה? מעבר לחיבה או עוינות אישית לביבי, מעבר לתיקי השחיתות המצחינים, מעבר לסגנון ביטוי או תחרות בין קליקות שונות באליטה, מה באמת עומד על הפרק? ובעיקר – על מה הן לא יהיו, ומה ממש לא עומד על הפרק מבחינת פוליטיקת המרכז והימין? ומה השמאל יכול וחייב להציע מנגד?

בחירות 2019: רק לא "רק לא ביבי". הסיפור הוא לא רק להחליף את בנימין נתניהו (יונתן סינדל / פלאש90)

רוב מכריע של המפלגות שירוצו בבחירות הקרובות, ושצפויות לקבל את רוב המושבים בכנסת הבאה, לא יציע שום חזון חלופי למציאות שהפכה לטבע שני לישראל, מציאות בה אנו שולטים במליוני פלסטינים חסרי זכויות אזרח או אפילו זכויות אדם בסיסיות. גבאי, לפיד, נתניהו, כחלון, דרעי, ליצמן או ליברמן, וגם שחקנים חדשים או חדשים-ישנים כמו ברק, גנץ, סער, לוי אבקסיס ויעלון – אף אחד מאלה, או מהמפלגות שהם מובילים, לא מציע לסיים את המשטר הצבאי שיוצר בגדה המערבית הפרדה ברורה בין אנשים לפי המוצא שלהם, עם מערכות חוק נבדלות, אחת ליהודים ואחת לפלסטינים, שחיים תחת אותו משטר. אף אחד מהם לא מציע לסיים את המצור על עזה, הכלא הגדול בעולם, או להביא לסיום צודק את בעיית הפליטים החולמים לשוב. אף אחד מהם לא מציע שלום ושוויון לכל יושבי הארץ כערכים בסיסיים שחייבים להיות בבסיס לכל פתרון מדיני, או בכלל מדבר על פתרון מדיני כלשהו ששונה מהמצב הקיים. למעט מרצ והרשימה המשותפת, בנט הוא היחיד שבכלל מדבר על שינוי כלשהו, באמצעות סיפוח חלקי בגדה, וכמובן שגם אצלו שימור העליונות היהודית בכל הארץ הוא הערך העליון.

לכן גם בבחירות האלה ההבדלים בין המפלגות נוגעים רק לשאלה של כמה כוח נרצה להפעיל נגד הפלסטינים. האם אלאור אזריה צריך היה להיות מורשע, ולא האם ישראל צריכה לשלוט בחברון. האם להכשיר עוד 60 מאחזים, ולא האם יש הצדקה למפעל ההתנחלות באריאל ובמעלה אדומים. האם וכמה לשאת ולתת עם חמאס על הפסקות אש, ולא איך להביא הסכם שלום כולל.

הכיבוש הוא כמובן הנושא הבולט ביותר שרבים לא ממש יצביעו עליו בבחירות, אבל הוא לא היחיד. גם הקפיטליזם כשיטה כלכלית לא עומדת לבחירות מבחינת המפלגות של המרכז והימין. בין ראש ממשלה מכהן שהוא החבר של הטייקונים, לבין המנכ"ל לשעבר ששירת את הטייקונים, הפרזנטור של הבנק הגדול במדינה, ההיי-טקיסט מרעננה או מי שמיד עם כניסתו לתפקיד שר האוצר נזכר שגם הוא מיודד עם טייקונים – אף אחד לא מציע חזון חדש. הפערים הכלכליים במדינה עצומים, המחירים בשמיים, שעות העבודה מטורפות והשכר בקאנטים, יש מחסור עצום בדירות דיור ציבורי, החינוך ברצפה ואנשים בבתי חולים ישנים במסדרונות – אבל בטווח של מה שנחשב לפוליטיקת המיינסטרים ההצעות לשינוי מסתכמות בתיקונים קוסמטיים של שקל יותר או שקל פחות בחשבון החשמל או בחלוקת מתנות לקבלנים ולזוכי הגרלות.

שינוי יסודי של השיטה לטובת רוב האזרחים באמצעות מיסוי דרמטי על ההון, השקעה ציבורית ראויה (לפי בנק ישראל חסרים כ-160 מיליארד שקל בשנה רק כדי להגיע לממוצע של ה-OECD), בניית דירות לחסרי בית ולצעירים והפסקה של הריסות ופינויי בתים בפריפריה החברתית, חלוקה מחדש של קרקעות כך שיעברו מידי מועצות אזוריות עשירות לעיירות הפיתוח וליישובים הערבים המתרוששים שלצדן, חקיקה שתעלה את שכר המינימום ותגביר במקום להחליש את כוחם של ועדי עובדים, וכל זה מתוך מחשבה סביבתית וארוכת טווח בעידן שבו שינוי האקלים הוא כבר עובדה מוגמרת – לכל אלה אי אפשר לצפות מרוב מי שמתיימרים להנהיג את המדינה בארבע השנים הקרובות. כך זה במרכז ימינה.

הרשימה הזו נמשכת, ונוגעת גם ליחסי החוץ ובעיקר ליחסים האזוריים של ישראל (כמה מפלגות יכריזו למשל על תמיכה של ממש בחזרה של ארה"ב להסכם הגרעין עם איראן?), לאפשרות של שוויון אזרחי בתוך גבולות המדינה (נזכיר שגם אבי גבאי לא רואה ברשימה המשותפת או אפילו בזוהיר בהלול שותפים פוליטיים לגיטימיים, ושהצעת חוק היסוד של מוסי רז לעיגון עקרון השוויון ממגילת העצמאות נדחתה אפילו על ידי לפיד), למחויבות אמיתית להגנה על נשים מפני אלימות מגדרית משתוללת, למתן מקלט וזכויות סוציאליות לפליטים שזקוקים להגנה, לפתרון צודק של הכרה ופיצוי למאבק של משפחות ילדי תימן, וגם לזכויותיהם של בעלי חיים להיות מוגנים מרצח, מהתעללות ומסבל שהם מנת יומם הקבועה.

לשמאל בישראל יש תפקיד אדיר בתוך כל המחסור הזה של בחירות 2019 – לבוא ולהציע חלופה כוללת למסלול שבו אנחנו הולכים כחברה, ולהעלות על נס עקרונות של סולידריות, אחווה, שלום, שוויון וצדק חברתי לכל יושבות ויושבי הארץ. בימים אפלים וקשים, זה החזון הדרוש לנו כל כך, ושכל מי שאוהב את המקום הזה ואת החיים בו חייב לאמץ.