newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין כאב לתקווה: הבחירה הקשה של היהודים בשמאל הבריטי

בריטניה נמצאת כיום בתקופה המפולגת ביותר שלה מזה זמן רב. היהודים הפרוגרסיבים במדינה עומדים בפני בחירה בין מפלגת לייבור סוציאליסטית שמואשמת באנטישמיות לבין מפלגה שמרנית שמחזקת את הימין הקיצוני, ומתמודדים גם עם שסעים שנפערו בקהילה עצמה

מאת:

כשרוב אברמס הודיע על כוונתו להצביע בבחירות הקרובות למפלגת הלייבור בראשות ג'רמי קורבין, היו חברים בקהילה שלו שכינו אותו "קאפו". אחד אמר לו שהוא מקווה שאמו של אברמס תאמר עליו בקרוב קדיש.

"זה קשה מאוד, אני מרגיש לכוד בין הפטיש לסדן", אומר אברמס, יהודי בריטי שמאלי ופעיל נגד הכיבוש מלונדון. "מצד אחד, אנשים מאשימים אותי בכל מיני דברים ובכך שאני רואה אנטישמיות בכל מקום, מצד שני אני רואה אנשים שלא רואים את האנטישמיות בכלל".

אברמס הוא אחד מיותר מ-260 אלף יהודים בריטיים אשר ביום חמישי הקרוב, 12 בדצמבר, יכריעו ביחד עם יתר אזרחי בריטניה בין מפלגתו השמרנית של ראש הממשלה המכהן בוריס ג'ונסון, לבין מפלגת הלייבור בראשותו של ג'רמי קורבין.

אף שחלק ניכר מתשומת הלב הציבורית התמקדה במדיניות שתי המפלגות בנושאים של מערכת הבריאות, הברקזיט, המיסוי ומשבר האקלים, לא מעט מתשומת הלב הוקדשה גם לקהילה היהודית הקטנה של בריטניה ולהאשמות בדבר קיומה של אנטישמיות בשורות הלייבור, שאופפות את המפלגה. אף שטענות אלה אינן בלעדיות לתקופתו של קורבין בראשות הלייבור, מאז שנבחר לתפקיד ב-2015 שורה של האשמות טלטלו את המפלגה וחוללו סערות תקשורתיות, ואלה התעצמו מאוד במערכת הבחירות הנוכחית.

ב-7 בנובמבר, המאמר הראשי בעיתון היהודי המרכזי "ג'ואיש כרוניקל" קרא לאזרחים הלא יהודים של בריטניה לא להצביע ללייבור, תוך ציטוט סקר שלפיו 87% מיהודי בריטניה מחשיבים את קורבין כאנטישמי, ו-47% "ישקלו ברצינות" להגר מאנגליה אם ייבחר לראשות הממשלה. הלך רוח דומה השמיע גם הרב הראשי של יהודי בריטניה, אפרים מרביס, כמה שבועות מאוחר יותר, שהכריז כי קורבין "אינו מתאים לכהונה במשרה בכירה".

מתנגד ללייבור. הרב הראשי הבריטי אפרים מרביס (צילום: Foreign and Commonwealth Office)

עבור היהודים הבריטים בשמאל יש לסיפור הזה ממד נוסף, והוא האופן שבו הימין מנצל את המצב לטובתו, לא פעם על ידי אנשים הידועים בקשרים אנטישמיים מפוקפקים בעצמם. בין אלה ניתן למנות את הקשרים ההיסטוריים של ג'ונסון עצמו עם דמויות כמו יועצו של טראמפ, סטיב באנון, ואיש הברקזיט נייג'ל פאראג', המקורב גם הוא לנשיא האמריקני.

אלא שבתוך הרעש שמייצרת סביב הסיפור תקשורת המיינסטרים, ובעוד הדרגים הפוליטיים עסוקים בעיקר בהטחת האשמות אלה באלה, נוטים לא פעם להתעלם מהממד האנושי של העניין. הטורים האינסופיים שהקדישה התקשורת ל"קהילה היהודית" העלימו את הגיוון האתנו-תרבותי, הפוליטי, הדתי והסוציו-כלכלי של יהודי בריטניה, ודחסו אותם לתוך קופסה הומוגנית אחת. מה שחסר בסיפור הזה הוא כיצד מרגיש כיום להיות גם יהודי וגם איש שמאל – על כל קשת הגוונים שההגדרה הזו מכילה.

"משבר אחד יותר מדי"

רבים מקרב היהודים תומכי השמאל בבריטניה מרגישים לכודים בין שתי מציאויות מקבילות: באחת אנשים מאמינים להאשמות המייחסות ללייבור אנטישמיות ומגנים את המפלגה, ובשנייה אנשים לא רואים כל ביטוי אנטישמי ומגנים את המאשימים.

מבין אלה שמתכוונים להצביע עבור הלייבור, יש שיעשו זאת בלב כבד. אלה שההחלטה קלה יותר עבורם מונחים על ידי ערכים פוליטיים המיוצגים, לטענתם, בצורה הטובה ביותר על ידי המצע של לייבור וקורבין, או מתוך תחושת החובה לעצור את השמרנים בראשות ג'ונסון. אחרים שפשוט אינם מסוגלים להתעלם מחוסר המנהיגות בנושא כל כך מרכזי בנוגע למפלגה יצטרכו להתפשר על חלק מערכיהם ולהצביע למפלגה אחרת. עמדה זו נמצאה הרווחת ביותר בקרב אלה המוכרים כבוחרי לייבור "בטוחים".

עבור נייל נרווה, חבר מועצה מלונדון, עונת הבחירות מתאפיינת בעיקר בתחושה של בושה. "איבדתי את האדרנלין ואת הביטחון לנסות לשכנע אנשים איך להצביע. הדבר שאני מתבייש בו יותר מכל – ואני מתבייש במפלגה שבה אני חבר ושאותה אני מקדם – הוא שלרוב בציבור היהודי, ורבים אחרים, אין את הביטחון להצביע ללייבור". הביטחון של נרווה עצמו מתמקד בבחירות האלה בחברת הפרלמנט המקומית, טוליפ סדיק. אלמלא היא, הוא מודה, הוא לא היה פעיל.

עמוס שונפילד מלונדון, הפעיל בקבוצות יהודיות שונות כגון ארגון "יחד" הליברלי, אומר ש"זה היה משבר אחד יותר מדי" ומתכוון להצביע לירוקים. שונפילד ויתר על חברותו בלייבור ב-2018, אחרי שחבר בהנהגת המפלגה, פיטר ווילסמן, נבחר מחדש לאחר שהוקלט ביולי 2018 מאשים את "היהודים הפנאטים תומכי טראמפ" בהאשמות בדבר אנטישמיות במפלגה, כשהוא מבטל אותן כליל ודורש "מהרבנים" לספק הוכחות.

במאי 2019 הוא שוב הוקלט בישיבה שבה כינה את "המשבר" לא יותר מקמפיין השמצה נגד קורבין וטען שהשגרירות הישראלית היא העומדת מאחורי המכתב הפתוח שבו 68 רבנים הביעו את דאגתם מגילויי אנטישמיות במפלגת הלייבור. הפעם, הוא הושעה על ידי המפלגה.  "ווילסמן הפגין זלזול בוטה ביהודים. אחרי שנבחר עם 70 אלף קולות, לא יכולתי עוד לומר שזה מקרה של תפוח רקוב אחד בלייבור", אומר שונפלד.

"היתה התעלמות גורפת מגזענות לטובת הסיעה. אני רוצה לראות את יישום המצע של קורבין, אני רוצה להיות חלק מהתנועה הזו, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שיש בה כשלים ממסדיים בכל הנוגע לאנטישמיות", הוא ממשיך. "וכשמפלגה שמחזיקה בדגל אנטי-גזעני לא מסוגלת להתמודד עם ביטויים אנטישמיים, אתה מאבד את האמון בה ".

דברים דומים אומר ג'ואל הארט, שכותב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת אוקספורד. גם הוא תומך במצע של הלייבור אך מרגיש שאינו מסוגל להצביע לה ושוקל להצביע הפעם למפלגה הירוקה. עבורו היתה זאת הגנתו של קורבין בשנת 2012 על ציור קיר במזרח לונדון שכלל דימויים אנטישמיים שהיוותה את "אחד הדברים הראשונים שהרחיקו אותי קודם ממעגלי השמאל הרדיקלי, למרות שהדעות שלי בנושאי כלכלה הן רדיקליות מאוד". למרות שקורבין הביע מאוחר יותר חרטה על שתמך באמן שצייר את הציור, התקרית עוררה אצל הראט ספק "שנשאר אתי מאז".

גם אצל סמסון, אחיו של הארט, אפשר לשמוע את תחושת הזהות החצויה הזו. הוא חקלאי ופעיל פוליטי שמלכתחילה הצטרף ללייבור כדי להצביע לקורבין בבחירות האחרונות. אך בניגוד לאחיו, סמסון לא מוכן לנטוש את המפלגה. "זה משהו שאני מתמודד אתו, כמו יהודים רבים אחרים. בבחירות האחרונות היתה תקופה ארוכה שהרגשתי שהמפלגה מאכזבת אותי", הוא אומר, ומזכיר את החשיפה של הבי.בי.סי מהקיץ שעבר, על שמונה חברי מפלגה שטענו כי ניסיונותיהם להעלות לדיון את סוגיית האנטישמיות סוכלו בעקביות על ידי המפלגה.

"אז קצת התרחקתי, וקראתי כל מה שאפשר היה לקרוא. רציתי להיות מסוגל להגן על העמדה שלי עצמי, כמי שמאמין שללא ספק ישנה אנטישמיות במפלגת הלייבור, אך בו בזמן מזוהה כאנטי-ציוני ופעיל מאוד במאבק נגד הכיבוש". לשאלה מה הביא החזיר אותו ללייבור הוא משיב: "אני מוכרח לבחור צד, זה מסוכן מדי לא לבחור. אני חייב לשים בצד את הקשיים ולהצביע למען התקווה".

"מידה בלתי רגילה של צביעות"

בעוד מרואיינים רבים הביעו חוסר נחת ואכזבה מדרך הטיפול של המפלגה בתלונות על אנטישמיות, רבים גם הביעו רצון אמיתי לראות את מצע הלייבור מיושם. עבור ליאן אבירם, סטודנטית לעריכת קולנוע מדרום לונדון המתגוררת כעת בברלין, הזהות היהודית שלה היא שמכתיבה את החלטתה להצביע ללייבור.

"גדלתי בבית שמאמין ביהדות של אהבה, כבוד וסולידריות", היא מסבירה. "זה מה שלמדתי מהיהדות ואני חושבת שהערכים האלה באים לידי ביטוי במצע החדש של הלייבור". היא מציינת את הקריאה להגדיל את תקציב אבטחת בתי הכנסת וארגונים יהודיים כמו "הקרן לביטחון קהילתי", כמו גם את המאמץ לאתגר את הרטוריקה האנטישמית בימין הקיצוני ובממשלות האירופיות האוהדות אותה, כמו הונגריה ופולין.

רצון אמיתי לראות את המצע מיושם. ראש הלייבור, ג'רמי קורבין, בהפגנה של רופאים בלונדון, ב-2016 (צילום: Garry Knight)

עבור אחרים, מדובר בתחושה חזקה של הזדמנות נדירה לנווט את בריטניה לדרך הוגנת וצודקת יותר. רוב וייס, פסיכואנליטיקאי מלונדון, מכנה את המצע של הלייבור "מסמך אמיץ ורדיקלי שיכול להביא לשינוי של ממש עבור אזרחי המדינה הזו". רבקה בראון, עורכת "ושתי", אתר יהודי בריטי פרוגרסיבי חדש, מדגישה את הצורך לטפל באי-השוויון בחלוקת ההון ו"בצדק חברתי המושג באמצעות מדיניות כלכלית של חלוקת ההון שמעלה מיסים לעשירים כדי להאכיל את העניים".

יתרה מזו, לדידו של סמסון הראט, ההצבעה ללייבור היא אקט של התמודדות עם האנטישמיות, לא קידומה. "יש להיאבק נגד האנטישמיות לצד מאבק נגד כל יתר צורות הגזענות והאפליה. אנחנו צריכים להיות ערים לאופנים שבהם תופעות אלה משתלבות זו בזו ומזינות זו את זו. בעיני יש משהו אנוכי מאוד בלחשוב על האנטישמיות לבדה".

דברים דומים אומרת גם אמילי גודמן, מומחית בתחום התקשורת מדרום מערב אנגליה ששמה שונה כדי להגן על זהותה. היא מתייחסת למורכבות הקשר שבין יהדות ולובן, במיוחד ככל הנוגע ליהודים ממוצא מזרחי ויהודים לא לבנים, וטוענת כי בעיניה, מעמדה כאישה יהודיה בהירת עור שלא נראית כיהודיה מטיל עליה אחריות להצביע נגד ג'ונסון והגזענות שהוא מייצג. "אני יכולה ללכת ברחוב מבלי לחשוש שמישהו יתקוף אותי בגלל שאני יהודיה, משהו שאדם לא לבן לא יוכל להרגיש לעולם", היא אומרת.

וייס מתייחס גם לגזענות הכמעט לא מדוברת בקרב השמרנים. "יש מידה בלתי רגילה של צביעות בעובדה שמאשימים מפלגה שבאופן היסטורי מחויבת למאבק באפליה הגזעית ולשוויון בדעות קדומות, בעוד שנגד המפלגה השמרנית, שמנהיגה ידוע בהתבטאויות הגזעניות השערורייתיות שלו, בקושי משמיעים ביקורת". לטענתו, האנטישמיות אינה נחלתה של מפלגת הלייבור בלבד או של השמאל, אלא "אינהרנטית לחברה הבריטית".

"אירופה היתה תמיד מקום של אנטישמיות ורדיפות היסטוריות נגד יהודים. צריך להיות מטורף כדי להאמין שהמבנים האלה, כמו כל צורה של גזענות, לא מחלחלים לתוך המוסדות שלנו", הוא אומר. "צריך להבין לעומק את מבני הרוחב האלה, לבחון כיצד אנטישמיות נוצרת ובאה לידי ביטוי".

רוב אברמס, שחווה אנטישמיות במעגלי השמאל, מדגיש כי "האנטישמיות בבריטניה נובעת מהבורות ביחס ליהודים ולהיסטוריה שלנו. למרבה הצער, השמאל הבריטי חושב שהוא חסין בפני אנטישמיות. האמת היא שלאף צד במפה הפוליטית אין מונופול על אנטישמיות, אבל אלה שמאיימים עלינו נמצאים בימין הקיצוני". אברמס הופיע ביחד עם קורבין בסרטון לכבוד ראש השנה והשתתף בסדר פסח שבו נכח גם קורבין.

הוא מוסיף כי "בין אם מאמינים שהאשמות ספציפיות הן השמצות או לא, זה לא משנה את העובדה שאנשים מרגישים כאב ושהטראומות ההיסטוריות שלהם הן אמיתיות".

"לבחור בדרך הפחות מסוכנת"

תחושת המשבר מתחזקת בגלל הפוטנציאל של הבחירות האלה להוביל לרוב שמרני מוצק, שידחוף את תוכנית הברקזיט הקשה של ג'ונסון ויחזק את הנייטיביזם שהוא מחזר אחריו מאז שמונה לראש ממשלה. עבור מצביעים רבים בבריטניה, הבחירות האלה לא עוסקות רק בכיוון הכלכלי-חברתי של המדינה המפולגת, אלא גם בשאלה אם בריטניה תישאר חברה פתוחה וסובלנית.

ג'ונסון, שההיסטוריה שלו רצופה באמירות גזעניות ואסלמופוביות, נהפך לנציג הבולט של הלאומנות האנגלית החדשה.

ג'ונסון נהפך לנציג הבולט של הלאומנות האנגלית החדשה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר החוץ הבריטי דאז וראש הממשלה היום, בוריס ג'ונסון, בספטמבר 2016 (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

יאיר וולך, מרצה בכיר בלימודי ישראל בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה, סבור שאנו חיים בזמנים קשים. "זאת לא מערכת בחירות רגילה. הברקזיט הוא סיכון גדול, ולכן כדאי לבחור בדרך שנראית פחות מסוכנת", הוא אומר, אפילו אם זה מחזק מנהיגות שלדעתו היא כושלת ברובה. "היו מי שרמזו שאם אתה מצביע לייבור לא אכפת לך מיהודים או מאנטישמיות, וזו לא הדרך להסתכל על זה. אנחנו מדברים על הרע במיעוטו. כל הצבעה שמחזקת את המפלגה השמרנית היא הרבה יותר מסוכנת".

נרווה מסכים. "יש פחד אמיתי מבוריס ג'ונסון: פופוליזם ימני שיכול לשחרר כוחות מסוכנים מאוד". ג'ואל הארט מציין כי "אנשים מתו במערב כתוצאה מאנטישמיות מצד ימין של המפה. לא ייאמן שהרב הראשי לא הפך את זה למוקד הפחד שלו".

נרווה מודה שהקהילה היהודית לא זיהתה מהר מספיר את האופן שבו המפלגה השמרנית משתמשת באנטישמיות כנשק. אבל הוא אומר ש"אני בלייבור כי אני מצפה ליותר מזה. לזה אנחנו משווים את עצמנו? למפלגת ימין שבמשך רוב המאה ה-20 לא היתה בית טבעי ליהודים?"

לדברי ג'ואל הארט, "אני חש אי נוחות רבה שאנשים שלא מבינים את הרגישויות משתמשים בסוגיית האנטישמיות. סביר להניח שלא אכפת להם יותר מדי מיהודים. והעובדה שזו נהפכת לסוגיה מרכזית בבחירות גם מפחידה אותי. היא לא צריכה להיות במרכז הבמה, והסיבה היחידה שהיא נמצאת שם היא השימוש הפוליטי שעושים בה".

רבים מהמרואיינים סיפרו כי הם חשים אי נוחות לדבר על כוונות ההצבעה שלהם ועל עמדותיהם. פלדמן, שמתכוון להצביע לייבור, מודה כי הוא "חושש יותר לדבר על פוליטיקה עם החברים שלי מאשר עם משפחתי", בגלל החשש מקרע. לדברי סמסון, "הנארטיב הרווח בקהילה היהודית היא שהצבעה ללייבור היא הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות".

בראון מ"ושתי" מתארת את ההשפעה של תמיכתה בלייבור על מערכות היחסים שלה כ"מעורבת". לדבריה, "אולי ההשפעה המשמעותית ביותר של 'משבר האנטישמיות בלייבור' היתה להניע לפעולה את השמאל היהודי, כולל אותי. זה יצר רשת הדוקה של יהודים פרוגרסיבים, משהו גדול יותר מהבחירות האלה".

רשת הדוקה של יהודים פרוגרסיבים. חברי "יהודים נגד בוריס", קמפיין גראסרוטס שפועל להדחת ראש הממשלה הבריטי בוריס ג'ונסון, בנובמבר 2019 (צילום: Jews Against Boris)

כמה מהמרואיינים אומרים שהקהילות היהודיות בבריטניה צריכות לקיים שיח הרבה יותר פתוח בנוגע לסוגיית ישראל-פלסטין. רוב וייס אומר כי הוא "מופתע ונעצב מכך שנראה שאין אפשרות לקיים דיון רציונלי ומעמיק בסוגיית ישראל-פלסטין מבלי לספוג האשמות באנטישמיות".

עבור אברמס, כדי שהדיונים האלה יתקיימו, חלקים מהקהילה היהודית חייבים "להבין שלתמוך בהגדרה עצמית של הפלסטינים ולהכיר ברדיפה שלהם זה לא אנטישמיות". בו בזמן, הוא מזהיר מהתעלמות מחששות לאנטישמיות שבבסיסן נמצאת הציונות.

ברקע הדיון הזה נמצאת החקירה שביצעה ועדת השוויון וזכויות האדם (EHRC) של האנטישמיות במפלגת הלייבור. החקירה נפתחה בקיץ, אחרי חקירה ראשונית במארס, בעקבות תלונות שהגישו תנועת הלייבור היהודית (JLM) והקמפיין נגד האנטישמיות. בשבוע שעבר הודלפו העדויות שהגישו JLM לוועדה, שלפי וולך, "מדגימות שרוב האירועים האנטישמיים אינם קשורים לפלסטין".

"האמירה החוזרת היא שההאשמות נובעות מהרקורד של קורבין כתומך בעם הפלסטיני. זה לא עומד במבחן", מסביר וולך. "הטרדות, הכחשת שואה ותיאוריות קונספירציה אינן אקטיביזם פרו-פלסטיני. כישלון לטפל בתופעות האלה אינו אקטיביזם פרו-פלסטיני".

"ברור שיש היבטים או אירועים שקשורים לפלסטין, בעיקר אלה הנוגעים לקורבין עצמו", הוא ממשיך. "אם אנחנו מתייחסים אליהם כאנטישמיים או לא – זה פתוח לדיון. אבל הדבר העיקרי הוא שיש חלק קטן בתמונה הכללית שנוגע להפצת אנטישמיות, בעיקר ברשתות החברתיות, שהמפלגה לא התמודדה איתו בשנים האחרונות".

בראון מאמינה שהדינמיקה שנוצרה מדגישה את הצורך "לתקשר עם הקהילה בדרך אמיתית ויומיומית", ולבנות מחדש את האמון עם בעלי ברית מסורתיים מהשמאל כמו לייבור. היא נותנת כדוגמה את חברת הפרלמנט שלה ב-27 השנים האחרונות, דיאן אבוט, שעושה את זה בצורה "נהדרת" עם הקהילה החרדית. קורבין, היא אומרת, צריך אולי לעשות יותר מאשר מדיניות "הדלת הפתוחה" שלו לרב מרביס.

איב ברלו, עיתונאית מוזיקה סקוטית מלוס אנג'לס, סבורה שאי אפשר להתקדם עם ההנהגה הנוכחית. שונפילד מסכים אתה. לדבריו, "רמת חוסר האמון הגיעה לנקודה כזאת שהדבר היחיד שירצה את הקהילה היהודית יהיה ההתפטרות של קורבין". אברמס, מנגד, טוען כי "אני לא מאמין ברעיון הנאיבי הזה שאם מחליפים את המנהיג אז הכל יהיה בסדר". לדבריו, "הדרך היחידה שבה ניתן לשקם את האמון בין השמאל לקהילה היהודית היא הבנה, הקשבה ואמפתיה".

מיה רפלוביץ'-קמפבל היא חוקרת ועיתונאית מלונדון. ליאור אוחיון הוא כותב בריטי שבדרך כלל שוהה בברלין, וכעת נמצא בתל אביב. הכתבה המלאה פורסמה לראשונה ב-972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf