אין בית פלסטיני שלא יצא ממנו אסיר

ישראלים רבים נוטים, בתיווך התקשורת הממוסדת, לראות באסירים הפלסטינים אנשים אכזריים ומסוכנים, שבית המשפט – היכל הצדק – החליט כי מקומם בכלא. מנקודת מבט זו נתפס שחרור האסירים כוויתור כואב ואף מסוכן, תמונות השחרור מעוררות כעס וחגיגות קבלת הפנים למשוחררים נתפסות כתמיכה מובהקת באלימות. מי שמחזיק בגישה זו מתקשה להתחבר לנרטיב הפלסטיני ולהבין את התמיכה הגורפת לה זוכים האסירים, או את התפיסה שהמאבק למען הציבור ממנו באו הוא מאבקם לחיים.

יום האסיר הפלסטיני, המצוין כל שנה ב-17 לאפריל, הוא הזדמנות להסתכל על הדברים אחרת. בניגוד לציבור הישראלי רבים מהפלסטינים לא רואים בהחלטות בתי המשפט הישראלים אמת אבסולוטית המשקפת את האירועים כפי שהתרחשו במציאות, ובצדק. בתי המשפט עבורם אינם אלא חלק ממנגנון דיכוי מפלה, שבינו לבין הצדק והאמת אין דבר במשותף. התפיסה הפלסטינית הרווחת רואה באסירים כאלה המוחזקים על רקע פוליטי אידיאולוגי כחלק מהניסיון להעמיק את השליטה בהם.

על פי נתונים של ארגון א-דמיר, ארגון זכויות אדם פלסטיני העוסק בזכויות אסירים, נכון למרץ 2014 מוחזקים בידי ישראל 5,224 אסירים פוליטיים פלסטינים, מתוכם 210 ילדים  ו-21 נשים. על פי נתוני א-דמיר בידי מדינת ישראל מוחזקים 183 עצורים מנהליים. מעצר מנהלי הוא מעצר המתבצע על סמך הוראה מנהלית מבלי שהעצור יודע במה הוא חשוד, מדוע נעצר, כמה זמן ימשך המעצר ואינו זכאי לראות שופט בתדירות סבירה או להגן על עצמו בהליך משפטי כלשהו. על פי החוק הבינלאומי זהו נוהל שיש להמנע ממנו ולהשתמש בו במקרי חירום קיצוניים בלבד, לא כענישה אלא כאמצאי למניעת אסון מיידי. ניתן להניח כי עשרות רבות של אסירים מנהליים, מקצתם קטינים, ששוחררו בעסקאות ומחוות שונות לאורך השנים לא היוו איום מיידי על בטחון המדינה.

אבל אם בסוגיית המעצרים המנהליים זכויות האדם של העצור וזכותו להליך הוגן נרמסות באופן גס ובולט לעין, מה בדבר אסירים שאינם אסירים מנהליים? אין ולא יכול להיות משפט צדק כאשר אתה פלסטיני הנשפט בבית המשפט הישראלי תחת מערכת הרואה בך אויב ואיום קיומי דמוגרפי ובטחוני מרגע לידתך. אין ולא יכול להיות משפט צדק כאשר אתה נשפט במערכת שאין לך בה כל יצוג, במדינה בה אינך אזרח, בה אין לך כל השפעה על חקיקת החוקים ואין כל גוף המבקר את המערכת מטעמך.

99% אחוזי הרשעה

האסירים הפלסטינים המוחזקים בידי מדינת ישראל, בין אם עשו מעשים לגיטימיים או מעשים איומים, הם אסירים פוליטיים. נולדו אשמים. במערכת המשפט הצבאית, שכלאה מאז שנת 1967 מעל לשמונה מאות אלף פלסטינים, אחוז ההרשעה הוא כ99%. בשטחי הגדה המערבית מעטים הם התושבים שאין להם קרוב מדרגה ראשונה שריצה תקופות כליאה שונות בכלא הישראלי.

מתוך אלה נולד מיתוס הגבורה של האסיר. בעוד הכליאה הפכה לסמל הדיכוי והשליטה האסירים הפכו גם הם לסמל, סמל השבוי שהעם כולו עומד מאחוריו, סמל התקווה והמאבק העיקש והבלתי מתפשר לחירות ולצדק. חגיגות שחרורם של האסירים, שכמותן ראינו רק לאחרונה, קיבלו גם הן מעמד מיוחד.

במשך שנים ארוכות, בחסות תמונת אוטובוס מפוחם במרכז עיר הבירה, ניתן היה לפעול כנגד האוכלוסיה הפלסטינית כמעט ללא ביקורת בינלאומית. ניתן היה להצדיק ירי באזרחים, עוצר, מחסומים המונעים גישה לשירותים בסיסיים וענישה קולקטיבית בשם המאבק המפורסם בטרור. אך בשנים האחרונות, כשפרקטיקות של מאבק לא חמוש קבלו את קדמת הבמה של המאבק הפלסטיני, מתקשה ישראל יותר ויותר להצדיק את מדיניותה. אחת השיטות הנפוצות לשבירת מאבקים בלתי אלימים והרתעה מלקחת בהם חלק היא כליאה והטלת סנקציות על מובילי המחאה ומנהיגי הקהילות. ואכן, דמויות בולטות רבות במאבק העממי הפלסטיני נעצרו באישומים מופרכים והוחזקו במעצר תקופות ממושכות.

העם הפלסטיני בגדה המערבית, רצועת עזה, מזרח ירושלים ובתוך גבולות מדינת ישראל חי תחת עול הכיבוש הישראלי ומנהל מאבק לשחרור. מדינת ישראל, כמו משטרי כיבוש מסביב לעולם בעבר ובהווה, עושה שימוש רחב בכליאה ככלי לדיכוי ושליטה באוכלוסיה אזרחית. תוך חוסר הקפדה מובהק על ביסוס ראיות, שימוש בתקנות ההגנה לשעת חירום ותחת אפליה עמוקה המעוגנת בשתי מערכות חוק נפרדות בשטחים – אזרחית ליהודים וצבאית לערבים – מתנהלים מתקני הכליאה והמשפט כסרט נע בו בני אדם הופכים לאסירים ועם שלם מוצא למעשה אל מחוץ לגבולות החוק.