את הפחדנות של השמאל הציוני לא ניתן "למנף לכדי אסטרטגיה"

האוזן שלנו התרגלה במשך השנים לצלילי הבס והבריטון של מי שמכונים "פרשנים צבאיים", שעה שהם מקריינים ניתוחים, שלעיתים קרובות זהים למה שאומר דובר צה"ל במסיבות העיתונאים שלו. לצד מטבעות הלשון המוכרים לנו, משל היו שירים שלמדנו בגן הילדים, כמו "ממש כך, יונית" או "צריך לומר ביושר", ו"צה"ל פועל בשעות אלה בעצימות גבוהה", ישנה המנטרה שנועדה לשדר פיכחון האומרת כי "כדאי להקשיב למה שנסראללה אומר בגלוי".

לכן, מפתיע לראות כי דווקא כעת, בזמן "הלחימה העצימה", כשמזכ"ל חיזבאללה מתחייב נחרצות שלא יפסיק את התקפות הארגון על ישראל עד שהמלחמה בעזה לא תסתיים, אותם אלה שביקשו להביא לסיום המלחמה בעזה מריעים לפיצוצים בלבנון.

ההתנהלות הפרדוקסלית הזו משתקפת בדברים שאמר ח"כ גלעד קריב בפאנל בערוץ הכנסת ופורסמו ברשת X (טוויטר ז"ל) על ידי אנשי הצוות שלו. "אנחנו דיברנו חודשים שאולי עסקה בעזה והסדרה בעזה יובילו להסדרה בלבנון" אמר קריב באולפן, אבל סייג: "יכול להיות שמתהפכת המשוואה ושאנחנו צריכים להחזיר את נושא החטופים, דווקא דרך המשא ומתן להסדרה בלבנון ודרישה שהציר האיראני ילחץ על חמאס".

לסרטון הזה התלווה טקסט דומה, שבו אמר קריב שצריך להפוך את המשוואה, ושיש להבהיר לאיראן ולשלוחותיה, בעזרת ארה"ב והקהילה הבינלאומית, שהסדרה בלבנון צריכה להוביל לשחרור חטופים. וכך, מי שהצטרף למפגינים בשער בגין שזעקו מדם ליבם כי הפעלת לחץ צבאי רק מביאה להרג החטופים, מציע כעת אסטרטגיה של לחץ צבאי, כמו זה שישראל מפעילה בלבנון, כדרך לשחרר אותם. קשה גם להבין כיצד מי שידע להצביע על כניעת נתניהו ללחצי בן גביר וסמוטריץ', אינו חושש כי השניים ימנעו הסדרה בלבנון כפי שהצליחו לעשות עד כה בעזה.

הצורך לייצר תגובה מהירה לנוכח ההתפתחויות הדרמטיות בלבנון הציב בפני קריב דילמה לא פשוטה. מצד אחד, פיצוץ הביפרים נוסך בישראלים גאווה, שעשויה לאחות את שברי ההשפלה הקולקטיבית שהם חוו ב-7 באוקטובר. מצד שני, כל בר דעת מבין שההתלקחות בלבנון פוגעת פגיעה אנושה בסיכויים, שהפכו קלושים ממילא, להשיג עסקת חטופים עם סינוואר.

כדי לנסות להתמודד עם הסתירה הזו, ב"אולפן שישי" בערוץ 12 העמידו את דנה וייס על רקע מסך, שחציו קולאז' של 101 החטופות והחטופים בעזה, וחציו השני אילוסטרציה של מכשיר ביפר עם הכיתוב "ישראל, אל תשכחי אותנו". רוצה לומר: גם מפוצצים וגם מחזירים. אבל שני הדברים לא הולכים יחד.

לבסוף, כמענה לסיטואציה הזו, מצא האלגוריתם המטפורי בלשכתו של ח"כ קריב את תמהיל ההיגדים הזה: "ההישגים הדרמטיים של צה"ל מול חזבאללה קריטיים לשיקום יכולת ההרתעה הישראלית, אבל גם היום מוכרחים לזכור שישראל חייבת למנף אותם לכדי אסטרטגיה, שתכלול בסוף גם הסדרה מדינית. במקביל לפעילות הצבאית האינטנסיבית, זה הרגע לחתור לעסקה כוללת להחזרת החטופים ולערבויות בינלאומיות משמעותיות ואמיתיות בעזה ובצפון, שיאפשרו את השבת התושבים בבטחה". אל הטקסט הזה צורפה פסקה על חוסר האחריות של נתניהו בשל "פארסת" גדעון סער, על מנת שלרגע לא נחשוד כי הברכות לנתניהו מבטלות את ההתנגדות לשלטונו.

ייתכן שהביטוי "למנף לכדי אסטרטגיה" מתאר במדויק את התנהלות המחנה הפוליטי של קריב בשנה החולפת. מההצהרות של הדמויות המזוהות עם השמאל אפשר להבין כי לתפיסתם, החברה הישראלית, הפצועה והמדממת אחרי השבת השחורה, עדיין לא בשלה להתמודד עם ההקשר המלא של מתקפת חמאס.

החברה הישראלית הגיבה למתקפת 7 באוקטובר ברצון ללבוש מדים ולצאת לקרב תחת פיקודם של מי שזה עתה כשלו בהגנה עליה. שוב הוכח, למרבה העצב, שאין דבר שהחברה הישראלית יודעת או מסוגלת להתאחד סביבו מלבד לתקוף יחד אויב.

מחנה מתנגדי הממשלה היה חלק מהתמונה הזו. עוד לפני 7 באוקטובר, המחאה נגד נתניהו וההפיכה המשטרית התאפיינה בערכים לאומניים, מיליטריסטיים ואתנוצנטריים. ניכרה בה גם התנגדות שיטתית ליצירת חיבור בין הניסיון לפגוע בהפרדת הרשויות לבין ההשתלטות של משיחיות ועליונות יהודית על המשטר כולו. החריגים היו קבוצות שנמנו עם "הגוש נגד הכיבוש", שפעלו בעיקר בתל אביב ובירושלים. אולם גם מחנה זה שבתוך המחנה חווה שיתוק מסוים לנוכח המהלומה חסרת התקדים שישראל ספגה ב-7 באוקטובר.

גיבורי המחאה נגד נתניהו, אלה שנמלאו אימה לנוכח ההפיכה המשטרית שהוא קידם, אימצו למעשה במהלך המלחמה את התיאוריה ששלטה בימי "ממשלת השינוי". בבסיס החשיבה שלהם ניצבת הנחת המוצא, שהדרך לגאולה מותנית ביכולת להשעות נושאים, שאין עליהם תמימות דעים בקרב הרוב היהודי. הם השתיקו בזעם כל מילת ביקורת, שנראתה בעיניהם שייכת לטהרנות רדיקלית, המסכנת את האפשרות להפיל את נתניהו.

טבח שמחת תורה לא הזיז אותם מילימטר מהשקפה זו. אחרי שנה של מלחמה, ויותר מ-40,000 הרוגים, אין להם יכולת או רצון לאתגר את התפיסה שההרס הטוטלי של הרצועה וההרעבה המכוונת של אוכלוסייתה היו הכרחיים. הם אומרים בקול גדול, שנתניהו משמר מצב של מלחמה רק למען הישרדותו האישית, אבל באותו זמן מסרבים להכיר בפשעי מלחמה שישראל מבצעת, אולי משום שהם עצמם תמכו בהם בעקיפין או במישרין.

אחד מרגעי השיא של מופע האבסורד הזה היתה ההודעה לתקשורת, שהפיצה ח"כ נעמה לזימי בתגובה להודעת גלי בהרב-מיארה ועמית אייסמן בנוגע לבקשת התובע הכללי בבית הדין הפלילי הבינלאומי להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט. "‏אני מברכת על העמדה החשובה שהביעו היום היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה, שקבעו בצורה ברורה שהבקשה להוצאת צווי המעצר נעדרת כל בסיס ואינה לגיטימית," כתבה לזימי, "…מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית המקפידה על הכללים המשפטיים המחייבים, וזה החוזק שלה".

לפי לזימי, היועצת המשפטית לממשלה "מגנה על ישראל מפני השלכות בין לאומיות חסרות תקדים", ובזכות מתנגדי ההפיכה המשטרית "יש לנו שומרי סף ומערכת משפט עצמאית וחזקה שתגן עלינו מפני בית הדין בהאג."

חסידיהם של לזימי, קריב ודומיהם רואים בהם את התקווה לישראל דמוקרטית. הם רואים את עמידתם באומץ מול המכתזיות באיילון כמופת של דוגמה אישית ומאבק אמיץ מול משטרת בן גביר. אין חולק על כך שהמאבק הזה חשוב, שחשוב למחות על המעצר המטריד של הפעילות, שהניחו פליירים התומכים בשחרור החטופים על מושב בית כנסת. אבל אין כאן אומץ ציבורי אמיתי, משום שלזימי, קריב וחבריהם לא מאתגרים את השיח הציבורי הרחב, אלא אומרים את מה שתומכיהם רוצים לשמוע. הם אינם מקדמים את ערך חופש הביטוי, אלא נלחמים נגד הדיכוי של השמעת העמדות המקובלות עליהם.

לזימי יצרה אינספור תכנים בפורמטים שונים כדי להביע התנגדות לנתניהו, לאדישותו לגורל החטופים ולנפילת המשטרה בידי בן גביר, אבל לא פצתה פיה מול הגל חסר התקדים של השתקה ודיכוי שבמסגרתו נעצרו מאות פלסטינים אזרחי ישראל ותושבי ירושלים המזרחית על ידי המשטרה, בגיבוי הפרקליטות. היא לא טרחה להתייצב לצידה של הילדה בת ה-13 שסולקה מבית ספרה בבאר שבע על רקע קריאות "שיישרף לכם הכפר", ולא הגיבה למעצרו של רוקח כי ענד טבעת שכתוב עליה "מוחמד הוא שליח האל".

פוליטיקאים, המובלים בשעת משבר על ידי הלכי הרוח של הציבור שהם סבורים שהם מייצגים, אינם יכולים להיחשב למי שמפגינים אומץ או מנהיגות. יש מרחק קצר מאוד בין להיות מובל על ידי הקהל שלך ובין להיות מובל על ידי הממשלה, שאליה אתה מתנגד. יש ניסיון לצייר את הפחדנות שהובילה להיעדרות חברי סיעת העבודה מההצבעות גורליות בכנסת (כמו ההצהרה נגד הקמת מדינה פלסטינית) או חמור מכך השתתפות בהן (כמו התמיכה בחוק לשלילת אזרחות), בצבעים של תבונה פוליטית, שתוביל בסופו של דבר להחלפת השלטון.

ברור שסילוק נתניהו, הכהניסטים וחבורת המושחתים שיונקת מעטיניהם הוא תנאי, שבלעדיו אין סיכוי ליצור עתיד שפוי. אך מה שנחוץ כאן הוא שינוי משטרי עמוק ולא החלפת בעלי תפקידים. קריסת המדינה אל תוך עצמה היא תוצאה ישירה של ניסיון חסר תוחלת להמשיך ולקיים חברה תוך התעלמות מכך שעצם קיומה מושתת על שלילת חירות מאחרים. אחרי שדרכם נכשלה במשך עשרות שנים, הדוגלים בסיסמה המאוסה "אל תהיה צודק, היה חכם" צריכים לגלות מעט צניעות בטרם הם טוענים שהלוחמים למען זכויות האדם מזיקים בטהרנותם.