newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אין לנו את הפריבילגיה להפוך לאסלאמופובים

הנוכחות המוסלמית באירופה היא שולית בהשוואה לסיטואציה הדו-לאומית בישראל. כדאי שנזכור שהתנגשות ציוויליזציות היא ממש לא האינטרס שלנו

מאת:

אחרי אירועים כמו הפיגוע בבריסל או בפריז, יש הרבה קולות בארץ שאומרים ש"אירופה גמורה" או "אירופה נכבשת על ידי המוסלמים". אנשים אומרים את זה אפילו כשאין פיגועים. בלי קשר לניחוח הגזעני של דיבורים מהסוג הזה, אני ממש לא מבין את ההיגיון מאחוריהם. בצרפת יש כשבעה אחוז מוסלמים. בבלגיה שישה. בבריטניה – פחות מחמישה. בישראל, לעומת זאת, יש יותר מעשרים אחוז אזרחים ערבים, שרובם מוסלמים. ואליהם נוספים שני מיליון בגדה. כלומר, אפילו אם לא סופרים את עזה, יהודים וערבים חיים זה לצד זה בכל חלקי הארץ הזו, באופן שלא קיים בשום מדינה באירופה.

מדברים פה על זה שאולי נהיה מדינה דו לאומית בעתיד, אבל האמת היא שאנחנו כבר דו-לאומיים לחלוטין, רק שאנחנו חיים בהכחשה של העובדה הזאת. אם יש ישראלים שחושבים שלא ניתן לחיות לצד ערבים או מוסלמים, אז הצעד ההגיוני היחיד מבחינתם הוא לברוח מכאן כמה שיותר מהר. כי בכל עתיד שאפשר לדמיין יהיו פה יותר ערבים ויותר מוסלמים מאשר בפינות הכי ערביות של אירופה. אגב, זה נכון גם בכיוון ההפוך. ערבי שחושב שצריך להילחם עד שהציונים יסתלקו מבטיח אסון לעצמו ולאחיו.

> אחד מכל ארבעה ישראלים חווה גזענות בשנה האחרונה

נוסעים מפונים מהמטרו בבריסל אחרי הפיגועים (Evan Lamos, EurActiv)

מה תעזור לנו אסלאמופוביה בארץ? נוסעים מפונים מהמטרו בבריסל אחרי הפיגועים (Evan Lamos, EurActiv)

לפני הרבה שנים ראיתי את פרופסור אביעזר רביצקי בדיון פוליטי בטלוויזיה שהידרדר להכללות על מאבק ציביליזציות שבו ישראל תהיה "חוד החנית". זה פחות או יותר היה הקונצנזוס באולפן, מימין ומשמאל. "אני לא רוצה להיות חוד החנית", התקומם רביצקי (אני מצטט מהזיכרון), "כי זה החלק שנשחק ונהרס ראשון". דברים נבונים. אם העולם הולך למלחמת כל בכל, ישראל היא כנראה המקום הכי גרוע להיות בו. לשמחתי, אני לא חושב שזה המצב. אני לא מכיר פיתרון פשוט לגל הזה של טרור ניהיליסטי ואני לא יודע למי יש, אבל בכל מקרה, היחסים המספריים הפשוטים מלמדים שיהודים וערבים חייבים ללמוד לחיות אלו לצד אלו בארץ הזו.

הפיגועים והסחף ימינה באירופה אולי יסירו קצת את הלחץ הפוליטי מישראל, והעובדה הזו מעוררת פה איזו עליצות ושמחה לאיד, אבל האמת היא שאנחנו והפלסטינים באותה סירה. בשבילנו התנגשות ציוויליזציות היא התרחיש הכי גרוע שיש. פה זה באמת לא אירופה. אין לנו את הפריבילגיה להפוך לאסלאמופובים.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> מה קורה כשמציגים עדויות של שוברים שתיקה בקמפוס אנטי-ישראלי בארה"ב?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf