"אנשים מסתובבים כאן כמו זומבים": אופקים, שנה אחרי הטבח

אלי אדרי עומד מחוץ לביתו בשכונת מישור הגפן באופקים. הוא בן 52, יליד פתח תקווה ותושב העיר בעשרים השנה האחרונות. עד לא מזמן היתה לו חנות חיות שהצליחה יפה, אבל הוא מכר אותה לפני חודש. כעת הוא עומד מחוץ לביתו ותולה שלט "למכירה" על הגדר. הוא לא רוצה לחיות כאן יותר.

אם מביטים בקו ישר מהמקום שבו הוא עומד, קושר את השלט עם אזיקוני פלסטיק, אל מעבר לגדר המקיף את בית הקרקע שלו – רואים חלון. מאחורי החלון, על מיטה עם כילה סגלגלה עדינה, יושבת בתו בת התשע. היא צופה בסרטונים בטאבלט שלה. מסביב לחלון יש חמישה חורים, מחמישה כדורים.

"אני ניצול, והקירות האלה מדברים בעד עצמם", כך אדרי מציג את עצמו. הוא לוקח אותי לסיור בביתו ומשחזר את הבוקר של 7 באוקטובר, כשיצא החוצה וראה שני מחבלים, אחד מהם לבוש מדי צה"ל, יורה לכיוונו, יורה לכיוון החלון שמאחוריו עמדה בתו. היא בדיוק הסיטה אז את הווילון.

כששכבו שניהם על הרצפה בחדר השינה שלו, הוא כיסה אותה עם כריות ועם גופו, ואמר לה שעליה להיות שקטה. היא בכתה, אבל בשקט. הוא שמע את זוג השכנים הקשישים שלהם נרצחים מאחורי הקיר. הוא שמע את הצרחות ואת הירי. הם היו פנסיונרים מאוקראינה, שחלקו את הזמן בין שם לכאן. נמלטו ממלחמה בארץ אחת, נרצחו בארץ אחרת. הילדה אהבה אותם. היא חושבת שהם עזבו לאוקראינה. הוא מראה לי וידאו של ביתם, זמן קצר אחרי שפונו הגופות. שתי שלוליות דם במיקומים שונים בבית.

"כל דבר כאן מזכיר לי את מה שקרה. רבים עזבו, מכרו את הדירות, וגם כאלה שלא הצליחו למכור עזבו. רבים מנסים למכור. קשה לחיות כאן אחרי מה שקרה. תראי, האנשים מסתובבים כמו זומבים, אם הם מסתובבים בכלל. הכל מת".

זה נכון. הרחובות בשכונת מישור הגפן שוממים כמעט לגמרי. רוב בני האדם שאני פוגשת כאן מביטים אליי מתצלומים שנעשו כשהם עוד היו בחיים – 27 תושבים ועוד שישה שוטרים נרצחו בטבח באופקים. 20 תושבים נוספים נרצחו מחוץ לעיר. המקומות שבהם נרצחו מסומנים כאתרי הנצחה קטנים, הפנים שלהם עומדות בתוך דממת השכונה, חלקם מחייכים.

"הביטי מסביב, רואה את הבניינים? רואה את החלונות של הבניינים? בתוך כל בניין ומאחורי כל חלון חיים אנשים סובלים ולאף אחד לא אכפת, לא למי שצריך להיות אכפת", אמרה לי אישה דוברת רוסית שפגשתי כאן זמן קצר קודם לכן. היא הלכה עם עגלת תינוק ריקה, שבה היא משתמשת כהליכון.

בחצרו של אדרי כלובי ציפורים ריקים. שני כדורים הרגו שתיים מהן, את היתר הוא מכר. כך גם את הארנבים, כי אף אחד לא שיחק איתם יותר. אנחנו יושבים במעין זולה אצלו בבית. משהו נופל איפשהו, הוא נדרך. כשמתברר שזה שום דבר, הוא נרגע, שולף מתחת לכרית של הספה שעליה הוא יושב סכין בתוך הנרתיק שלה. מראה לי אותה.

"אני לא מחזיק אקדח, אף שאני יכול, כי הפיוז שלי קצר, אני דרוך והכל מקפיץ אותי, אז עדיף שלא. במקום זה יש 50 סכינים מפוזרות בכל מיני פינות בבית שלי, וגם ישנתי הרבה זמן עם סכין מתחת לכרית. לא אני ולא הילדה ישנים בלילות. היא חולמת על מחבלים, אני לא זוכר על מה אני חולם, אבל כל בוקר כמעט אני מתעורר מכוסה זיעה.

"יש לי שכן שמשמיע טרנס בפול ווליום. גם מזה אני קופץ, אבל בחיים לא אגיד לו להפסיק. בשכונה הזאת כל אחד בטראומה, ואם מישהו כבר שומע מוזיקה זה אומר שזה עושה לו טוב, זה אומר שזה סימן לחיים. אז שיקשיב".

אוקטובר מתקרב. אנחנו מרגישים את זה בבקרים שנעשו קרירים, ברוח הנעימה שנושבת בערב, בכחול העמוק יותר של השמיים, בגשמים הראשונים של הסתיו. השנה קשה להרגיש שמחה לנוכח כל אלה, כי החטופים לא חזרו ורבים מהם נרצחו; כי העסקאות לשחרורם מטורפדות שוב ושוב על ידי ראש הממשלה; כי המלחמה בעזה ממשיכה וזאת בלבנון תופסת תאוצה; וכי ההפיכה המשטרית נמשכת, ויחד איתה ההתעללות של ממשלת האימים באזרחיה.

אחד מסממני ההתעללות המובהקים הוא הטקס הממלכתי לציון 7 באוקטובר, בניהולה של שרת התחבורה, מירי רגב. אמנים רבים סירבו לקחת בו חלק; משפחות החטופים ומשפחות שכולות רבות דרשו לא לקיימו, ושלחו מכתב לרגב שבו ביקשו לא להשתמש בשמותיהם או תמונותיהם של יקיריהם בטקס מטעם הממשלה.

שום דבר לא עזר, ובסוף אוגוסט הודיעה השרה שהטקס – שיצולם מבעוד מועד ויתקיים וללא קהל – ייערך באופקים. ראש העירייה, איציק דנינו, בירך על כך, והוציא הצהרה לתקשורת שבה נכתב כי "העיר תעשה זאת בכבוד". לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שלא פחות מ-32% מתושבי העיר הצביעו לליכוד בבחירות האחרונות.

בזמן שרגב ספגה אש מכל עבר ואז יצאה למתקפת נגד שבה דיברה על "רעשים", הטקס האלטרנטיבי, שמותג כ"טקס הלאומי", הפך להיות הדבר החם.

40 אלף כרטיסים חינמיים לטקס, שיתקיים בפארק הירקון, נחטפו תוך שמונה שעות בלבד. על הבמה יעלו משפחות חטופים, משפחות שכולות, נפגעי האסון. רותם סלע וחנוך דאום ינחו אותו, וישתתפו בו אמנים כמו זהבה בן, אביב גפן, שלמה ארצי, קורין אלאל, שולי רנד ורבים אחרים.

בזמן שמארגני הטקס האזרחי מודיעים על אפשרות להגדיל את מספר המשתתפים באירוע בשל הביקוש הרב, באופקים פרצה מהומה בעת צילומי הטקס, כשכמה נשים שכולות עזבו את האתר במחאה על ניצול תושבי אופקים. "זה לא מופע בידור פה, ועוצרים הכל בשביל תמונות טובות למירי רגב", הן צעקו, אחרי שהצילומים נעצרו בגלל בעיות תאורה.

"לא הספקנו להתאבל, לא הספקנו לעכל"

שלושה אנשים עומדים בכניסה לאחד הבתים בשכונה. זה מראה נדיר. הזוג – גבר ואישה – נפרד מאישה צעירה. היא קצינת נפגעים, הם יגידו אחר כך. אני מציגה את עצמי, מספרת על כתבה לרגל יום השנה ומה שעבר על תושבי השכונה בזמן הזה. הם מכניסים אותי לביתם.

האישה, שמה זהבה גורי, קטנת קומה ורזה, נעה בתוך הבית כמו ציפור מוכת יגון, מביאה איתה תמונות ממוסגרות של שני בניה – אריאל רפאל, שהיה בן 30; ורואי חיים, שהיה בן 22. הם יצאו באותו הבוקר מהבית להילחם במחבלים, וגופותיהם זוהו רק שבוע לאחר מכן.

זהבה מניחה בידי את התמונות, ואחר כך מניחה אותן על שולחן הקפה שבסלון. היא לוקחת אותי אל קירות הבית, שגם עליהם תלויות התמונות שלהם. היא אומרת שכל מה שיש עכשיו זו ההנצחה של שניהם ואמונה באל. היא מודה שלא קל להחזיק באותה מידת האמונה אחרי מה שקרה, אבל היא נאחזת. היא מניחה בידי שיר שכתב אריאל ואומרת: "תראי, תראי כמה עומק יש במילים שלו ואיך הכל קשור למה שקרה".

אני קוראת:

בום בם ותירס חם

ואני מלך של עולם

וטיק טק אני נחנק, לאן ממהרים כולם

ובניינים זזים שנים

ונרעדה האדמה…

זהבה בוכה. היא מצביעה החוצה, מעבר לחלון, שם היו יושבים בניה עם החברים, אוכלים וצוחקים. החברים עדיין באים, אבל אף אחד לא צוחק.

"עברה כמעט שנה, אבל לא הספקנו להתאבל, לא הספקנו לעכל", היא אומרת.

"אנחנו עם נרדף", אומר בעלה אבינדב. הוא בן 62, עובד כחשמלאי בבסיס צאלים. "אשתי אומרת שהגרוע מכל קרה, אבל אני חושב שהגרוע מכל עוד יכול לקרות. לפני 80 שנה היה יותר גרוע, כשיהודי אירופה הושמדו. אז אני אומר תודה רבה לקדוש ברוך הוא, כי כמו שאתה מודה על הטובה, תדע להודות על הרעה. ככה הוא החליט, לקחת את שניהם. וזה יימשך, ויגידו שאני משיחי, יגידו שאני פנאט, אני לא מתבייש בזה, כי אני מאמין שרק משיח יגאל אותנו, אין פתרון אחר, לא לימין ולא לשמאל, רק המשיח".

מה אתם חושבים על הטקס שהולך להתקיים כאן עם השרה רגב?

"לא חשבתי עליו בכלל, מה הוא משנה?" עונה אבינדב.

"את הנעשה אין להשיב. שיעשו מה שבא להם", עונה זהבה ומביאה פנקס קטן של בנה רואי. על הכריכה שלו הוא כתב את שמו ואת הפתגם החסידי שמזוהה עם רבי נחמן מברסלב: "מצווה גדולה להיות בשמחה". בפנים דף אחד בלבד, מ-4 באוקטובר 2023 עם רשימת יעדים: לסיים ספר, להתקשר יותר לאמא, להתאמן יותר, להיות שמח.

הם לא רוצים לדבר על פוליטיקה. הם לא רואים חדשות, למעט לעתים רחוקות את ערוץ 14. איזו נחמה תבוא להם משם? אבל כשאני שואלת אם דעתם על נתניהו השתנתה מאז האסון, זהבה אומרת: "הכל קרה בכוונה תחילה, מישהו מכר אותנו, את אופקים, כי רובנו כאן מצביעי ליכוד".

"זה לא נכון, כל קיבוצי העוטף הם שמאל", אומר אבינדב.

"מכרו אותנו, אהוד ברק מכר אותנו", היא אומרת ואבינדב מניד את ראשו באי נוחות.

"אני לא שותף לכל הקונספירציות האלה, אבל אני מרגיש שעושים שימוש במשפחות החטופים כדי לפגוע בביבי ובממשלה", הוא אומר. "אני לא שופט את המשפחות, הם בגיהנום, בייסורים קשים. אני שבוע לא ידעתי מה עם הבן שלי והשתגעתי והם ככה כבר שנה. אבל מנצלים אותם".

לא הייתם רוצים מישהו אחר במקום נתניהו אחרי מה שקרה?

 "היינו רוצים, רק אין מישהו ראוי. ובכלל אין אף אחד נורמלי. אומרים עליו שהוא לא רוצה לשחרר את החטופים. זה דבר שלא ייתכן. איזה יהודי לא ירצה לשחרר אותם?", הוא אומר.

"אומרים שהוא משפץ בריכות, מבזבז כספים. אבל גם הקיבוצים עם קום המדינה אכלו ושתו וקיבלו את הכל", אומרת זהבה.

"מה שהכי כואב לי הוא הקרע בינינו, זה מה שיחסל אותנו", מוסיף אבינדב.

"כולם אותו הדבר, על אף אחד אי אפשר לסמוך", היא מסכמת, משתתקת ואומרת: "בלילות הם באים אליי, הבנים שלי, כשאני עוצמת עיניים ומתחילה להירדם".

זהבה ואני צועדות מביתה אל המקומות שבהם נרצחו בניה. היא רוצה לקחת אותי לשם, אף שהיא לא עושה את זה הרבה, בטח לא לבד. זה כואב לה מדי. היא מצביעה על ביתה המשתפץ של רחל אדרי. היא מצביעה על ספסל, שהפך גם הוא לאתר הנצחה קטן לזוג פנסיונרים, יורי ורוזה יאדגרוב, שנרצחו בקרבת המקום. "על ספסל זה הם ישבו מדי ערב וקיבלו במאור פנים ובברכת ערב טוב את העוברים השבים", כתוב על הלוחית שעליו, לצד תמונה של הזוג שבה הוא מניח את ידו על כתפה.

"עדיין עוברים כאן אנשים בערב?" אני שואלת אותה.

"הרבה פחות, אין לאנשים מצב רוח", זהבה עונה.

שני בחורים יושבים על הספסל. הם שותים קפה בכוסות זכוכית, מעשנים סיגריה. הם בני שלושים, נולדו וגדלו בשכונה הזאת, היו כאן כשהכל קרה, הכירו היטב את כל מי שנרצח.

"החיים ממשיכים", אומר אחד מהם, "קשה לקום לעבודה בבוקר, אבל החיים ממשיכים. הרבה עזבו את השכונה, אבל אני לא זז מכאן, גם אם חמאס יבואו שוב. מה שכן, אני לא רוצה להרגיש את חוסר האונים שהיה אז – בלי צבא, בלי נשק. לפחות שייתנו נשק, אם הם לא יודעים להגן. בשביל מה אני משלם ביטוח לאומי?"

"אז למי תצביעו?"

 "תמיד הלכנו עם בן גביר, אבל הצבענו רק פעם אחת בחיים, בבחירות האחרונות. הפעם לא נצביע. למה? כי האמת זה לא מעניין אותנו. אין אמון באף אחד. פה אצלנו לא מדברים על פוליטיקה בכלל, לא מעניין אף אחד. אבל אם הייתי בממשלה, הייתי שוחט את כל השמאלנים שיש בארץ. גם אותך, אם תגידי שיש לך בעיה עם רצח של ילדים פלסטינים. כל מי שנגד זה – לשחוט, ותקחי את זה איך שאת רוצה".